טיול משפחתי ביוון - פלופונסוס

יוון אף פעם לא משכה אותי יותר מדי. אני לא חובב ארכיאולוגיה, פחות מתחבר לחוף הים ועל שאר הנופים אמרו לי שזה די דומה לארץ. למה שארצה להיות במקום שדומה לישראל אבל הוא לא ישראל?

ובכן, השנה האחרונה נתנה לי מספר סיבות, כך שהסכמתי לבסוף להצטרף לחברים לשבוע במלון בכפר הדייגים קורפוס אשר בחצי האי פלופונסוס, שעתיים וחצי נסיעה מאתונה. בסופו של דבר השבוע הפך לחודש והטיול הפך לאחד הטובים שהיו לנו כמשפחה.

תחנה ראשונה - ארקדיה

 הנסיעה נקבעה מראש לעונת החגים באוקטובר, אבל ללא ממ"ד וללא מסגרות לילדים בחיפה, החלטנו להקדים את הטיסה. הכרטיסים אזלו בקצב שעתי אבל בסופו של דבר הצלחנו להקדים בשבוע ונותר לבחור יעד נסיעה נוסף ביוון.

נסענו עם שלושה ילדים, הקטנה בהם בת ארבעה חודשים, כך שהיה ברור שנרצה להימנע מנסיעות ארוכות ולהישאר קרובים ליעד הבא בפלופונסוס. אנחנו אוהבים יערות הרריים ולכן נבחר מחוז ארקדיה, גם הוא שעתיים וחצי נסיעה מאתונה. גילינו שיוון היא אחת המדינות ההרריות באירופה וגם אם סוג הנוף והצמחייה דומים לארץ, הגודל הופכים הכל למרשים יותר. שטחו של הפלופונסוס דומה לשטחה של ישראל, עם עשירית מגודל האוכלוסייה. ביוון כולה גרים כעשרה מיליון איש, על שטח שהוא בערך פי שש משלנו. למעשה, בתקופת התיירות ישנם ביוון יותר תיירים מאשר יוונים, כך שמחוץ לעונה יוון נשארה רק עבורנו.

• ויטינה

הכפר הקטן בו קבענו את משכננו נראה מעט שומם בתחילה. אוקטובר הוא מחוץ לשיא עונת התיירות ומלבד סופי שבוע וחגים מרבית המקומות אליהם הגענו היו ריקים, למעט תיירים ישראלים. בכלל, נראה שגם אם ישנה מכונית אחת החונה בסמוך לנחל או תצפית, יתברר כי בפנים נהג ישראלי.

הכפר נטוע למרגלות הרי מיינלו ומובילות אליו שדרות יפות, אשר נצבעו בצבעי שלכת כשהגענו, ויש בו שילוב של טברנות ובתי קפה יחד עם שקט וטבע מקיף מכל עבר. יתרון נוסף הוא קרבה דומה לאתרים השונים בהם ביקרנו. מאחר ונאלצתי לעבוד בחלק מהימים, בחרנו להתאכסן במלון, בו היינו האורחים היחידים. בכל בוקר ירדנו לחדר האוכל הריק, בו המתינו רק לנו להגיש ארוחת בוקר של שלוש מנות. הרגשתי כמו רוזן בבקרים, או כמו ג'ק ניקולסון ב"הניצוץ" לאחר שהאוכל פונה ונותרתי בשולחן העץ הגדול לבדי עם הלפ טופ לשארית היום. רק בסוף השבוע המלון התמלא והכפר כולו התעורר לחיים, גוזל מאיתנו את תחושת המלכותיות. 

• נחל לוסיוס ודימיצנה

הנחל זורם בין שני מצוקים, עליהם נבנו מנזרים. ישנו מסלול של 12 קילומטרים לאורך הנחל, בו ניתן לראות ולבקר במספר מנזרים. בחרנו את המקטע הכי קצר בהליכה הלוך ושוב: חונים ליד גשר קוקורי  (Kokkori) וחוצים את הגשר לכיוון אתר עתיקות קטן. שם פונים בשביל ימינה וצועדים לצד המצוק ומעל הגדה השמאלית של הנחל כחצי שעה עד לטחנת הקמח העתיקה של מנזר פרודרומו (Prodromos). הכוונה המקורית הייתה להגיע למנזר עצמו, אך הוא מתנשא כמה מאות מטרים מעל טחנת הקמח והנחל, ומאחר ורוב המסלול חשוף לשמש כבר מיצינו את ההליכה בשלב זה. לטעמי השביל עצמו אינו יפה במיוחד שכן הוא מעל הנחל והסבך אינו מאפשר להנות מהנוף, אך הנחל בתחילת השביל נוח לרחצה וטחנת הקמח בסופו היא נקודה מושלמת לפיקניק. במידה ותעלו עד למנזר היציאה לדרך משתלמת עוד יותר, אך בכל מקרה ניתן להגיע אליו גם ברכב בשביל היוצא מהכביש העולה חזרה לכיוון דימיצנה.

דימיצנה (Dimitsana) נמצאת כ 40 דקות מהגשר וכ 20 דקות מויטינה כך שהיוותה תחנת עצירה מושלמת. הכפר מאד יפה בעיקר בגלל המיקום שלו, והצורה בה הבתים מגובבים על שפת המצוקים.

• מערת קסטריה (Kastria) ופלניטרו

המערה מורכבת משלושה מפלסים ולמרות שהסיור מתבצע רק לאורך כמה מאות מטרים באחד מהם, מרגישים היטב את גודלה. תצורות נטיפים תלויות כנברשות וציוצי העטלפים יצרו אווירה מתאימה והילדים מאד נהנו. המדריכה, שנראתה שחוקה קצת מכל העניין, הסבירה ביוונית ובאנגלית על המערה, והוסיפה שבדרך כלל היא מרשימה אף יותר, מאחר ובמסלול ההליכה עוברים מעל אגמים טבעיים המשקפים את הנטיפים שלמעלה, אך בשל ההתחממות הגלובלית החורף היה דל במשקעים וכשאנחנו היינו שם האגמים דמו יותר לשלוליות גדולות. בכל זאת הביקור מרשים ומומלץ. הטמפרטורה במערה היא כ15 מעלות לאורך כל השנה ולכן כדאי להגיע עם בגדים חמים בתיק.

במרחק הליכה מהמערה ישנו מוזיאון קטן ובו סיור מודרך, ומאחר והיינו המבקרים היחידים זכינו להסבר פרטי. המדריכה הזדעזעה לשמוע שנורים טילים על העיר שלנו, ושאנחנו עוד מתכוונים לחזור לשם עם התינוקת בסוף הטיול.

היא המליצה על ביקור בכפר הסמוך Kalavrita, כפר פסטורלי ובו גם מוזיאון להנצחת שואת תושבי המקום. "אה, הייתה פה קהילה יהודית?" תמהנו. המדריכה מחלה על האגוצנטריות שלנו והסבירה שבמקום היו כיסי התנגדות לנאצים. כפעולת ענישה, הגרמנים אספו את כל גברי הכפר בשדה וירו בהם - למעלה מארבע מאות נהרגו. את הנשים והילדים הם סגרו בבית הספר והעלו אותו באש, אך רובם הצליחו להימלט. אנו שוכחים לעתים שבנוסף לשישה מיליון יהודים, נהרגו עוד ארבעים מיליון אזרחים במלחמה ההיא. ביוון נהרגו עשרות אלפי חיילים וכמה מאות אלפי אזרחים במהלך המלחמה והכיבוש, והנושא חזר מספר פעמים במהלך הטיול.  

מקלבריטה יוצאת רכבת הרים במסע של שעה אל עיירת החוף דיאקופטו (Diakopto), ועוברת בשלל נופים יפהפיים. הבעיה היא שלוח הזמנים באתר האינטרנט של הרכבת הראה שהרכבת חזרה יוצאת רק לאחר המתנה של שלוש שעות, ודיאקופטו כשלעצמה לא שווה את השקעת הזמן הזו, כך שוויתרנו על כך. הרכבת עוצרת בכפר נוסף בדרך ושמענו שאפשרות מעניינת היא לנסוע בה עד לתחנה זו ואז לחזור ברגל בסמוך לתוואי המסילה בהליכה של כארבע שעות.

מהמערה נסענו מספר דקות לכפר יפה על גדת נחל - פלניטרו (Planitero). בכניסה לכפר ובתוכו ישנן מסעדות דגים מעולות. האזור כולו יפה מאוד ומומלץ לביקור.

• אגם דוקסה (Doxa)

האגם ההררי נוצר לפני כשלושים שנה בעקבות הקמת סכר במקום, והוא מוקף יער. בתחילה נראה שההגעה למקום לא מצדיקה שעה של נסיעה מפותלת בנוף המזכיר שטחי אש צהליים וכפרים קטנים - האגם אמנם יפה וצלול, אך כשהגענו נראה שאין הרבה פעילות במקום וכמעט ואין מבקרים, מלבד ישראלים נוספים כמובן. אולם לאחר שהתמקמנו על שפת האגם, גילינו שמים שקטים חודרים עמוק. חלק מהעצים כבר שינו את עלוותם לצבעי שלכת ובעוד הילדים משחקים במים, נהנינו מהשלווה והיופי שבמקום, שנותר שקט ונקי כמו רק עבורנו.

ישנם גם מסלולי הליכה מסומנים בעצי היער אל המנזר שנמצא מעט מעל האגם (אך קשה למצוא אותם ללא מפות גוגל).

 

תחנה שניה - קורפוס (Korfus)

הרעיון המקורי לנסיעה ליוון היה כאמור של חברים שלנו, אשר שהו בקורפוס מספר חודשים בתחילת המלחמה. לנסיעה הזו הם סגרו קומפלקס דירות בשם Lavender Cove והזמינו חברים קרובים ורחוקים להצטרף. בתחילה חששנו מהמעבר מהבידוד האצילי בהרים לקומונה על שפת הים, אך בסופו של דבר נשארנו במקום שניים עשר יום. המלון עצמו מאד נוח, עם בריכה, ירידה קרובה לחוף הים וארוחת בוקר שניתן לגוון במטבחון הדירה. יש במקום גם אופניים שאפשר לקחת אל הסופר או אל נקודות אחרות בחוף, שם משכירים גם סאפ או סירת משוטים. הכפר מאד פשוט וכל הטברנות מגישות את אותו האוכל, כך שלאחר מספר ימים כבר הרגשנו במעין קיבוץ חדש בגולה.

 

ברדיוס נסיעה של שעה ישנם כמה יעדים מעניינים:

• פורוס (Poros)

 האי נמצא כשעה נסיעה מקורפוס ולמרות שלכאורה לא חסרים חופים בקורפוס וסביבתו, יש בו אווירה מיוחדת ויחד עם חוויית המעבורת הוא שווה את הנסיעה ואף הישארות לכמה ימים.

הגענו אל גלטס (Galatas) למעבורת שיוצאת כל ארבעים דקות וחצינו את מאתיים המטרים שמפרידים בין היבשה לאי. משם, נסענו כמה דקות אל מפרץ יפהפה באווירה תאילנדית. חונים לצד הכביש ויורדים אל כיסאות חוף ושמשיות, שם מלצרית יפה מגישה שניצלונים וצ'יפס לילדים ופינה קולדה למבוגרים. אפשר להיות בחוף הזה, הנקרא Love Bay, יום שלם בקלות. כמובן שגם בחוף בו יש מקום ללא יותר מכמה עשרות נופשים, פגשנו חבר מהקיבוץ של הסמ"פ מהמילואים, וזוג מתל אביב בכיסאות שלידנו.

במידה ורוצים להיפטר מהחול והמלח לפני המשך הטיול או סתם להקדים את המקלחת של הילדים כדי שיירדמו בנסיעה חזרה, יש פטנט מעולה שנקרא Bath and Go במרחק כמה דקות נסיעה. תמורת כמה יורו תקבלו מקלחון וכל מה שנדרש למקלחת, במקום נקי ובתחושה היפית. כדאי לחנות בכביש ה"ראשי" הסמוך ולעלות ברגל דרך הסמטאות היפות כמה דקות למקלחת.

אחר כך הלכנו לאורך המרינה, שם מאות סירות ויאכטות עגנו לארוחת ערב. באחת היאכטות ילדים תלו קישוטים לסוכה מעל שולחן האוכל, מסגירים לעינינו הישראליות את מוצאם. "חג שמח!" קראנו לעברם, ואב המשפחה נראה קצת מבוהל שחשפנו אותם. אכלנו במסעדת דגים מעולה ומשם המשכנו למעבורת של שמונה בערב חזרה הביתה.

 

• מבצר אקרוקורינת' (Acrocorinth)

 פלופונסוס כאמור הוא חצי אי ובעבר מי שרצה להגיע מהים האגאי אל המשכו בצד השני של חצי האי, הוא המפרץ של קורינתוס בים היוני, היה צריך להקיף את כל שטח היבשה. לפני כמאה ושלושים שנים פתרו את הבעיה על ידי חפירת תעלה המחברת את השניים. המילה העברית תעלה קצת חוטאת לתחושות העוצמה והפחד כאשר עומדים על הגשר מעליה בסמוך לעיר קורינתוס (Corinth).

אם נמצאים באזור כדאי לקפוץ למתחם קניות סמוך - חפשו את סניף Decathlon הקרוב. מעבר לחנויות בגדים וסופרמרקט גדול, שלאחר שבועיים בכפר כבר שכחנו מקיומם, אם הולכים לכיוון הים מגיעים למגרש משחקים גדול ומושקע.

במרחק נסיעה קצר ומעל העיר נמצא מבצר שחולש על האזור כבר יותר מאלף שנים. הכניסה לאתר הארכיאולוגי היא בחינם ונשקף ממנו נוף יפה מאד של ים והרים, בתחושה המזכירה את מצדה. בערך בחצי הדרך אל ראש ההר ישנה רחבה שטוחה עם נוף יפה. עצרנו שם לפיקניק כשהאזעקה החלה. כולנו, הישראלים, עצרנו מיד את מעשינו וזקפנו את הראש, כמו עדר איילות בסוואנה ששמע רחש בעשב הגבוה. האזעקה הפסיקה כעבור חצי דקה אך חזרה לאחר מספר דקות. מסתבר שהמקום נסגר אחר הצהריים וזו דרכו של הצוות לבשר זאת למטיילים. כנראה שבארץ לא יאמצו את השיטה בשנים הקרובות. הביקור באתר לא מתאים לעגלה ונדרש מנשא לתינוק.

בסמוך לאתר ישנו גם בית קפה/מסעדה.

• החווה

על החווה אני מספר לאו דווקא כהמלצה אלא כחוויה מאפיינת. מדובר בפארק נושא, המדמה עיירת מערב פרוע בהרים שמעל קורפוס.

לכאורה הפוטנציאל עצום: שטח גדול מאד ובו מגוון פעילויות, מרכיבה על סוסים ועד חץ וקשת וקיר טיפוס, וכל זאת במקום ירוק מוקף בהרים מיוערים.

אבל ביוון אין שום דחף לממש פוטנציאלים. המקום נראה כאילו לא שיפצו אותו מאז הבהלה לזהב, ומפעילי התחנות נראו כמו כורים שהתגלגלו למקום בטעות ואינם יודעים איך לחזור הביתה. בכל מקרה, הילדים מאד נהנו וכנראה שזה מה שחשוב, למרות מחיר הכניסה הגבוה.

תחנה שלישית - אראחובה

 מאחר ובמרבית הימים עבדתי, דיברתי כל הזמן עם קולגות שנשארו בחיפה והבנתי ששגרת החיים החדשה כוללת אזעקות מספר פעמים ביום. החלטנו לדחות את החזרה עד לאחר החגים. בעלי עסקים בקורפוס נדהמו לשמוע שאנחנו בכפר כבר כמעט שבועיים, וגם אנחנו הרגשנו שאם לא נשנה אווירה יתחילו לצמוח לנו סנפירים.

בשלב זה כבר גילינו שזמן נסיעה אידיאלי עם התינוקת הוא שעה, ולא רצינו לנסוע רחוק מדי, מתוך הבנה שבעוד מספר ימים נצטרך גם לנסוע חזרה לאתונה. התגעגענו להרים ולכן בחרנו את אראחובה, כשעתיים וחצי צפונית לאתונה.

• אראחובה (Arachova)

עיירת ההרים נמצאת בגובה של כמעט אלף מטרים בהר פרנאסוס, ויש ממנה נוף יפה מאד של העמק הרחב שמתחתיו, המגיע עד לים. לנו במלון מחוץ לעיירה, מה שבדיעבד היה טעות שכן לא הצלחנו ליהנות ממנה - בסוף אוקטובר היה כבר קר מאד לקראת ערב ואין במקום מדרכות המתאימות לעגלה, כך שלא היה נוח להסתובב בה בסוף היום עם הילדים, והיא דווקא מלאה בחנויות מעניינות ובתי קפה בסמטאות יפות.

גם כאן חזרו השיחות על משבר האקלים ומלחמת העולם השנייה. די מהר גילינו שהורדת המים בשירותים במלון לא חזקה מספיק עבורנו. יכול להיות שגללי היוונים מותאמים לתנאי היובש במקום, אבל אנחנו היינו צרכים למלא דלי במים ולשפוך לשירותים. מסתבר שהמקום אינו מחובר למערכת מים ארצית אלא מקבל את כל אספקת המים מבאר. בשנים האחרונות יורד פחות גשם ושלג והם נאלצים להזמין משאיות מים, שכנראה גם הן לא מספיקות לקיבה ישראלית ממוצעת.

בפרברי אראחובה נראה כאילו המקום נטוש. לאורך הכביש ישנם בעיקר מלונות וטברנות, חלקם סגורים. ביום ה"לא" הופיעו לפתע מאות אנשים ומילאו את כל המקומות בבת אחת, עד שנעלמו עם צאת החג. יום הלא מציין את התשובה השלילית שנתנו היוונים לאיטלקים שביקשו בנימוס לכבוש אותם במלחמת העולם השנייה. בכך אילצו אותם לקרוא לאח הגרמני הגדול שלהם ובדיעבד עיכבו את כל ההתקדמות הנאצית מזרחה, במה שיהיה תחילת סופו של הרייך.

בעלת המלון סיפרה שגם כאן היו כיסי התנגדות לנאצים, והללו החליטו להשמיד את אראחובה. קצין גרמני בכיר שישן באכסנייה של המשפחה חלם בלילה על קדוש נוצרי המצווה עליו להניח לאראחובה לנפשה. למחרת בבוקר הוא קם ושכנע את כולם להשאיר את העיירה על מקומה. מעניין מה עוד ניתן היה להשיג אם החלום היה ארוך קצת יותר. בכל מקרה, האשה טענה שהנאצי לשעבר המשיך לחזור לאראחובה מדי שנה ומאז מותו בנו ממשיך במסורת.

• מסלול טיול מאפטלופוס (Eotalofos)

כל אזור פראנסוס יפה ומיוער, אולם גם כאן נראה שאין ליוונים עניין למנף זאת וקשה למצוא מידע על מסלולי טיול או סימונים לתחילת המסלול. עם זאת, שני מסלולים בולטים עוברים כאן: שביל 22, אחד מ19 שבילים המחברים בין הרי יוון, ושביל E4 החוצה את אירופה מספרד ועד קפריסין. הכי נוח זה פשוט למצוא את השבילים הללו באפליקציית ניווט ולראות באיזה כפרים הם עוברים.

אנחנו בחרנו במקטע שבין אפטלופוס ועד פולידרוסו. בפועל הלכנו שעה הלוך וחזרנו, אך כל המסלול אמור לקחת כארבע שעות. תחילת המסלול בעץ דולב ענק בכתובת Eptalofos 330 57, Greece (Ιερός Ναός Αγίων Αναργύρων). יורדים בשביל עפר עד שמגיעים לפיצול המסומן בשלט ומפה. שם נכנסים לשטח ועוקבים אחרי הסימון הצהוב-אדום.

לפחות במקטע בו הלכנו, ההליכה יפה ומשלבת יער ונוף עמק והר, אך ברובה לא הייתה מוצלת ובחודשים חמים כנראה הייתה לא נעימה. עבורנו היה זה יום מעונן וצבע השלכת מסביב יצרו פסטורליה מיוחדת.

גם הכפר שווה ביקור בפני עצמו. הכפרים ההרריים הזכירו לנו טיולים אחרים באירופה, אך כאן נראה שהם פחות מתאמצים לקשט ולהביא כל דבר לכדי שלמות. ניתן לראות בית עץ טובל בבוסתן עצי תפוח ומאחוריו מצוק ומפל יפהפה, אך אף אחד לא יטרח לקשט את מרפסותיו בגרניום צבעוני או להחליף את גג המחסן החלוד.

• דלפי

במקור תכננו להתחבר לשביל E4 העובר מעל העיר דלפי ומספק תצפית יפה על הריסותיו של האתר המפורסם, אך היה זה יום חם והשביל התפתל בדרך טרשית שהייתה לא נעימה לנשיאת תינוקת. בסופו של דבר הגענו מיוזעים לבית קפה והחלטנו שאם אנחנו כבר כאן, נשלם את מחיר הכרטיס ונשקיע את המאמץ הנוסף לבקר במקום שנחשב בעולם היווני למרכז היקום כולו.

הפיתיה (נביאה) באורקל כנראה ידעה שהמקום יהפוך להיות אתר תיירותי ולכן בחרה מקום מרשים במיוחד: מצד אחד המצוקים של פרנאסוס ומצד שני העמק הרחב שזורם לעבר הים. אלפי שנים של פולחן נערמים זה על זה ובכל זאת העין נמשכה שוב לטבע העוצמתי שמסביב. לא עזרה העובדה שמדובר בהליכה במעלה העתיקות ביום חם (לא מתאים לעגלה). בקיצור, אנחנו לא משפחה של ארכיאולוגיה.

מחוץ לדלפי פגשנו במקרה ילדה מבית הספר של הבת שלי, או שאולי באורקל אין צירופי מקרים.

תחנה רביעית - אתונה

 כלקח מהטיול הקודם השארתי הפעם את המכונית עד למועד הטיסה, למרות שעמדה ברחוב ביומיים בהם שהינו באתונה. מחיר המונית והסרבול עם הילדים פשוט לא שווה את זה.

ישנו בAirbnb בשכונת וולה (Voula) בהמלצה של זוג ישראליות שפגשנו. היו לכך יתרונות כמו חניה חופשית ושקט פרברים, אך המרחק ממרכז העיר השאיר אותנו באזור, שהיה די שומם. משך הזמן מחוץ לישראל היה כבר ארוך מדי והזמן שנותר עד לחזרה קצר מדי, כך שלא נותר לנו כוח להיטלטל בתחבורה הציבורית לצפות באקרופוליס.

המלצה בטוחה היא דווקא העצירה צפונית לאתונה, במרכז Xplore שבקניון Golden Hall. יש במקום שלושה מתחמים: הראשון בנושא מדע, שהזכיר לנו את המדעטק בחיפה ולכן וויתרנו. השני אקווריומים שונים, אך ידענו שאין לו סיכוי להתחרות במתחם שבירושלים. נכנסנו לשלישי, בו מתקני שעשועים שונים כמו מרוץ מכוניות, מבוך מראות או ג'ימבורי מגניב. המקום היה כמעט ריק מלבדנו ומספר משפחות ישראליות נוספות, ובמחיר וניקיון שניתן רק לקנא בהם. אפשר לצאת ולהיכנס שוב למתחם במשך כמה שעות כדי לנוח בשופינג ובתי הקפה שבקניון. חלק מהמתקנים דורשים גרביים, כך שכדאי להביא איתכם (במקום מוכרים גרביים כמובן).

חזרה הביתה

 יוון באמת דומה לישראל. מעין גרסה לאומית של רחוב סומסום, בה כולם פשוטים ומחייכים זה לזה, גם אם לא מאד אסתטיים, מהפקיד בתחנת האגרה ועד המלצרית בטברנה. כל הישראלים בהם פגשנו לא הקרינו חופשה, אלא דיברו כאילו הנסיעה נכפתה עליהם. הפגישה איתם הייתה חמה, טבעית, אבל הם דיברו בייאוש וציניות. אני יודע שהמקומות בהם היינו, עיירת מטיילים הררית או חוף נידח באי, יחד עם מחירי כרטיסי הטיסה הגבוהים, מאפיינים אוכלוסייה מאד מסוימת, כזו שחשה זרות הולכת וגדלה בשנתיים האחרונות. רבים מהם דיברו על מחשבות עזיבה של הארץ לא מפחד קיומי או חוסר רצון לשרת, אלא פשוט מהיחלשות תחושת השייכות למקום. יש כל כך הרבה דיונים איך לשפר את המצב הבטחוני, אבל אין כלל דיון על מה שבאמת מבריח את הישראלים מישראל ואיזו מין חברה תישאר בארץ כשהניצחון יושג. פעמים רבות בטיול נראה שהספוטיפיי כמו קורא את מחשבותינו וחוזר שוב ושוב לשירים עם משפטים כמו: "אני מרגיש פשוט נפלא אבל זה לא ביתי" או "על אדמות הטרשים מחפשים שורשים".

נחתנו ארצה ביום חמישי בערב וביום שישי כבר הייתי במילואים, לבוש באפוד קרמי. האפוד לוחץ על הגוף, אך כעבור כמה דקות מתרגלים. לא לוקחים נשימות עמוקות, מוצאים זוויות בהן הגב פחות כואב. רק כאשר מורידים את האפוד, כעבור כמה שעות של פטרול, מרגישים לפתע את הנשימה שהייתה חסרה.