החיים זולים יותר מחוץ למרוץ העכברים - הסולידית

"קנה רק מה שנחוץ, לא מה שנוח. הבלתי נחוץ, גם אם עולה אגורה – יקר הוא." (קאטו הזקן)

אנשים שהתרגלו לעבוד כדי לממן סגנון חיים מסוים מאבדים בהדרגה את היכולת "לחשוב מחוץ לקופסא". הם מתקשים להאמין שאדם יכול לחיות היטב ולהוציא מעט מאוד כסף. הם משתאים נוכח האפשרות לגשר על הפער שבין איכות חיים גבוהה לרמת חיים נמוכה.

לא מעט אנשים גוזרים את תחושת הערך העצמי שלהם מגובה תלוש המשכורת שלהם, וכפועל יוצא, מגובה ההוצאות שלהם. הם מרגישים חובה לבזבז את הכסף שהרוויחו, פן יחוו חלילה תחושות של "חוסר מיצוי". לכן הם כופים על עצמם לעבוד עוד ועוד, להקריב את זמנם ומרצם תמורת מוצרים, חוויות ושירותים, ולוותר – מעשית וקוגניטיבית – על האפשרות לחיות אחרת.

אין משהו פסול מוסרית במצב הזה. אנשים מגדירים את עצמם במונחים של מה שהם קונים, וזה בסדר גמור כל עוד הם יכולים להרשות את הקניות הללו לעצמם — ובדרך כלל "מצליחנים" למיניהם יכולים לעשות זאת. למען האמת, יש אנשים ש"הצליחו בחיים" דווקא בגלל ההזדהות המוחלטת שלהם עם המשכורת שלהם (ולראייה כל אותם עובדים ש"יודעים מה הם שווים" המדלגים בין מקומות עבודה בציפיה לקצור את המשכורת הגבוהה ביותר).

הבעיה היא שלהזדהות הזו יש מחיר. המחיר הוא, כאמור, פחד מתמיד מהאפשרות להפסיק לעבוד. הפחד הזה ממונף כמובן על ידי גורמים מטעם. מיקי חיימוביץ' , למשל, הגדילה לעשות השבוע בתחקיר העילג והרדוד שערכה על "אימת האבטלה בגיל 40": "אובדן שליטה על החיים", "אובדן תחושת ערך עצמי", "להיות כלוא", "לחץ" "החיים נסגרים עליך" היו הפנינים שפתחו את יצירת המופת הזו.

כן. אני יכולה להבין איך אדם שמפסיק לעבוד – מבחירה או שלא מבחירה – יכול להרגיש פגיעה קשה באגו, מכיוון שכך או כך, הכנסתו נטו קטנה יותר.

מה שלדעתי לא מספיק ברור לאנשים – ובכלל זה לכ-60% מקוראי הסולידית – הוא שעצמאות כלכלית תלויה בראש ובראשונה בהקטנת הוצאות, לא בהגדלת ההכנסות (*).

מי שמרוויח יותר כמעט תמיד מרגיש מחויב להוציא יותר, הן כדי להתאים את עצמו למעמד החברתי הנגזר מתוקף שכרו, והן כדי לפצות את עצמו על הלחץ והמתח מהעבודה. האינפלציה האישית חיה ובועטת – לא רק בקרב זוכים בלוטו, אלא גם בקרב מעמד הביניים הישראלי.

כמובן שאם אתם מודדים ושופטים את עצמכם בהתאם לדברים שאתם קונים, הקטנת ההוצאות תגרום לכם להרגיש חרא. יש שלוש דרכים להתמודד עם זה:

1. לקבל את עצמכם כמו שאתם, להכיר בעובדה שבחרתם לחיות בהתאם לערך "חיים רק פעם אחת", לבזבז כאוות נפשכם, להנות מזה ולפרוש מתי שאמרו שמותר (בתקווה שהפרשתם די לפנסיה).
2. לבחון מחדש את סדרי העדיפויות שלכם. האם שמירה על רמת חיים גבוהה (במונחים של הוצאות) מצדיקה איכות חיים ירודה (פחות זמן ואנרגיה לעצמכם)?
3. להתעלם מהעניין לחלוטין ולהסיק שאנשים שבוחרים לבזבז פחות כסף הם מתכלבים קמצנים שבחרו בחיי עוני ודלות.

אפשרויות 1 ו-2 שתיהן סבירות. אפשרות 3 תגרום לכם להרגיש טוב כמובן, אבל המשמעות האפקטיבית היא שתפיסת המחשבה שלכם תישאר עמוק בקופסא.

כל שינוי הוא בעייתי, מפני שבדרך כלל קל לצפות מה ניתן להפסיד ממנו, קשה הרבה יותר לצפות מה יש להרוויח ממנו. בהקשר זה, היציאה ממרוץ העכברים קשה במיוחד, מפני שבעוד שההפסד ממנה הוא כספי, הרווח כלל אינו נמדד בכסף.

מי שמפסיק לעבוד מקבל פחות כסף, נכון. אבל הוא גם מוציא פחות כסף. וזה לא רק מפני שהוא עושה דברים בכוחות עצמו. זה בעיקר מפני שהוא לא צריך לפצות את עצמו על הסבל שבעבודה. וכאן אני יכולה לגלות לכם סוד: כל הכסף שבעולם לא יכול לפצות על אובדן של חירות אישית.לכל אחד מאיתנו ניתנו 24 שעות ביממה, ומתוכן 8 מוקדשות לשינה. נותרו 16 שעות, כאשר מחציתן הטובה נמכרת למקום העבודה, ומחציתן האחרת מוקדשת לתיקון הנזקים. כשעושים זאת במשך 40 שנה, הנאום של טיילר דרדן ב"פייט קלאב" מקבל משנה תוקף.

ביסודו של דבר, אנחנו קונים דברים כדי לעודד את עצמנו, להרשים את השכנים, להגשים חלומות ילדות, לשדר לסביבה את מעמדנו החברתי, ובגלל עוד אלף ואחת סיבות פסיכולוגיות שאינן קשורות כהוא זה לתועלת הפרקטית שהמוצר עצמו מביא. 

תרבות הצריכה תלויה באנשים שיעבדו 40 שעות בשבוע. היא תלויה באנשים שיחשבו שזו דרך נורמלית לחיות את החיים. היא תלויה באנשים שידחסו את מעט הזמן החופשי שלהם לערבים ולסופי שבוע. כשלאדם יש כל כך מעט זמן חופשי, הוא ניאות לבזבז המון כסף על בידור זול ומוצרי "נוחיות".

ככל שאדם עובד יותר, יש לו פחות זמן להתעמל, לטייל, לקרוא, לכתוב ולחשוב. כל הפעילויות הללו עולות מעט כסף והרבה זמן.

וזו הסיבה האמיתית שהחיים מחוץ למרוץ העכברים זולים הרבה יותר. זו הסיבה שאני יכולה לחיות על תקציב חודשי כל כך נמוך.  כשלאנשים יש יותר זמן פנוי, הם מבזבזים פחות כסף. לעודף זמן יש ערך סגולי בפני עצמו. זהו העושר האמיתי שלי. הוא מאפשר לי לחיות טוב יותר, מפני שאני לא צריכה להשתמש בכסף כדי לסלק את הסבל מחיי.

אז למה כולם מעדיפים לעבוד בשביל הרבה כסף ומעט זמן?