זהו החלק העשרים וחמישה (דילגתי על כמה פרקים) בסדרת ההשקעות של JL Collins, המבוססת על הספר "המסלול הפשוט אל העושר" שפרסם לאחרונה. חלקים נוספים תוכלו לראות בעמוד הייעודי של הסדרה.

את הסדרה המקורית באנגלית תוכלו לקרוא באתר של JL Collins. 

אל תרגישו רע. כפי שראינו, רוב המומחים לא מסוגלים גם כן.

הויכוח של מדדים לעומת ניהול אקטיבי הוא תמיד מעניין, לפחות עבורנו חובבי המניות כשאין לנו משהו יותר טוב לעשות עם הזמן שלנו. במשך העשורים שאני בתחום, הייתי בשתי צידי המתרס. במשך זמן רב אני צחקתי על מחקי המדד. טענתי את כל הטענות האפשריות, ועוד קצת. ככלות הכל, אם פשוט נימנע מהמניות-שברור-שהן-גרועות אזי נצליח יותר מהממוצע, נכון? כפי שראינו בפרק הקודם, זה לא כזה קל. אך בקיץ של 1989, הייתי עדיין משוכנע שאני יכול לנצח במשחק הזה.

בטיסה חזרה מטיול עסקי, התמזל מזלי לשבת ליד ברנש שעבד בחברה למחקר השקעות. עד הנחיתה, הוא כבר הציע לי הצעת עבודה, וכמו כן, לבקשתי, נתן לי טיפים לרכישה של שלוש מניות. בחרתי אחת מהן באקראי, ורכשתי אותה. בשבועות שחלפו צפיתי בה מכפילה את שוויה פי שלוש, ובסוף התקופה הזו הסכמתי למשכורת מופחתת בשביל להצטרף לשורותיה של החברה הזו. למי איכפת מהמשכורת? הכסף האמיתי שיכולתי להרוויח שכן בים המידע שאצבור בחברה הזו.

אז שם הייתי, וסביבי האנליסטים המבריקים שעבדו בחברה. כל אחד מהם התמחה בתעשייה אחת, אולי שתיים, ובכל תעשייה התמקדו ב6-10 חברות. יותר מאחד מהם זכה בעיתונות בתואר "אנליסט השנה" על עבודתם. אלה היו אנשים בטופ של הטופ.

הם הכירו את התעשיות, ואת החברות בהן, מכל זווית אפשרית. הם הכירו את המנהלים הבכירים בחברות הללו. הם הכירו את המנהלים בדרג הבינוני, ואת אנשי השיווק. הם הכירו את הספקים של החברות. הם הכירו אפילו את המזכירות. הם דיברו עם כל האנשים הללו ברמה שבועית. לפעמים יומית.

הם עדיין לא השיגו מידע קריטי כלשהוא לפני כולם (זה נקרא "סחר פנים" ועד כמה שהוא יעיל, הוא לא חוקי). אבל מה שהם כן ידעו זה מתי מידע שכזה עשוי להתפרסם. אך כמובן, כל אנליסט מוכשר אחר ידע את זמן הפרסום הנ"ל גם כן. כל מידע חדש השתקף במחיר המנייה כמעט מיידית.

האנליסטים הללו הפיקו דוחות אשר הלקוחות המוסדיים שלהם שילמו עליהם תשלום נאה. עדיין, היכולת לנבא התנהגות של מניה נותרה מתסכלת בחמקמקותה.

אם אי-פעם עבדתם בחברת ענק, זה בטח לא קשה בשבילכם לנחש מדוע. המנכ"ל וסמנכ"ל הכספים עובדים עם תחזיות פנימיות שיצרו עבורם צוותי האנליסטים. התהליך נראה בערך כך:

אנשי המכירות צריכים לחזות כמה לקוחות החברה הולכים להוציא. היות ורוב הרכישות הן לא ידועות מראש לטווח ארוך, ויכולות להתבטל בכל רגע, אין באמת משהו בטוח. תוסיפו לזה את כל המכירות שאולי יקרו ואולי לא, ואתם בעצם מבקשים מאיש המכירות לחזות את העתיד. לרוב הם לא מגידי עתידות. אז, כמובן, הם מנחשים.

הניחושים הללו עוברים למנהלים שלהם, שגם הם לא מגידי עתידות, ושכעת גם להם יש תחזיות לחזות והחלטות לקבל. האם אני מקבל את התחזית של איש המכירות כלשונו? האם אני מבצע בהם התאמות בהתבסס על כך שאני יודע שסיון היא אופטימיסטית ושאהרון תמיד רואה שחורות? (המתורגמן: במקור היה כתוב שם סוזי והארי). אז כמובן, גם הם עושים את הניחוש הכי מלומד שלהם ומעבירים את המידע הלאה לשכבת הניהול הבאה.

כך הלאה עד שכל הניחושים הללו לגבי העתיד מאוגדים לתוך התקציב/הדוח/התחזית אשר מוצגות להנהלת החברה. יותר פעמים מלא, אחרי שיתנו מבט אחד על הדוח, הם יגידו: "זה לא מקובל. אנחנו לא יכולים להציג את התחזית הזאת לוול סטריט. אנחנו צריכים תוצאות חיוביות יותר. תחזרו לשולחנות הדיונים ותעדכנו את המספרים הללו." אזי חוזר התהליך חזרה מטה דרך שרשרת הניהול, אולי מספר פעמים, וכל פעם המספרים נדחקים הרחק יותר מהמציאות.

חיזוי העתיד הוא תהליך לא צפוי אפילו עבור טובי המדיומים, ולהם לא נותנים להסתבך עם תחזיות שכאלה.

פתאום היבריס בחירת המניות העצומה שלי התבהרה. באיזשהו דרך, קריאה של כמה ספרים ודוחות פיננסים נותנת לי יתרון? לא רק מעל האנליסטים המקצועיים שנשמו את החומר הזה כל יום, אלא גם על מנהלי החברות עצמם? אני יכולתי להצליח היכן שהם לא?

פתאום גם הבנתי שאפילו מנהלי קרנות כוכבים מתקשים לנצח מדד פשוט במשך זמן. כמו כן הבנתי, מדוע יותר כסף מורווח בתיווך עסקאות מאשר בביצוען.

אני מתכווץ למשמע ההצעה שמשקיע יכול פשוט לקרוא כמה ספרים ואז לצאת ולשכפל את התוצאות של וורן באפט. הספר הכי מוצלח הוא כנראה המשקיע הנבון מאת המנטור של וורן באפט, בנג'מין גרהאם. זהו ספר מצוין ואם ניתוח מניות מעניין אתכם, אזי בהחלט קחו את הזמן לקרוא אותו.

אך זכרו שכאשר גרהאם כתב את הספר ב-1949, המדד הראשון של ג'ק בוגל היה במרחק של 25 שנים מהיווצרות. אפילו מנהלי קרנות לא היו נפוצים בתקופה ההיא. הניתוח ובחירתם של מניות מנצחות היו אז יותר הכרח ובהחלט מיומנות שימושית. אך כבר בתחילת שנות ה-1950, אדון גרהאם התקרב לרעיון של חיקוי מדדים, ובשלהי ה-1970 בראיונות ניתן לראות שהוא כבר מחבק את הרעיון.

הרעיון שיחידים יכולים להכות את השוק, הוא תסלחו לי על הביטוי, צואה של סוסים, והצואה הזאת היא צואה מסוכנת.

אנשים ניסו במשך עשורים לעשות זאת, ועדיין יש רק וורן באפט אחד. תחשבו על זה כך:

זוכרים את מוחמד עלי? הוא היה הוורן באפט של האגרוף בזמנו. אני ואתם יכולנו לעקוב בקפידה אחר תוכנית האימונים שלו, ואולי היינו מבקשים מ-Angelo Dundee (המאמן שלו) להראות לנו כמה דברים. היינו יכולים להיכנס לכושר מטורף, היינו עושים את כל השיעורי בית, ולומדים את "המדע המתוק". אחרי כל המאמץ הזה, הייתם נכנסים לזירה עם ג'ו פרייזר או ג'ורג' פורמן או סוני ליסטון?

אני לא. אני לא מוחמד עלי. אני לא וורן באפט. גם אתם לא. (אלא אם כן ואז: תודה רבה לך וורן שקנית עותק מהספר שלי!)

לאחר שקראתם את הפרק הקודם, אתם יודעים מה וורן באפט ממליץ למשקיעים יחידים: קרנות מחקות רחבות וזולות. בנג'מין גרהאם, אילו היה חי, היה ממליץ אותו דבר.

אם אתם בוחרים לנצח את הממוצע, שיהיה לכם בהצלחה ושאלוהים ישמור אתכם. אתם אולי חכמים וכשרוניים ממני. אתם בוודאות יותר יפים ממני. אחפש את השם שלכם ליד השם של וורן באפט בעתיד הלא-רחוק.

את אותה ברכה אני מאחל לכל אלו שפגשתי בלאס-וגאס אשר מבטיחים לי שיש להם את השיטה לנצח את הבית. אני מקשיב להם, ואז מסתכל למעלה על הקזינו בשווי ביליון דולר ומהרהר לגבי כמות האנשים שהם יותר חכמים, יותר כשרוניים ויותר יפים ממני.

קצת ענווה תעזור לכם לא רק לשמור על הכסף שלכם אלא גם על התחת שלכם.

לינק לפרק הקודם: סדרת ההשקעות של JL Collins – ג'ק בוגל וקטילתן של קרנות מחקות
לינק לפרק הבא: סדרת ההשקעות של JL Collins – מדוע אני לא אוהב השקעה בשיטת המיצוע (DCA)