נראה שמתבגר סולידי מתחיל לפתוח פה טור קבוע (למחצה). בעבר הוא כבר הביא כאן בבלוג שתי פוסטים של ERE מתורגמים לעברית:

כיום נראה איך ERE מתמודד עם ציפיות החברה ממנו (ומשאר האנשים). את הפוסט המקורי תוכלו לקרוא כאן.

אם יורשה לי …
נראה כי אנשים מסוימים נרתעים כאשר אנשים מסוימים אחרים מחליטים לוותר על "המסלול הפופולרי", והם חיים שלמים המופנים למטרת צבירת חפצים, או במילים אחרות, קריירה טיפוסית.
את אחת התלונות הנפוצות ביותר, ניתן לייחס לחצי הראשון של הפזמון המרקסיסטי: "מכל אחד לפי יכולתו…". וואו! פשוט וואו! באמת חשבתי שהתקדמנו מעבר לקולקטיביזם. עם זאת, אנשים מסוימים גורמים לך להאמין כי אם אתה מוכשר או משכיל, אז אתה מחויב להשתמש בכישוריך ולהמשיך לעשות את מה שאולפת לעשות (כמו כלב טוב). כמובן שהרבה ממה שנחשב לאימונים כביכול, הוא רק "תהליך-סינון" שנועד לברור את אלו המוכנים למקד את חייהם לחלוטין לעבודה, עד ההכרה של מתי זה מספיק. אני מוכן להתערב שעבור הרבה אנשים, הלוואות לימודים ומשכנתאות עוזרות להישאר "ממוקדים".
עכשיו, אני לא בטוח שמה שנחשב כטוב בעיני החברה הוא למעשה בהכרח טוב. מה שאני רואה בחברה הוא קיפאון ומחסור בחדשנות אסטרטגית, בעוד אנשים ממשיכים ללחוץ על הדוושה, לכאורה בלי להבין שזה לא מאיץ, וכתוצאה מביאים לשפע של סחבת בירוקרטית נוראית של ועדות, בדיקות היתכנות, והעסקות בזויות אחרות. בינתיים מוסדות וממשלות נעשים גדולים יותר ויותר ויעילים פחות ופחות. שמתם לב כמה יותר עבודה נעשית כדי להגדיל אמינות מאשר נעשית כדי להגדיל דיוק? אמינות ללא דיוק הוא חסר תועלת (*). אני מתכוון, את מי אנחנו מנסים לשטות? האם זה סוג של עבודה שבאמת שווה את זה?
ברצוני לטעון כי אני מצפה שאנשים יספקו את צרכיהם אם הם יכולים. אחרת, מובן שהם חושבים כי הזמן והמאמץ שלי שווים פחות משלהם. עם זאת, יש הבדל כאן, משום שאני חושב שברגע שאנשים יספקו את צרכם, הם אינם תחת כל התחייבות נוספת לחברה. מה שאני אומר הוא שאנשים אינם נולדים עם חוב מובנה לחברה. אף אחד לא צריך להיות משועבד באופן אוטומטי לאף אחד אחר, אפילו לא מבחינה תרבותית או מוסרית. התחייבויות צריכים תמיד להיעשות מתוך רצון חופשי.

המשך שבוע מקסים וחופשי 🙂