יוקר המחייה והאינפלציה האישית שלך - הסולידית

השיח הציבורי על יוקר המחייה בישראל מתאפיין בדרך כלל בהטחת אשמה ב"מערכת". מעטים מעיזים להודות ש"יוקר המחייה" נובע במידה רבה מבחירה אישית באורח חיים "אינפלציוני".

"אינפלציה אישית", בהקשר זה, היא הגידול המיותר בהוצאות בעקבות עלייה ברמת השכר. 

חלק גדול מבני ה-30 בישראל זוכרים בוודאי כיצד חיו בצמצום כשהיו חיילים או סטודנטים תפרנים. רובנו משתחררים מהצבא עם מעט מאוד חסכונות, ולמרות זאת, נזכרים בערגה בשנות העשרים המוקדמות שלנו.

תלוש המשכורת הרציני הראשון, או ההעלאה המשמעותית הראשונה בשכר, מסמלים בדרך כלל את האור הירוק בדרך לרמת חיים גבוהה יותר. זהו האישור לקניית המטבח היוקרתי שתמיד רצינו,  הדירה הענקית והרכב הנוצץ   גם אם טכנית עדיין לא הרווחנו את מלוא הסכום הדרוש כדי לקנות את המוצרים הללו.

לא משנה מהו הפריט ומהי רמת הכנסה: ככל שאנשים מרוויחים יותר כסף, כך הם מרגישים צורך לבזבז יותר כסף.

התופעה הזו נתמכת בנתונים סטטיסטיים. בשנת 2012, למשל, שיעור החיסכון הפרטי הנקי למשק בית בישראל עמד על 12.5% בלבד מההכנסה הפנויה.

כמובן שלא צריך את הלמ"ס כדי להבין שבזבוז של קרוב ל-90% מההכנסה הפנויה נחשב להתנהגות נורמטיבית לחלוטין בחברה הישראלית, לא משנה אם אתם משתכרים 4,500 ש"ח או 45,000 ש"ח.

מה שמדהים בעניין הוא שכנגד הנתון הזה, כמעט כל ישראלי חווה בחייו תקופה שבה היה עליו לקצץ בהוצאות באופן דרמטי – בין אם בעקבות פיטורין, הולדת ילד, מחלה או מקרה חירום בלתי צפוי.

זה אומר שכמעט כולנו יודעים איך לחיות בצמצום, אבל בוחרים שלא לעשות זאת.

אני יודעת שבעיני רבים, רמת ההוצאות שלי היא בחזקת סגפנות קיצונית, שלא לומר התכלבות. אני אמנם חושבת אחרת, אבל אתם לא חייבים לחיות כמוני.

יחד עם זאת,  מי שרוצה לפרוץ את מעגל הקסמים, כלוב הזהב, מלכודת הדבש, מרוץ העכברים או כל מטאפורה אחרת לתיאור מציאות שבה רוב זמנו מושקע במקום עבודתו – נדרש לרדד למינימום את האינפלציה האישית שלו.

אם אתם סובלים מאחד או יותר מהתסמינים הבאים, סביר להניח שאימצתם סגנון חים אינפלציוני:

1. כשאתם מקבלים סכום כסף גדול (ירושה, בונוס, זכייה), אתם חושבים מיד מה לקנות בו.
2. אתם צוברים וגוררים חובות בכרטיס האשראי.
3. אתם חיים מתלוש לתלוש ולא חוסכים דבר.
4. אתם חשים צורך לקנות את המכשיר המשודרג ביותר גם כשהמוצר הישן יותר תקין לחלוטין.
5. אתם סובלים מחרטת קונה לעתים תכופות.
6. חשוב לכם להשיג את רמת ההוצאות של המכרים שלכם.
7. אתם נוטלים הלוואות כדי לממן מוצרי צריכה.
8. אתם סבורים ששופינג גורם לאושר (גם אם בפועל אתם לא כל כך שמחים).
9. איכפת לכם מצו האופנה.

פרישה בגיל צעיר היא משימה מורכבת לכשעצמה. אם אתם סובלים מאחד התסמינים ברשימה לעיל, היא הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית.

בסופו של יום, מדובר בעניין של בחירה. מה עדיף – קניית מוצרים שמסבים אושר זמני ודאגות כלכליות, או חיים בצמצום ללא תלות בכסף ובאנשים אחרים?

תתפלאו – הבחירה הזו לא טריוויאלית. תמיד יהיו מי שיעדיפו ג'ינסים ונעליים על פני עצמאות כלכלית.

איך להתמודד עם אינפלציה אישית?

השלב הראשון הוא לקבוע רף הוצאות מסוים – כתלות במועד שבו תרצו לפרוש – ולהגדירו כאחוז מההכנסה נטו (אחרי מס ותשלומי חובה). כל שקל שעובר את הרף הזה ייחסך ויושקע בשוק ההון. 

כפי שהסברתי בפוסט הזה, ככל ששיעור החיסכון שלכם גבוה יותר, כך תוכלו לפרוש מוקדם יותר.

זו מתמטיקה פשוטה:

• שיעור חיסכון של 90% מההכנסה = עצמאות כלכלית בתוך 3 שנים.
• שיעור חיסכון של 85% מההכנסה = עצמאות כלכלית בתוך 5 שנים.
• שיעור חיסכון של 80% מההכנסה = עצמאות כלכלית בתוך 7.5 שנים.
• שיעור חיסכון של 75% מההכנסה = עצמאות כלכלית בתוך 10 שנים.

אז לפני שאתם נותנים לכתבות פטאליסטיות לשכנע אתכם שהישראלים קורסים תחת יוקר המחיה או שאיש לא מצליח לסגור את החודש (כי הוא מרוויח 20,000 ש"ח ומוציא 22,000 ש"ח), נסו זאת בעצמכם. הגדירו שיעור חיסכון גבוה – 75% לפחות. היעזרו בגיליון הנתונים הזה להגדרה ולניהול שוטף של התקציב המשפחתי. ואל תסטו ממנו!

התמודדות יעילה עם אורח חיים אינפלציוני כרוכה בסיכול ממוקד של כל אחד מהתסמינים שתיארתי לעיל.

כדי לעשות זאת, יש להפנים שבזבוז כסף לא גורם לאושר בר קיימא; שלא ניתן להשיג את רמת ההוצאות של השכנים והחברים שלכם;  ושזה בסדר גמור שאין לכם את הבגדים האופנתיים ביותר או את הגאדג'טים החדישים ביותר.

הרעיון הזה, שניתן לתמצתו במילה מספיק, מתואר בפירוט ב-"כספך או חייך", ספר חובה לכל מי ששואף לפרוש בגיל צעיר (לא בכדי הוא ניצב בגאון בראש רשימת הספרים המומלצים של הסולידית).

אני מאמינה בכל ליבי שחיים בצמצום אינם הקרבת קורבן, ושרמת הוצאות נמוכה אין פירושה חיי סבל נטולי הנאה.