מינימליזם, ניידות ו"שמונצעס" - הסולידית

"שמונצעס". חומר. ג'אנק. קראו לזה איך שתרצו; מתחת למעטה המינימליסטי הנאור ולסיסמאות בסגנון "מעט זה יותר", אני מחביאה סלידה קיומית מחפצים מיותרים.

התחושה הזו נשענת על בסיס רציונאלי, או כך לפחות אני רוצה להאמין.

קוראים ותיקים יודעים שאני מייחסת חשיבות עצומה לחירות שלי, יותר מלכל דבר אחר. אחד המרכיבים הדומיננטיים בחירותו של אדם הוא היכולת לנוע ממקום למקום בחופשיות.

במילים אחרות, ניידות היא חופש. כל מה שמפריע לי להתנייד – בית עם משכנתא, עבודה קבועה, רכוש, ציפיות מסוימות מאחרים – כובל אותי ושולל ממני חירות אמיתית.

זו הסיבה שאין לי הרבה חפצים – מבחירה. אני שומרת רק את הדברים החיוניים ביותר עבורי – לפטופ, קינדל, טלפון נייד, כלי בישול והגשה בסיסיים, כלי רחצה, כלי תפירה, מצעים, לדרמן, ערכת עזרה ראשונה, אופניים, משקולת לאימונים וביגוד איכותי. כל זה נכנס בתרמיל גב גדול — מלבד האופניים כמובן, שעליהם אני רוכבת.

המציאות היא שניידות ≠ "שמונצעס", ומכאן שחירות ≠ "שמונצעס". ממש כמו שמן ומים, חברים וכסף, קבנוס ונוטלה. זה פשוט לא הולך ביחד.

התאווה לשמונצעס בחברה הישראלית לא יודעת שובע, והיא גובלת לעתים בסטייה של ממש – שלצערי מקבלת לא פעם במה תקשורתית לגיטימית.

יש המון סיבות שבגללן אנשים קונים חפצים שהם לא צריכים. יש מי שמקבל אדרנלין מחווית השופינג עצמה. יש מי שחייב למלא איכשהו את החלל המיותר בבית הענקי שקנה. יש מי שסתם רוצה להרשים את השכנים.

תהיה הסיבה אשר תהיה, לשמונצעס יש תכונה מסוכנת, שמזכירה במידה מסוימת את הכולסטרול הרע בכלי הדם שלכם: כמו שומנים, "שמונצעס" נוטים להסתייד לאורך זמן ולסתום את מרחב המחייה הפיזי והמנטאלי שלכם.

במילים אחרות, השמונצעס תוקעים אתכם במקום. הם מנציחים את הדימוי העצמי שלכם ואת האופן בו אתם תופסים את עצמכם ביחס לסביבה:
– "את נוסעת באופניים?! אני בעל מזדה חדשה! (בליסינג פרטי)";
-"את גרה בדירה שכורה?! לי יש דירת 5 חדרים במודיעין! (עם משכנתא עד המצח)"
– "מאיפה השולחן המשומש הזה? בדיוק חזרתי משופינג באיקיאה וקניתי את כל הקולקציה החדשה (ב-36 תשלומים שווים + ריבית)"

החפצים שלכם מונעים מכם להשתנות. מונעים מכם להסתכל קדימה. הנפש מסתיידת ועולה על גדותיה מרוב ג'אנק – בדיוק כמו הבוידעם, הממ"ד והמחסן שלכם.

ההיבט הפיזי של ההסתיידות ברור יותר. ככל שלאדם יש יותר חפצים, קשה לו יותר לעבור ממקום למקום. לכן ברוב המקרים הוא יבחר באפשרות הקלה, יישאר במקומו מבלי לנקוף אצבע ויבכה על המשכנתא המנופחת או על שכר הדירה העצום.

במילים אחרות, אדם שמשתוקק לחפצים הוא אדם שמבקש לכבול את עצמו. יש מינוח רפואי לתופעה הזו: מאזוכיזם.

יש אנשים שיקראו את הפוסט הזה בשאט נפש. "מינימליזם זה משעמם ומכוער", הם יגידו, "עיצוב לעניים" יאמרו אחרים, ויהיה גם מי שיתהה איזה אדם שפוי יסכים לבלות את שארית חייו בקופסא לבנה.

בעיני ההיפך הוא הנכון. מינימליזם טומן בחובו אתגר שמעטים מעיזים להתמודד עמו: צמצום הסביבה למרכיביה היסודיים והחיוניים ביותר. בעלות על חפצים הופכת אותנו לעניים יותר – בכסף, במקום פנוי, באינטלקט, באיזון נפשי, ומעל לכל – בחופש. מי שסבור שזה משעמם, ובכן, חסר לו קמצוץ של דימיון.

הסתכלו סביבכם. כמה מהחפצים שלכם השתמשתם היום? השבוע? החודש? השנה? אי פעם?

נסו למיין אותם לערימות בהתאם לחלוקה הכרונולוגית הזו. אתם עלולים להזדעזע מהממצאים. מצאתם פריט מיותר? אל תזרקו. נסו למכור אותו לאחרים, בארץ או בחו"ל. לא הצלחתם? נסו להחליף, לתרום או למסור אותו לאחרים.

כך תחסכו כסף לאחרים ולעצמכם, תגדילו את מרחב המחייה ואת הניידות שלכם, ומעל לכל – תתקרבו יותר לחירות אישית אמיתית.