זהו החלק השלושים וארבעה (דילגתי על כמה פרקים) בסדרת ההשקעות של JL Collins, המבוססת על הספר "המסלול הפשוט אל העושר" שפרסם לאחרונה. חלקים נוספים תוכלו לראות בעמוד הייעודי של הסדרה.

את הסדרה המקורית באנגלית תוכלו לקרוא באתר של JL Collins. 

הגענו לפרקים הממש אחרונים של הספר. היום נראה כמה דוגמאות למה אפשר לעשות עם עצמאות כלכלית. בסופו של דבר עצמאות כלכלית היא לא מטרה בפני עצמה, אלא כלי להשגת יעדים ומטרות בחיים.

יום אחד לפני הרבה שנים היה לי יום רע במיוחד בעבודה. בצהריים התקשרתי ל-עוד-לא-אבל-בקרוב-תהיה-אשתי ואמרתי לה:

"נמאס לי מהחרא הזה. בואי נתפטר ונברח לטהיטי." אני לא בטוח שידעתי איפה בדיוק נמצאת טהיטי בזמנו.

היא ענתה לי, "נשמע טוב. אני יכולה להשיג לנו מבצע על הטיסות."

לאחר שבועיים, נערה טהיטיאנית נחמדה תלתה ליי סביב צווארי, ואני למדתי שאני צריך להיזהר בדברים שאני אומר לארוסתי.

מוּק

טהיטי הינה קבוצת איים בדרום האוקיינוס השקט, ונראה שכל אחד מרהיב ביופיו יותר מהאחרים. באחד מהאיים נשארנו תקופה מסוימת בבקתה שנבנתה מעל המים הבוהקים.

בוקר אחד, בעודי שותה כוס קפה מהביל באחד מבתי הקפה הפזורים במתחם, הגיע לשולחננו בחור אתלטי ורזה. הוא היה חסר נעליים וחסר חולצה. הוא הציג את עצמו כ-מוּק, אחד מהבעלים של המלון. לפי המבטא שלו היה ברור שהוא אמריקאי.

בעוד הסקרנות מנקרת בנו, הזמנו אותו להצטרף אלינו לשולחן. מוק הוא איש שיחה מעולה ומספר סיפורים אפילו טוב יותר. הוא התחיל בהתוודות שהוא שם לב לארוסתי נחה על אחת מכיסאות השיזוף ביום שלפני וכמעט נזף בה על כך שהיא נחה באמצע יום העבודה. אכן היא נראית כמו טהיטית מקומית.

מצחיק, מצחיק, אבל זה לא ענה לי על השאלות המעניינות באמת. "אז" אמרתי לו, "איך בדיוק מגיע אמריקאי להיות בעלים של מלון בטהיטי?"

מסתבר שמוק ושני חברים סיימו אוניברסיטה במישיגן בתחילת שנות ה-60. משם הם עברו לקליפורניה. בעודם מחפשים מה לעשות בחיים, אחד מהם שם לב למודעת דרושים קטנה שמציעה מטע אננס למכירה בטהיטי. המחיר היה גרושים, כי אז טהיטי עדיין לא הייתה יעד תיירותי מבוקש כמו היום.

הם קנו את המטע מבלי לראות אותה אפילו והתחילו לארוז תיקים.
אמרתי לו, "ידעתם משהו לגבי גידול אננס?"
"שום דבר," ענה מוק.
"גדלתם בחווה, אולי?"
"לא, כולנו עירוניים."
"אז בטוח עבדת בחווה תוך כדי הלימודים?"
"רגלי מעולם לא דרכה בחווה."
הם מגיעים לטהיטי ומתחילים לעבוד על מטע האננס. תוך כמה חודשים מתבהרת להם הסיבה מדוע הוא היה כל כך זול. מסתבר שקשה מאוד להתפרנס מגידול אננס בטהיטי. בעודם פושטים רגל, אגב הימצאותם בגן עדן עלי אדמות, הם התחילו לתהות לגבי העתיד. או אז, הבנק המקומי הזמין אותם לפגישה.

במורד ההר מהמטע, ממש על המים, היה מלון חצי בנוי. הקבלן ויתר על המשך הבנייה שלו ועזב. הבנק שאל אותם אם הם היו מוכנים לסיים את הבנייה? כמובן שהוצע להם תנאים מפליגים.

"רגע," אמרתי, "היה לכם ידע כלשהוא בבנייה?"
"כלום."
"אבל לפחות ניהלת מלון, לפני כן."
"לא."
"עבדת באחד?"
"מעולם לא. אך יצא לי להישאר בכמה בעבר."
"אז למה לעזאזל, ואני מתכוון במובן הכי נעים של המילה" אמרתי לו, "שהבנק יתן במתנה מלון חצי בנוי והלוואה להמשך הבנייה?"
"הם היו בין הפטיש לסדן ואנחנו היינו אמריקאים. לאמריקאים יצא שם של אנשים שמסיימים דברים."

מוק וחבריו עמדו בציפיות והמוניטין שיצא לאמריקאים. למרות חוסר הניסיון שלהם, הם סיימו את בניית המלון והוא התחיל להכניס להם רווחים נאים. הם המשיכו לבנות ולתפעל מלונות אחרים, כולל זה שאנו שכנו בו.

בזמן שחלף מאז ועד שפגשנו אותו, הוא הפך לעשיר, חסר נעליים, חסר חולצה, והפך לעשיר יותר בכל רגע ורגע. אה כן, הוא גם גר בגן עדן עלי אדמות.

דרך אגב, בזמן כתיבת הספר הזה, התעניינתי במה קרה למוק אז חיפשתי אותו בגוגל. מסתבר שהוא בן 80 וממשיך במלוא המרץ. חלק מהפרטים הקטנים בסיפורים שלו באינטרנט שונים במקצת מהפרטים שהבאתי לכם כאן, אך כנראה שלא היינו היחידים שהוא עשה עליהם רושם נכבד כל כך.

אך מוק לא היה היחיד בטהיטי שפגשנו ושהצליח לארגן את החיים לפי התנאים שלו.

בארוחת הערב

ערב אחד, עשינו טיול קטן על החוף למקום שהגיש אוכל על החול. במפרץ היו כמה סירות מפרש יפיפיות.

בעודנו לוגמים מהמשקאות, סירת שייט קטנה התנתקה מאחת מסירות המפרש והתקדמה לעבר החוף. זוג בגיל שלנו בערך (שנות ה-20 המאוחרות) יצאו מהסירה, והלכו והתיישבו בשולחן שלידינו. התחלנו לדבר איתם. כעבור כמה דקות כבר חלקנו שולחן ואת ארוחת הערב. למרבה הצער, שכחתי את שמותיהם, אך לעולם לא אשכח את הסיפור שלהם.

הם הפליגו לכאן מלוס אנג'לס והיו באמצע ארבעה חודשים של שיט מאי לאי באיים הדרומיים של האוקיינוס השקט. שאלתי אותם, מה הם עשו למחייתם שאיפשר להם לעשות דבר כזה?

מסתבר שלגבר היו שני שותפים, ולשלושתם הייתה בעלות על שני דברים במשותף: סירת המפרש הזו, ועסק בלוס אנג'לס. הם היו עושים רוטציה, כך שכל ארבעה חודשים אחד מהם היה יוצא לשחק עם הסירה, והשתיים האחרים היו מנהלים את העסק.

ברור שבשביל דבר כזה צריך שותפים שניתן לסמוך עליהם בעיניים עצומות, אך כל עוד זה נכון זה נראה כמו אחד מהעסקאות המתוקות ביותר שניתן לרקום. האנשים הללו, ביחד עם מוק, הם דוגמאות מעולות לחיים נועזים.

הם אמנם נדירים, אך הם לא לבד. במהלך השנים פגשתי עוד אנשים כאלה שחווים את החיים לפי התנאים שלהם. הם שוקדים על שבירת אזיקי החובות, הצרכנות והחשיבה המגבילה. הם שוקדים על להיות חופשיים. הם מלאים ברעיונות ובאומץ.

החופש הזה, עבורי, הוא הדבר החשוב ביותר שכסף יכול לקנות לכם, והוא הסיבה שאני מציע לכם את השיטות בספר הזה.

לינק לפרק הקודם: סדרת ההשקעות של JL Collins – המסלול הפשוט לבת שלי: עשרת השנים הראשונות
לינק לפרק הבא: סדרת ההשקעות של JL Collins – מחשבות לגבי סיכון