המירוץ לדירה והפטאליזם של YNET - הסולידית

YNET עשו זאת שוב. אחרי פרויקט "הדור האבוד", אתמול בבוקר פורסמה כתבת ראשית על זוגות אומללים בישראל שמרוויחים קרוב ל-20,000 ש"ח בחודש ועדיין ולא מצליחים לחסוך כסף ב"מרדף הבלתי אפשרי אחרי רכישת דירה." 

אני לא מעוניינת להיכנס לניואנסים על אודות בועת הנדל"ן בישראל, בין אם יש כזו ובין אם לאו. אני מכירה בכך שמחירי הדיור בישראל זינקו בשיעור חד יותר מהשכר הממוצע; שכדי לקנות דירה בישראל דרושות 100+ משכורות חודשיות; ושהבנקים דורשים הון עצמי גבוה יותר ויותר בתמורה למשכנתא.

ויחד עם זאת, מה שקשה לי לקבל כאן הוא את הפאטליזם הנשקף מכתבות מסוג זה. הן מנוסחות במונחים חד-משמעיים – "מרדף בלתי אפשרי", "קיר הברזל של המציאות הישראלית", "מלחמה שקשה לנצח בה", "לא מצליחים", "לא מסוגלים".

אלה מושגים קשים. בלתי אפשריים. בלתי ניתנים לביצוע.

פאטליזם בתקשורת, בפרט בהקשר הפיננסי, הוא דבר מסוכן מאוד. כשאתר האינטרנט המוביל במדינה מתאר את המציאות במונחים פטאליסטיים, קוראיו מקבלים לגיטימציה לאי-פעולה: "הנה, אף אחד לא מצליח לחסוך. תראו את החבר'ה האלה, עושים 20K בחודש ולא מצליחים לחסוך. אז מי אני כי אלין? המערכת אשמה, לא אני. אם אף אחד לא מגיע לחלץ אותי, אני יורד מהארץ! אבל קודם – גיחה קטנה לברלין/ קופיפי / מאצ'ו פיצ'ו … )

כמובן שזו בדיוק הסיבה שכתבות מהסוג הזה זוכות לפופולאריות (579 תגובות, לא פחות). אנשים אוהבים לקרוא כתבות שמנחמות אותם, מעודדות אותם לחשוב שהם לא אשמים, ושמוטב שימשיכו לעשות מה שתכננו בלאו הכי: לא כלום.

אני יודעת מניסיון שלפאטליזם הזה אין שחר. אני יודעת מניסיון שאדם שבוחר לחסוך 70% ומעלה מהכנסתו יכול להגיע להון עצמי בעל שש ספרות תוך מספר חד ספרתי של שנים.

אך את התקשורת הישראלית זה לא מעניין. חיסכון לא מביא רייטינג, כנראה. אחרת אין הסבר לכך ש-YNET מתעלמים, כמעט בעקביות, מצדו השני של המטבע: אחריותן האישית של המשפחות הללו לגורלן הפיננסי.

חיפשתי ולא מצאתי התייחסות למאמצים האקטיביים שעשו אותן משפחות במסגרת ה"מרדף" אחרי רכישת הדירה. קיצוץ בהוצאות? הגדלת שיעור החיסכון? מי יודע. הרמז היחיד שקיבלנו הוא כמה תמונות שצולמו, כך ניתן להתרשם, ביעדים אקזוטיים בחו"ל. האם אני היחידה שעושה כאן 1+1?

האשמה, כהרגלנו בקודש, מופנית כלפי חוץ – לעברם של האחראים על שוק הדיור. והתחבורה הציבורית, כמובן.  התקשורת מזינה אותנו בתמונה חלקית, שמתעלמת ביודעין מהרעות החולות של החברה הישראלית: משמעת עצמית, תכנון לטווח ארוך והיעדר חינוך פיננסי. הרי למה לפתוח פצעים כואבים.

הבעיה, לדעתי, היא שיותר מדי אנשים תופסים חיסכון כקורבן שהם מסרבים להקריב, במידה רבה הודות לכתבות מסוג זה.

אני טוענת ההיפך. אני סבורה שאדם שחוסך וחי בצמצום אינו מקריב קורבן. הוא בסך הכל בוחר בחירות נבונות. הוא בוחר לחיות ביעילות רבה יותר. כל אחד יכול לעשות זאת, בכל רמת הכנסה, בכל גיל ובכל מצב משפחתי: לפתח חוסן, איתנות, גמישות, מודעות לסביבה, מודעות לכסף.

זה לא "נוח"? לא בטוחה. בעיני הרבה יותר נוח לגור בדירה שכורה במרחק של 10 דקות ממקום העבודה מאשר בבית פרטי (עם משכנתא) המרוחק 50 דקות נסיעה. הרבה יותר נוח לנסוע באופניים מאשר להיתקע בפקקים בג'יפ. הרבה יותר נוח לבשל לעצמך ארוחת צהריים מאשר להמתין בתור במסעדה או במזנון.

במובן מסוים אני מרגישה שמתנהל כאן שיח חירשים – מה שאולי מסביר את העובדה שאנשים שמצליחים לחסוך מלכתחילה מתויגים כחריגים שעשו את "הבלתי אפשרי".  שיח החירשים הזה מתנהל במתכונת הבאה:

א – יש לי בעיה. החיים שלי בזבל. אני לא מצליח לחסוך. אני לוקח את המשפחה שלי ועובר לגור אצל ההורים.
ב – היי, יש לי פיתרון. נסה אותו.
א – לא צריך את הפתרונות שלך. זה נשמע לי מאוד לא נוח ודורש המון מאמץ. אני רוצה שמישהו ישמע אותי מייבב.
ב- אני לא מוכנה להקשיב לייבבות שלך. בזמן הזה היית יכול לתקן את הבעיות שלך.
א – את לא מבינה. הפיתרון שלך פשוט לא מתאים לי. הנסיבות שלי מאוד מיוחדות. עכשיו תאמרי לי בבקשה שאני לא אשם במצב שלי ושאני בסך הכל בן אדם טוב, אוקי?
ב – לא!
א- למה את כזו מרשעת / אגואיסטית / יהירה?

(וכן הלאה, עד שהשיחה מתרסקת לחלוטין…)

כשאנשים בוחרים לקנות "חוויות" בחו"ל ולבזבז כסף על סמלי סטאטוס, הם עושים זאת על חשבון עתידם הכלכלי. הם עושים זאת על חשבון החיסכון שלהם. המרדף אחר דירה בישראל איננו "בלתי אפשרי" כפי שרוצים שתחשבו. אנשים בוחרים לעשותו בלתי אפשרי.