לחיים אין משמעות - וטוב שכך - הסולידית

נדמה לי שאדם צריך לאמץ מידה מסוימת של ניהיליזם קיומי כדי כדי לסטות מהתלם ולאמץ אורח חיים שונה בתכלית מזה המצופה ממנו.

אני מאמינה שברמת המאקרו, אין תכלית ממשית לקיום שלי על פני כדור הארץ.

אני יודעת שאת השקפת העולם הזו אני חולקת עם מתבגרים דיכאוניים ולובשי שחורים. ההבדל ביני לבינם הוא שחוסר התכלית הזה לא מטריד אותי כהוא זה. אדרבא – הוא מסב לי שקט נפשי ומידה רבה של אושר.

בתמצית, אני סבורה שהיקום, ואגב כך החיים עצמם, אקראיים במהותם ולחלוטין חסרי מטרה ("אבסורדיים" אם לצטט את הפילוסופים).

אני מאמינה שהאטומים שמרכיבים את הגוף והתודעה שלי אינם חשובים יותר מהאטומים שמרכיבים את השמש או את הסלעים בטבע. האטומים זהים לחלוטין – פשוט מאורגנים בצורה שונה. אני מאמינה שבעוד מספר עשורים ההוויה שלי תימחה לחלוטין מהיקום, יחד עם הוויתו של כל בן אנוש אחר ויחד עם זכרם של כל מי שחי בעבר או שיחיה אי פעם בעתיד. יום אחד השמש תתפוצץ, היקום יקרוס לתוך עצמו, ולכל תולדות המין האנושי לא יהיה שום משמעות אמיתית.

אם יש לחיים משמעות נסתרת כלשהי, אין לדעת מהי. אי אפשר לבטוח לחלוטין באמיתות המידע המתקבל מחושינו. אני חייבת לסמוך על חושיי כדי להסתדר ביום יום; אני חייבת להאמין שמה שאני מסוגלת לראות, לשמוע, להריח, לגעת ולטעום באמת קיים. אבל אני לא יכולה להשתמש במידע הזה כדי לגלות אמיתות נסתרות כלשהן על החיים או על היקום, מפני שאני לא יכולה להיות בטוחה ב-100% שאני לא בעצם איזהשהו מוח שחובר למחשב, או שיש ישות שמימית כלשהי שמשטה בי.

גם על ההיגיון אני לא יכולה לסמוך לחלוטין. הגיוני בעיני שלא ייתכן מצב שמשהו יתקיים ולא-יתקיים בו זמנית. הגיוני בעיני ש 1 + 1 = 2. אבל איך אוכל לדעת שזה נכון מעבר לכל ספק סביר? כיצד אוכל להיות בטוחה שדברים שנראים לי הגיוניים הם אכן כאלה? איך אוכל לשלול את האפשרות שאני בסך הכל תוצר של יקום אבסורדי שמשטה בי וגורם לי להניח שהדברים הללו הגיוניים? אין לי שום אפשרות כזו.

רנה דקארט התמודד עם הדילמה הזו בתחילת המאה ה-17. הוא הסיק, בסופו של דבר, שהפיתרון היחיד הוא לסמוך על ההיגיון, מפני שההיגיון עצמו נברא על ידי אלוהים, והרי אין סיכוי שאלוהים ישקר לנו, נכון?

ישנם אנשים – בעיקר מתבגרים דכאוניים אבל גם לא מעט מבוגרים – שמגיעים לתובנה הזו בנקודה כלשהי בחייהם ושוקעים לייאוש קיומי ולדיכאון עמוק. הרי אם אין משמעות לחיים, למה בכלל לקום בבוקר? מדוע לעשות דברים? האם התאבדות איננה הפיתרון הרציונאלי היחיד?

אני סבורה שהמעבר מהתובנה "אין תכלית לקיום" למצב של ייאוש מוחלט איננו מחויב המציאות.

ההכרה בכך שלחיים אין משמעות היא בראייתי תובנה משחררת מאין כמותה. אם לשום דבר אין משמעות, הרי שלאף אדם אין חובה לעשות דבר. המוסר שבין אדם לחברו הוא אפציונלי בלבד, ולא בהכרח רציונאלי. כך גם החובה לרצות ולזבוח לישויות שמימיות כלשהן או להאמין בדת זו או אחרת. אם לחיים אין משמעות – אפשר לעשות הכל בלי לחוש אשמה.

גם אם לחיים אין משמעות, עדיין אפשר להנות מהם. כיף ללמוד תחום חדש מאפס, ולשאוף להצטיין בו. כיף להרוויח כסף. כיף לאכול אוכל טוב. כיף לקרוא ספר איכותי. כיף לבלות, לאהוב ולעזור אחרים. כל הדברים הללו מניבים סיפוק – גם אם אין ולא תהיה להם משמעות בטווח הארוך.

מובן שיש כמה סוגיות בהשקפת העולם הזו שמחייבות התייחסות. למשל: אם לשום דבר אין משמעות ובני אדם הם בסך הכל קולקציה של אטומים, למה שלא אבחר לרצוח אנשים שאינני מחבבת? למה שלא אגנוב וארמה ככל שזה מצמיח לי תועלת? למה לציית לחוקים מלכתחילה?

שאלה מורכבת, עם תשובה פשוטה להפליא. אם ארצח, אגנוב, ארמה ואפר את החוק, יש סיכוי טוב שיתפסו אותי ויכלאו אותי. כך החופש שלי ייפגע, וסביר שבעקבות זאת החיים שלי יהיו פחות מאושרים. משפחתי וחבריי הקרובים – שתורמים מאוד לתחושת האושר שלי – ישמעו שאני רוצחת או גנבת, ולכן סביר שיתרחקו ממני, מה שיגרום לי להיות עוד פחות מאושרת.

הגישה למוסר אפוא היא תועלתנית לחלוטין, ונסובה סביב השאלה: מה יעשה אותי מאושרת לטווח הארוך ביותר? התשובה לשאלה הזו כמעט תמיד נמצאת בגבולות החוק, ולכן אין לי עניין להפר אותו.

סוגיה נוספת קשורה ליחסים בין אישיים. אם אנשים הם בסך הכל אטומים, איך אפשר לאהוב אותם? למה לי ליצור קשר רגשי עם אדם אחר, במקום סתם להפיק ממנו תועלת?

ובכן, כאן אני פשוט מאמצת את האבסורד. מעצם ההנחה שלחיים אין משמעות אני מכירה בכך שהקיום שלי אבסורדי לחלוטין, וכך גם האהבה – אהבה רומנטית, אהבה משפחתית, אהבה לחברים וחברות, ואהבה לאנשים שקוראים את הבלוג הזה מבלי שפגשתי בהם אי פעם.

האהבה היא אבסורדית – אבל היא גורמת לי להרגיש טוב. גם סלחנות, סבלנות, אדיבות ונדיבות – תכונות אבסורדיות לחלוטין – הופכות את החיים לנעימים ומהנים יותר, ולכן אני משתדלת לאמץ אותן.

ברמה המעשית, חוסר תכלית קיומי הוא דבר משחרר. אני לא צריכה למהר לשום מקום. אני לא צריכה לחשוש מכך שיום אחד כבר לא יהיו דברים מהנים שאוכל לעשות. אני יכולה לעצב בעצמי את הדברים המשמעותיים עבורי ולממש אותם – פשוט כי הם גורמים לי להרגיש טוב.

אז האם הקיום שלי חסר משמעות? בהחלט. אבל מה זה משנה?