7 סיבות למה בחרתי לא להביא ילדים - הסולידית

כפי ששמתם לב, אין לי ילדים ולעולם לא יהיו. כך בחרתי. במובן זה אני "חופשיה" מילדים (הגם שבאנגלית הביטוי Childfree נשמע טוב יותר מהמקבילה העברית, אלהורות).

אני לא אובססיבית לגבי הנושא ולא מרגישה צורך תמידי להגן על הבחירה שלי. ויחד עם זאת, העניין עולה לא פעם בתגובות, בעיקר מצד מי שטוען, בעקיפין או שלא בעקיפין, שהעצמאות הכלכלית שלי נובעת מהעובדה שאין לי ילדים (*).

אין כאן קשר סיבתי. את ההחלטה לא להביא ילדים לעולם קיבלתי בשנות העשרים המוקדמות שלי, זמן רב לפני שבכלל חשבתי על פרישה בגיל צעיר ועל עצמאות כלכלית.

הפוסט הזה מתאר את הסיבות שעמדו מאחורי ההחלטה הזו. המטרה כאן איננה לשכנע אתכם להימנע מלהביא ילדים, או חלילה לטעון שמי שהביא ילדים עשה טעות מרה.

אני מאמינה בכל ליבי שהאנשים היחידים שצריכים להיות הורים הם כאלה שבאמת רוצים בכך, ומוכנים לשלם את המחיר האישי הכרוך בכך. לכן, אני חושבת שהניסיון לשכנע מישהו שרוצה ילדים להימנע מכך הוא מעשה נלוז, חסר טעם ופגום מבחינה מוסרית.

בדיוק כמו הניסיון לשכנע מישהו שלא רוצה ילדים להביא אותם בניגוד לרצונו.

שמעתי כבר הכל

אחד הדברים שמדהימים אותי בדיון הטעון שבין הורים לאלהורים הוא היחס השיפוטי. הורים שופטים אלהורים על בחירתם ואלהורים שופטים הורים על בחירתם.

זו הסיבה לכך שרוב האנשים ששואלים למה אין לי ילדים לא באמת מתעניינים בתשובה. הם שואלים בעיקר כדי שתינתן להם ההזדמנות לשכנע מדוע אני צריכה להביא ילדים בכל זאת.

אפשר לחסוך ממני את הטיעונים השחוקים. אני מודעת היטב לכך:

– שהשעון מתקתק והגיע הזמן לעשות ילדים
– שהסירוב שלי להיות אמא הוא הזוי ולא טבעי
– שאני עקשנית, נרגנת ושונאת ילדים
– שיום אחד אני עלולה להתחרט
– שאף אחד לא יטפל בי בערוב ימי
– שאני אנוכית, רדודה ואגואיסטית
– שאני מוותרת מראש על חווית ההורות ובכלל לא יודעת איך זה
– שאני מתכחשת לתכלית הביולוגית שלי כאורגניזם או כחלק מהגזע האנושי

יש לי תשובות חדות ונוטפות ארס "בהכנס" לכל אחד מהטיעונים הללו – אחסוך מכם את התענוג לעת עתה.

1. חוסר עניין אמיתי: מעולם לא היה לי אינסטינקט אימהי.

מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי טיפוס מופנם, שצריך לחשוב, לישון, להתעמל ולאכול כמו שצריך. אני לא אוהבת לצעוק ולהעניש אחרים ולא אוהבת שחוט המחשבה שלי נקטע בגלל רעש, בכי, מריבות, מצבי רוח וצרחות.

אני לא שונאת ילדים, אבל יכולה להתמודד איתם במנות קטנות בלבד. אין לי בעיה לשחק עם ילדים כל עוד אפשר להחזיר אותם להורים שלהם אחרי פרק זמן מסוים. אם אפשר היה לקבל אותם אחרי גיל 21 – הייתי לוקחת 😉

2. איזון נפשי: אף הורה לא יכול לבחור איזה ילד יוולד לו. הסיכון למפח נפש ולשיברון לב מהסוג שילדים גורמים להוריהם – במתכוון או שלא במתכוון (סמים, פשע, מחלות, ביריונות, הריון לא מתוכנן, סכסוכים משפחתיים, פיגור שכלי או מוות) – הוא מעמסה נפשית שאני מעדיפה לא לקחת על עצמי.

מעבר לכך, ילדים הם מקור לדאגה אינסופית. יתכן שזו הסיבה לכך שהורים לילדים סובלים מדיכאון ובאופן כללי מאושרים פחות מהחיים. רכבת ההרים הרגשית שבין גיל שנתיים הנורא לגיל הטיפש-עשרה הנורא מחייבת כמויות אדירות של אנרגיה ותשומת לב. ובהינתן כמויות סופיות של המשאבים הללו, אני מעדיפה להשקיע אותם במשהו אחר מלבד גידול ילדים.

3. עצמאות: האחריות הטוטאלית והשלמה, 24 שעות ביממה, לחייו של בן אנוש קטן וחסר ישע היא כבדה מאוד. כה כבדה עד שהיא הופכת למשקולת שכובלת את הפרט. כובלת אותו לשגרת חיים מסוימת, לעבודה מסוימת, לחוויות מסוימות ולסביבה מסוימת.

מעל לכל, היא מכבידה על הזמן הפנוי, המשאב היקר ביותר בחייו של אדם. אני, כידוע, מקדשת את הזמן הפנוי, ועושה ככל שאפשר כדי להגדיל אותו ולהפנות אותו לאזורים שחשובים לי. ללא ילדים אני יכולה לנהל אורח חיים ספונטני, גמיש וסתגלני – לקום וללכת, לעשות דברים כי מתחשק לי, ללא תכנון מורכב ועם מינימום חיכוך ואילוצים.

4. חיסכון: הבחירה באלהורות היא דרך לחיסכון – לא רק בזמן, כסף, אנרגיה ועצבים, אלא גם במקום פנוי. אין לי צעצועים זרוקים בכל פינה, אין לי צורך בדירת 5-4 חדרים, אני לא צריכה לבדוק שסביבת המגורים שלי "מתאימה לילדים", אין לי צורך ברכב פרטי עם 5+ מקומות, וכמובן אין לי צורך להתעסק בבייביסיטרים יקרים פחות ויותר (מעונות יום, גני ילדים, חוגים).

 מלבד זאת – המגע הכפוי, הממושך והבלתי אמצעי עם המערכת הציבורית הרקובה והמושחתת ביותר בישראל – מערכת החינוך הממלכתי – הוא משהו שהייתי מעדיפה לחסוך מעצמי.

5. זהות עצמית – אני לא רוצה להביא ילדים לעולם רק מפני שזה מה ש"כולם עושים" ושזוהי ההתנהגות הנורמטיבית והמצופה.

אני לא מעוניינת שהאימהוּת תהפוך למרכיב דומיננטי או מעצב בזהות שלי. לא רוצה להגדיר את עצמי במונחים של אחרים, אפילו אם הם בגובה מטר ויצאו מהבטן שלי. חשוב לי שעולם התוכן שלי יהיה עשיר ומגוון, ולא יתמצה בכרכור סביב ילדיי, מעשיהם, תחביביהם והישגיהם ביחס לילדי השכנים. התחרות ההסמויה בין ההורים על הישגי הילדים אחראית לטעמי על חלק גדול מההוצאות הנלוות לגידול ילדים (ע"ע הילד כסמל סטאטוס).

אני מאמינה שנולדתי כדי להיות חופשיה, אוטונומית ועצמאית – לא לשרת, להאכיל, לרחוץ ולהסיע אחרים. לא לדרג את עצמי בתחתית בסולם העדיפויות ולרומם אחרים. לכן כל כך כואב לי על כל אותן "נשים משוחררות" שמנסות ללהטט בין האימהות לקריירה ובדרך נשחקות עד עפר. אירוניה פמיניסטית במיטבה.

6. בריאות: אין לי עניין בטראומה הפיזיולוגית הנלווית להריון ולידה, בשינויים ההורמונליים, ברקמות קרועות, בחתכים, בתפרים, בזריקות, בטחורים, בשינויים במבנה הגוף, בפוטנציאל התחלואה, במזון הגרוע שרוב האימהות מתרגלות לאכול ועוד כהנה וכהנה. הבריאות שלי חשובה לי יותר.

7. סביבה – לבסוף, אלהורות מאפשרת לי לצמצם את טביעת הרגל הפחמנית שלי באופן דרסטי.

אני סבורה שאוכלוסיית המין האנושי צמחה יתר על המידה, ושככל שהיא גדלה יותר מצבנו מידרדר (פיצוץ אוכלוסין, רעב, פשע, תחרות אלימה על משאבי טבע). כך שמנקודת מבט פילנתרופית, אני מאמינה שיש לי חובה לעזור למי שכבר נולד בכך שלא אכפה קיום על אדם נוסף שיצטרף למציאות שסועה, אלימה ומידרדרת זו.

(*)  ילדים מגדילים הוצאות ומכבידים על התקציב המשפחתי. אין חולק על כך ומעולם לא הכחשתי זאת.

ויחד עם זאת, אני סבורה שגם אדם שבחר להביא ילדים לעולם יכול להגיע לעצמאות כלכלית אם יאמץ את העקרונות המנחים שביסוד הבלוג הזה. מכיוון שלכשעצמם ילדים צורכים מעט מאוד כסף, ישנו מרחב גדול של בחירה אישית. ביום שבו הורים יבחרו להשקיע זמן בילדים שלהם (ולא לשפוך כספים מיותרים על גאדג'טים, מותגים וחוגים יקרים), נפסיק לראות כתבות פופוליסטיות מסוג זה.

(עדכון 2021: 8 שנים אחר כך, שיניתי את דעתי, וכיום אנחנו חובקים ילד חמוד. הפוסט הזה נשאר כאן מטעמים היסטוריים).