20 שאלות - הסולידית

עשרים שאלות שמעסיקות אותי כעת, בסדר אקראי.

1) היכן עובר הגבול בין פיזור סיכונים למחאה פוליטית?

פיזור הוא הדרך האפקטיבית ביותר להקטין את החשיפה לסיכון ספציפי.

במשך שנים כתבתי כאן על החשיבות של פיזור ברמת הנכס, המטבע, הברוקר, הגאוגרפיה, הרגולציה ועוד. כתבתי ספציפית גם נגד הטיית הביתיות וריכוז עודף של הון בישראל בהינתן הסיכונים הגאו-פוליטיים כאן.

העניין הוא שאני לא משוכנעת שפיזור וניהול סיכונים אסטרטגי הם שעומדים מאחורי המהלכים המתוקשרים של אי אילו ידועני הייטק ואילי הון מתוקשרים. משהו בהתנהלות התקשורתית סביב העניין הזה עד כה עושה רושם כל כך מתואם, מתוזמר ומהודהד עד שנראה שיש מי שרוצה להצית בכוונת מכוון מומנטום שלילי, שלא לומר קמפיין, כדי להפעיל לחץ פוליטי. וכאן זה כבר משחק באש.

פאניקה פיננסית מדבקת מהר יותר מקורונה. כשמולטי-מיליונרים ממליצים לעמך ישראל להפקיד פחות לפנסיות שלהם כי "הפנסיות של כולנו בסכנה", אני מוטרדת. כשאנשים מהיישוב גוזרים מסקנות אופרטיביות על סמך מהלכים ספק-עסקיים של מנכ"לים עתירי ממון ויח"צ, אני מוטרדת. זה מזכיר לי את אותה דינמיקה שגורמת למשקיעים לטווח ארוך לשכוח מתוכנית ההשקעה שלהם ולמכור כי נדבקו בפאניקה של סוחרים לטווח קצר. אותה דינמיקה שמובילה למפולות בבורסה יכולה להוביל לאפקט דומינו של הסתערות משיכות. וזה כבר סיכון אמיתי, בבחינת נבואה המגשימה עצמה.

פיזור סיכונים, כשלעצמו, הוא חשוב ונדרש מנקודת מבט פיננסית. לא פוליטית. החלטות פיננסיות ממילא טעונות באמוציות. הוספה של פוליטיקה למשוואה הזו רק מכבידה את המטען האמוציונלי והופכת קבלת החלטות שקולה לבלתי אפשרית.

דרך פשוטה להבין אם המוטיבציה שלכם פיננסית או פוליטית היא לשאול את השאלה הבאה: אם משטר נתניהו והרפורמה נופלים, האם אתם מחזירים את הכסף לישראל?

2) מהו בעצם תרחיש הבלהות (הקונקרטי) שחוששים מפניו?  

הטענה הרווחת עד כה היא שפגיעה בעצמאות הרשות השופטת תוביל לנזק כלכלי למדינה. אבל לתחושתי, בין החשש העמום והכללי הזה לבין סכנות קונקרטיות יש פער די משמעותי, שכרגע, אפעס, מגושר בעיקר באמצעות גוזמאות עיתונאיות, ופחות בעובדות מוצקות.

מהו איום הייחוס שמלחיץ כל-כך אנשים? שמעתי כבר על הכל: פיחות חד של השקל, קריסת שוק המניות, הורדת דירוג אשראי, משיכת השקעות, בריחת הון, קיפאון בהייטק, התמוטטות בנקים, הלאמת פנסיות, הגבלת תנועות הון ועוד ועוד.

חשוב להגדיר את הסיכון היטב, מכיוון שהוא משפיע על המענה ברמה הפיננסית. למשל, עם פיחות בערך השקל או קריסה של הבורסה הישראלית אפשר להתמודד באמצעות קרן סל לא מגודרת על מדד מניות חו"ל. עם הלאמת כספים וניירות ערך אפשר להתמודד באמצעות רכישת ניירות ערך זרים, שבאופן טיפוסי נסלקים ונשמרים אצל משמורנים זרים (גם אם נרכשים באמצעות בית השקעות ישראלי).

מבלי לזלזל באף אחד מהתרחישים הללו, בעיני, ככל שהסיכון אפוקליפטי יותר, כך סבירות ההתממשות שלו נמוכה יותר. לדעתי, הסיכון החריף ביותר כרגע הוא לא שהסיכונים הללו יתממשו, אלא שמספיק אנשים ישתכנעו שהם צפויים להתממש.

3) איך זה שאדם מרשה לעצמו לעודד הסתערות על הבנקים מבלי לשאת באחריות?

אם אני כותבת כאן משהו שעלול להתפרש כייעוץ או שיווק השקעות שלא ברישיון מבלי להסתייג כנדרש על פי דין, אני חשופה לעיצומים כספיים אדירים. אני לא אוהבת את זה, אבל מבינה את ההיגיון שביסוד הנורמה הזו: יש לחייב אנשים לקחת אחריות על המלצות פיננסיות שעלולות להיות הרסניות לציבור.

על רקע זה, מדהים בעיני שד"ר אורית קמיר – משפטנית, לא אשת פיננסים – מרשה לעצמה להעתיק את משנתה הרדיקלית למישור הפיננסי ולקרוא לאנשים קבל עם ועדה למשוך חסכונות (כולל, להבנתי, חסכונות פנסיוניים) ולהסתער על הבנקים, מבלי להבין שאם הקריאה שלה תיענה, אף אחד לא יוכל למשוך אפילו שקל. האם אנשים מחויבים כל-כך לפוזיציית השורט הרעיונית שפתחו על כלכלת המדינה הזו עד שפגיעה בתשתיות פיננסיות קריטיות שלה נחשבת כעת לכלי לגיטימי במחאה? ואם כן, מה השלב הבא? הנחת סלעים על מסילות רכבת?

4) מאילו סיכונים אנחנו מתעלמים כרגע?

"סיכון הוא מה שנשאר אחרי שחשבת שדאגת להכל" כתב קארל ריצ'רדס. ניסיון העבר מלמד שהסיכונים הדרמטיים נוטים להיות דווקא אלה שאיש לא מדבר עליהם. אנשים מצטיינים בהיערכות לתרחישים תאורטיים-אקדמיים. אנשים פחות מצטיינים בהיערכות להפתעות. והפתעות, בתכל'ס, זה מה שבאמת משנה, משום שאם אתה מופתע, אתה לא ערוך, ואם אתה לא ערוך, הנזק משמעותי הרבה יותר.

הרפורמה המשפטית לא הייתה ברבור שחור או הפתעה בסיסית בסגנון הקורונה או מלחמת יום כיפור. למען האמת, היא על השולחן כבר שנים. מה שמטריד אותי הוא שאנשים כרגע ממוקדים כל כך ברפורמה והשלכותיה עד שהם מזניחים סיכונים אחרים, אקוטיים, זוחלים ומוחשיים בהרבה, בין אם הם אורבים בכביש, בים או במעי הגס שלהם.

פרופ' כהנמן כתב ש"הלקח הנכון ללמוד מהפתעות הוא שהעולם מפתיע." אני מכירה רק שתי דרכים אפקטיביות להיערך למה שאינני יודעת: לחסוך הרבה כדי לייצר לעצמי אופציות, ולהימנע מחובות והתחייבויות שישללו ממני אופציות.

5) אפרופו סיכוני מאקרו שמתעלמים מהם, כמה אנשים חנוקים עכשיו כמו הזוג הזה?

או הזה? והמשפחה הזו? או הזו? אני קוראת יותר ויותר סיפורים על זוגות שהתמנפו עד המצח כדי להגשים את "חלום הדירה"™ ועכשיו בתקופה של ריבית עולה החלום הופך פחות ורוד.  כן, הם קיבלו החלטות פיננסיות לא מאד מוצלחות. הם לא מאד מצטיינים עם כסף. אבל קשה שלא להרגיש מידה של סימפתיה כלפי המצוקה שלהם עכשיו. לרוב האנשים החיים פה די מורכבים ממילא, גם בלי שהמצב הכלכלי שלהם נראה כמו הטיטאניק.

6) האם הסיכונים כבר מתומחרים במחירי המניות בישראל?

תאמינו או לא, אבל מדד ת"א 35 חיובי מתחילת 2023. הרפורמה המשפטית, כזכור, הוצגה לראשונה לציבור ב-4 בינואר 2023.  במציאות שבה כל צד מנסה לעגן את הנראטיב הפוליטי שלו בביצועי הבורסה המקומית, העובדה הזו עשויה לבלבל. האם החששות מתוצאות הרפורמה כבר מגולמים במחירי המניות בישראל? האם התקדמות בחקיקה תוביל למפולת חריפה יותר? ואולי השוק צופה שהרפורמה בסוף תסתיים בפשרה?

המורכבות נובעת מכך שהחלטות פוליטיות (והתגובות להן) באופן טיפוסי משפיעות על המשק בעיכוב. שוק המניות, להבדיל, משקף את ציפיות המשקיעים ביחס לעתיד לבוא: האם דברים משתפרים מכאן או מידרדרים מכאן (באופן יחסי). פער הזמנים הכאוטי הזה מוביל לא פעם לחוסר סנכרון בין הכלכלה לשוק המניות. משקיעים אינם יכולים להיות בטוחים מה כבר מגולם במחירי המניות, במיוחד בטווח הקצר. כך, הרפורמה עשויה להיות רעה מאד למשק, אבל שוק המניות יכול להמשיך ולטפס בטווח הקצר (ולהיפך). חשבו על כך בפעם הבאה שאתם מסתמכים על הנעשה בבורסה כבסיס לוויכוח פוליטי.

7) ואם לא, כמה השוק כאן צפוי ליפול?

הלוואי שידעתי, באמת. די ברור שיש אנשים שרוצים לראות התרסקות מוחלטת. הבעיה היא שנראה שהמסחר כאן מתנהל על בסיס אמוציות בלבד, ללא קשר לנתונים הפונדמנטליים. ורגשות של בני אדם קשה יותר לפרש ולפענח מאינדיקטורים כלכליים, במיוחד בעידן שבו לכל אחד יש במה להבעת דעתו. לא נעים לומר "אין לי מושג" אבל בשני דברים אני די בטוחה: (א) שום דבר לא נמשך לנצח בשווקים הפיננסיים. (ב) הסיכון הגדול ביותר שניצב בפני משקיעים פרטיים הוא שלא יהיה להם די כסף בזיקנתם. זה הסיכון האמיתי. לא התנודות בשווקים, חדות ככל שתהיינה.

8) או שבעצם תעתועי האקראיות משטים בכולנו?

המוח האנושי סולד מאקראיות. אנחנו נואשים למצוא תבניות בתוך מידע רועש, לסדר את המציאות לסיפור טוב, עם גיבור אחד ונבל אחד. היכולת "להסביר" את התנודות בשוק המניות מעניקה לנו תחושה מדומה של שליטה, גם אם לפעמים אין להן הסבר אמיתי. לכן אנו נוטים לייחס תנודות בשוק המניות למשתנה יחיד ודומיננטי – זה שבדרך כלל בכותרות.

הנראטיב, כמובן, תמיד מושפע מהמחירים: כשהבורסה נופלת, זה בגלל "אזהרות הבנקים"; כשהבורסה מתקנת זה משום שהשוק "מריח את חולשתו של נתניהו". שום דבר לא השתנה מלבד המחירים בשוק.

שוק המניות מושפע בכל רגע נתון מעשרות משתנים: רווחי החברות, שער הריבית, קצב האינפלציה, חדשנות, דמוגרפיה, מגמות, גיוסים, פדיונות, ציפיות המשקיעים, סנטימנט, חמדנות, פחד, דעות, ניתוחים, אירועים פוליטיים וגאופוליטיים, טבע האדם ועוד. המשתנים הללו לרוב סותרים אלה את אלה, במיוחד בטווח הקצר. אפשר כמובן לנחש לאן המערבולת הכאוטית הזו תנוע בטווח הקצר – אבל קשה מאד להסביר אותה במונחים של משתנה יחיד, לפי נוסחה של אם X אז Y. למעשה, מחקר שבדק את העניין מצא שב-75% מהמקרים אין הסבר רציונלי לתנודות משמעותיות בשוק המניות, מעלה או מטה.

שוק המניות, אחרי הכל, הוא ייצוג קולקטיבי של מאות אלפי יחידים ומוסדות, מקומיים וזרים, עם מטרות וטווחי זמן שונים בתכלית. יש אינסוף סיבות מדוע צד אחד קונה מניות וצד אחר מוכר מניות בכל יום נתון. אבל בכלכליסט ובדה מרקר חייבים לייצר "סיפור". הם חייבים לטוות נראטיב. הם חייבים לזהות איזו תבנית ברעש. הם לא יכולים להסתפק בכותרת בסגנון: "ירידות/עליות חדות בשוק המניות; הסיבות אינן ידועות, יתכן שמדובר לכל היותר בתנודות אקראיות של מערכת מורכבת."

הסיפור היחיד שהשוק מספר הוא זה שאנחנו רוצים לקרוא לתוכו ומתוכו. זכרו זאת בפעם הבאה שמספרים לכם מה הפיל את השוק בכל יום מסחר נתון.

9) אולי זה דווקא זמן נהדר להשקיע בישראל?

המצב הפוליטי במדינה הזו נוראי. אף אחד לא מסכים על שום דבר. השיח על הרפורמה חושף הרבה בעיות עומק שהחברה הישראלית מתמודדת איתן: השסע החברתי-כלכלי, השסע העדתי, השסע החילוני-דתי ועוד. קל לאמץ עמדה צינית ופסימיסטית, גם כי פסימיות מדבקת, וגם כי סיפורים שליליים זוכים לתהודה.

העמדה הקיצונית ביותר שאדם יכול לאמץ כעת היא לגלות אופטימיות לגבי עתידה של מדינת ישראל. בהקשר זה, קשה להתעלם מכך שהשוק הישראלי זול בהרבה משווקים מפותחים אחרים. השקעה במניות בתקופות שבהן הכל נראה חסר תקווה הוכחה לא פעם כאסטרטגיה רווחית. חווינו את זה רק לאחרונה במהלך הקורונה. זה לא אינטואיטיבי שאפשר לקצור את התשואות הטובות ביותר דווקא בתקופות שבהן הכלכלה לכאורה ניצבת בפני אסון, אבל ככה דברים עובדים. יש אנשים מבריקים במדינה הזו, ושוק המניות הוא אחת הדרכים לקצור את פירות הגאונות, החדשנות והצמיחה בישראל.

נכון להיום, החשיפה שלי למניות בישראל נמוכה. שוק המניות הישראלי מהווה רק 0.2% משוק המניות העולמי, ולכן מעולם לא מצאתי הצדקה להגדלת חשיפה מעבר למשקל שהשוק בחר לתת. בנוסף, לרוב החברות שנסחרות כאן אין מסורת ארוכת שנים של הגדלת דיבידנד עקבית, ולכן גם בתיק הדיבידנד שלי לא מצאתי מקום לשלב חברות ישראליות. אבל אם יש חברות טובות מהממוצע, שנסחרות במחירים נמוכים מהממוצע, והכל בגלל סנטימנט ולחץ פוליטי שאינו קשור לשינויים ביכולת הפונדמנטלית של החברות הללו להרוויח ולצמוח, אז אני מעוניינת.

10) מה אם לשוק המניות לא מאד איכפת מהדמוקרטיה הישראלית?

לא הרבה זוכרים, אבל ב-2011 סוכנות הדירוג S&P הורידה את דירוג האשראי המושלם (AAA) של ארצות הברית לרמתו הנוכחית (+AA) עקב חששות מהגירעון התקציבי העצום שם. זו הייתה מבוכה ענקית לממשל אובמה שאיימה לערער את אמון המשקיעים בכלכלת ארה"ב ולייקר את עלויות מימון החוב שלה.

בימים שלאחר הורדת הדירוג המסחר היה תנודתי מאד. אבל בחלוף שנה, ה-S&P 500 זינק בכמעט 20%.

אני לא משווה, כמובן, אבל תוהה ביני לביני: מה אם מבנה המשטר בישראל הוא לא הדבר המרכזי שמעסיק את המשקיעים כאן, כל עוד חברות ישראליות מחדשות, מרוויחות וצומחות?

אפשר לא לאהוב את זה, אבל בסופו של יום משקיעים רוצים לקצור תשואה על כספם. סיכון פוליטי הוא רק סיכון אחד מיני רבים שהם שוקלים. ואם בראייתם ההזדמנות אטרקטיבית דיה כדי לפצות על הסיכון הפוליטי, משקיעים יבלעו את הצפרדע. מוזמנים לשאול את צ'רלי מאנגר עם הפוזיציה הענקית שלו בעליבאבא, חברה שנתונה כידוע לגחמותיה של המפלגה הקומוניסטית-דיקטטורית בסין.  בעצם, מוזמנים לשאול את כל מי שהשקיע אי פעם בשווקים מתעוררים.

11) כמה ישראלים קונים ביטקוין עכשיו?

הערך האינטרינזי של ביטקוין נגזר מהיכולת להיות המשמורן של עצמך (מבלי להיות תלוי בצד ג' בעל עניין), מהנדירות המובנית שלו, ומאפקט הרשת שמגן עליו מפני מטבעות קריפטוגרפיים אחרים. אני יכולה, תאורטית, להעביר חלק משמעותי מההון שלי לבלוקצ'יין, ולגשת אליו ממדינה אחרת, כשהדבר היחיד שאצטרך לקחת איתי הוא המפתח (שאותו אפשר כמובן לשנן). זה משהו שאי-אפשר לעשות עם צורות אחרות של הון, כמו למשל מזומן או מתכות יקרות. אני עצמי עדיין קונה קצת ביטקוין מדי חודש ומעבירה מיד לארנק קר. ביטקוין מהווה קצת יותר מ-1% מהשווי הנקי הנזיל שלי. מבלי להמליץ דבר, אני תוהה, בנסיבות שנוצרו כרגע בארץ, ולאור החששות של רבים מקרב האוכלוסיה להונם, אם יותר אנשים בוחרים דווקא בנכס הזה כחלופה לניהול סיכונים.

12) מה אף ממשלה לא יכולה לקחת?

תיק הקרנות המחקות שלי נותר בבנק הבינלאומי. תיק הדיבידנד שלי מנוהל באקסלנס, כשהמניות עצמן, בהיותן ניירות ערך זרים, רשומים אצל משמורנים זרים. רוב האחזקות שלי נקובות בדולר. יש לי נכסים אלטרנטיביים לצורך תרחישי קיצון (זהב וביטקוין). חוץ מזה, אני לא עושה דבר. ההון הפיננסי שלי הוא רק שכבה אחת בחוסן שלי. ממשלות תמיד יוכלו להפקיע ממני הון פיננסי. זה קרה בארה"ב ב-1933 ובקפריסין ב-2013 ובעוד מקומות רבים. אבל ברוב המקרים ממשלות לא יכולות להפקיע הון אנושי מאזרחים (שלא הורשעו בפלילים). הן לא יכולות להפקיע מיומנויות שאפשר להמיר לכסף, או מיומנויות שמאפשרות לי לחיות על מעט מאד כסף. כל מי שמתבסס אך ורק על הון פיננסי כדי לשרוד בתרחישי קיצון חושף את עצמו לסיכון.

13) מה קורה עכשיו בשוק הנדל"ן?

חודורוב ודואק מדווחים לנו מדי יום על מיליונר אחר ש"שולח מייל לבנק" ומושך הון תועפות מחוץ לגבולות המדינה. אבל במקביל, אנחנו שומעים על כך שקצב המכירות בשוק הנדל"ן הולך ומאט לשפל שלא היה כדוגמתו מזה תקופה ארוכה. אם אנחנו כפסע מהפקעה רבתי של נכסים על-ידי משטר נתניהו, נשאלת השאלה, מה מגן דווקא על נכסים ריאליים? מדוע אנשים לא נפטרים מהם באותה מהירות שבה, כביכול, הם מושכים פיקדונות בקנה מידה עצום? באחד הדיונים בפורום אמר מישהו, בצדק, שמי שמעביר 100,000 ₪ לחו"ל, אבל מחזיק את הדירה שלו ואת הפנסיה שלו בישראל, ככל הנראה לא באמת מפזר סיכונים אלא מביע מחאה פוליטית.

14) האם יש סם ממכר יותר ממידע פיננסי שמאשש את העמדה הקיימת שלך?

אנחנו טובעים בים של תוכן וחדשות פיננסיות. רובו המכריע הוא קליקבייט רגשי, ריכולים, שמועות ודעות לא מבוססות. נדירות הן הכתבות שמחייבות אותך לנקוט בפעולה מיידית. הצרה היא שאין סם ממכר יותר מתוכן פיננסי שמתקף את העמדות הפוליטיות שלך, במיוחד בעידן של אי-ודאות וחשש. צ'רלי מאנגר אמר פעם שתנאי הכרחי לגיבוש דעה מוצקה הוא לנסח בצורה הטובה ביותר את דעתו של הצד שכנגד. קצת קשה לעשות את זה בישראל, משום שלתקשורת המיינסטרים כאן יש קו פוליטי סדור וחד-משמעי שלא רק מאשש את הדעה הקיימת שלך, אלא מעודד אותך לפעול על פיה. וזה הרבה יותר מנחם מאשר לקרוא ולשקול דעה סותרת.

15) איך זה שאין לנו מושג על עסקאות של חברי הכנסת ואישי ציבור בשוק המניות הישראלי?

בארצות הברית הציבור יכול לעקוב כמעט בזמן אמת אחר פעולות מסחר של נבחריו. בישראל, להבדיל, אנחנו שרים הלל למעטים מקרב נבחרינו שניאותו לחשוף את הצהרת ההון שלהם לציבור, כל שכן את השקעותיהם  בבורסה. בתקופה שבה המסחר בשוק המניות המקומי עצבני מאד ומושפע באופן ישיר מהנעשה בזירה הפוליטית (ברמה שדי בהודעה על פשרה שמציע הנשיא כדי להקפיץ את השוק ב-2%), אני רוצה לדעת בדיוק מי קונה, מי מוכר, מה, כמה ומתי. לדעתי, אותו היגיון שאוסר על מסחר פנים צריך לחול גם כאן. 

16) למה אנחנו מתייחסים לתחזיות אנליסטים כראה וקדש?

אלה כבר חדשות ישנות, אבל אני מוכרחה לומר שמעולם לא העלתי בדעתי שתחזיות פיננסיות של אנליסטים מג'.פ מורגן וברקליז ימצאו את דרכן לליבו הרותח של השיח הציבורי בישראל, וישמשו אבני נגף בעד ונגד מעשי השלטון כאן. עם כל הכבוד וההערכה רבה למחלקות המחקר ולאנליסטים המבריקים שלהן, אני מתייחסת לסקירות הללו בזהירות המתבקשת.

אחרי הכל, גופים מוסדיים מכובדים לא פחות כבר הספיקו לחזות את התמוטטות הדולר. וסביבה נצחית של ריבית אפסית/שלילית. וגרפים שבישרו שידור חוזר של 1929. ושהצוק הפיסקאלי ימוטט את השווקים. ושיוון תגרור את העולם כולו לשפל כלכלי עולמי ב-2010 (ובכל שנה לאחר מכן). ושנפט יגיע ל-250 דולר לחבית. ושזהב יגיע ל-5000 דולר לאונקיה. וששוקי המניות בעולם לא יתאוששו אחרי משבר 2007-2009. ושההשקעה החמה ביותר היא בכלל במדינות ה-BRIC (ברזיל-רוסיה-הודו-סין).

בעולם מושלם אפשר היה לייצר תחזיות השקעה מדויקות, אבל בדרך כלל זה לא מתאפשר, מכיוון שיש יותר מדי חלקים נעים ונעלמים שיסבירו איך מיליוני משקיעים זרים יפעלו בכל נקודת זמן. אני משתדלת לזכור את זה בכל פעם שאני קוראת סקירה הצופה את העתיד להתרחש בישראל בשנה הקרובה או בעשור הקרוב.

17) מה מרקס היה אומר?

אם קרל מרקס היה נוחת כעת בישראל, הוא היה רואה את עשירי השמאל "הסוציאליסטי" מגייסים את הונם הפיננסי כנשק פוליטי ומאיימים לרושש את מדינת הרווחה הגדולה והמטיבה לה הטיפו במשך שנים כי התחוור להם שהיא משרתת בעיקר את מתנגדיהם הפוליטיים מהפרולטריון העני. בינתיים, ה"ימין הלאומי-ליברלי" מאמץ רטוריקה מרקסיסטית פר סה, מעגן את המהלכים שלו בדיונים על "אליטה" ו-"ווסלים", מתבל אותה בפוליטיקת זהויות שכאילו נשלפה ממעמקי החוג לתאוריית גזע ביקורתית באוניברסיטת ברקלי, ואפילו קורא להתפלגות מחדש של ההון בצורה "נכונה". שנאמר, למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל?

18) האם אני צריכה לאפשר דיונים פוליטיים סוערים בפורום הסולידית?

הפורום שלי מאכלס אלפי אנשים מבריקים והוא אוצר בלום של ידע פיננסי גולמי. ככזה, אני נוקטת בגישה מאד מתירנית (אוקי, דיקטטורה מתירנית) וכמעט לא מתערבת בדיונים שם. דיונים פוליטיים, במיוחד סביב הרפורמה וענייני דת/מדינה, עשויים כמובן להאיר נקודות חדשות שלא חשבתי עליהן, אבל כשלעצמם עלולים גם לקטב ולהעכיר את האווירה עד לרמה שלא נעים לבקר בפורום כבר, ולכן נאלצתי לנעול שרשורים כאלה בעיצומם. אני לא בטוחה אם נכון להמשיך עם המדיניות הזו. נראה שגם חברי הפורום מתקשים להכריע.

19) האם יש מישהו יותר קינג במדינה הזו מיאיר שרקי?  

ברצינות, איזה מלך.

20) אולי דמוקרטיה היא לא שיטת ממשל מושלמת עבור חברה הטרוגנית, משוסעת ונטולת אתוס מאחד?

אני מזדהה עם הרעיונות של ימין חילוני, ציוני, ליברלי וקפיטליסטי. אני לא תומכת ברפורמה המשפטית. טרחתי אפילו לקחת את עצמותי הקשישות לכיכר גורן ולהפגין לראשונה מאז ימי התיכון העליזים מלפני 20 שנה. לא מכיוון שאני ממהרת להגן על האומניפוטנטיות של בית המשפט העליון הכל-יכול שלנו, אלא משום שאני סבורה שנדרשת ביקורת שיפוטית מרסנת על מחוקקים סוציאליסטים, רגרסיביים, בדלנים, מגזריים, אנטי-ציוניים, אנטי-חילוניים ואנטי-מערביים – גם אם אלה נבחרו, להלכה, באופן דמוקרטי. במובן זה, מבחינתי, בית המשפט העליון הוא הרע במיעוטו. לצד זאת, לא יכולתי להתעלם מהדיסוננס שבין הקריאות הקצובות בעד "ד-מו-קרטיה" לבין תמיכה בלתי מסויגת במוסד אריסטוקרטי, לא נבחר ונטול אחריותיות, שנתפס כמבצר האחרון שיגן עלינו מפני התוצאה (הדמוקרטית) של רוב עממי שתומך, לדאבון הלב, באג'נדות של ש"ס ואגודה. אני לא ניטרלית בוויכוח הזה. אבל אני לא משלה את עצמי שאני אבירת הדמוקרטיה.