למה אני לא משקיעה במניות דיבידנד - הסולידית

יש אנשים ששומעים על השקעה פסיבית במדדים ומיד מעקמים את האף. בראייתם, הדרך הטובה ביותר להשקיע בשוק ההון היא באמצעות קניית מניות של חברות ותיקות ורווחיות המחלקות דיבידנד גבוה ונסחרות בזול. הציבור הקדוש הזה מכונה בשם הקיבוצי "משקיעי ערך". בנג'מין גרהאם עשה זאת. וורן באפט עושה זאת. דורין הרטמן לא עושה זאת.

אחד הגלגולים המודרניים הפופולאריים ביותר של גישת השקעות הערך מכונה בלעז Dividend Growth Investing, או השקעה מבוססת צמיחת דיבידנד (DGI).

הרעיון, בתמצית, הוא להשקיע בחברות ענק הנוהגות להגדיל את הדיבידנד שהן מחלקות לבעלי המניות מדי שנה בשנה.

לפני שאסביר מדוע אני ממקמת את עצמי מחוץ למחנה הזה, אנסה להסביר מהו דיבידנד מלכתחילה, ומדוע כל כך הרבה משקיעים נוהרים אחרי אסטרטגיית ה-DGI בשנים האחרונות.

מה זה דיבידנד?

כדי לענות על השאלה הזו, יש להבין תחילה מהי מניה.

כאשר אתם קונים מניה של חברה ציבורית מסוימת, אתם רוכשים למעשה בעלות חלקית על החברה. כמובן שהיכולת שלכם להשפיע על ההתנהלות השוטפת של החברה מוגבלת, ויחד עם זאת, הבעלות החלקית מקנה לכם את הזכות להשתתף ברווחי החברה ולקחת חלק בהצבעות על מדיניותה.

בדרך כלל, ככל שהחברה צומחת היא נעשית רווחית יותר ותזרים המזומנים שלה גדל. כאשר זה המצב, חברות רבות מחליטות שלא לאגור את הכסף ו/או להשקיע אותו מחדש בפרויקטים אחרים. במקום זה, הן בוחרות להחזיר חלק מהעודפים לבעלי המניות. התשלום הזה מכונה דיבידנד.

כך, אם החברה מחליטה לחלק דיבידנד בגובה 5 ש"ח למניה, ואתם מחזיקים 100 מניות, תקבלו צ'ק על סך 500 ש"ח.

כדי לחשב את תשואת הדיבידנד, נחלק את הדיבידנד למניה במחיר המניה. אם מחיר המניה בבורסה הוא 40 ש"ח, והדיבידנד למניה הוא 5 ש"ח, הרי שתשואת הדיבידנד היא 8%. בדוגמה לעיל, אם השקענו 4000 ש"ח כדי לקנות 100 מניות, נקבל כאמור 500 ש"ח כדיבידנד.

מדוע להשקיע בחברות המגדילות את הדיבידנד השנתי?

אסטרטגיית ה-DGI זוכה בשנים האחרונות לפופולאריות עצומה בקרב משקיעים המבקשים לייצר הכנסה שוטפת מתיק ההשקעות שלהם, ובכלל זה אנשים השואפים להגיע לעצמאות כלכלית, לפרוש בגיל צעיר ולהחליף את משכורתם בהכנסה פסיבית.

הסיבה העיקרית לכך, כמובן, היא סביבת הריבית האפסית הקיימת ברוב המדינות המפותחות. כתוצאה מכך חלה ירידה חדה ועקבית בתשואה המתקבלת מהשקעה באגרות חוב.

במילים אחרות, מניות הדיבידנד נתפסות כחלופה איכותית להשקעה באג"ח כאפיק המניב הכנסה שוטפת.

משקיעי ה-DGI בוחרים לקנות ולהחזיק במניות של חברות ענק איכותיות, שבראייתם צפויות להגדיל הכנסות, רווחים, ודיבידנדים באמצעות ייצור, מכירה והפצה של מוצרים חיוניים.

דוגמאות בולטות הן חברות כמו קוקה קולה (KO), ג'ונסון אנד ג'ונסון (JNJ), מקדונלד'ס (MCD), פרוקטר אנד גמבל (PG), וול מארט (WMT) ועוד.

כל החברות הללו נכללות במדד מיוחד המכונה "אצולת הדיבידנד" (Dividend Aristocrats), הכולל חברות אמריקניות שהגדילו את תשלום הדיבידנד השנתי במשך 25 שנה ברציפות. חברות אלה מחלקות דיבידנד רבעוני, חציוני או שנתי.

יישום האסטרטגיה בפועל משתנה בין משקיע למשקיע, אבל רובם, כמשקיעי ערך, מקפידים לקנות את המניות רק כשהן נחשבות זולות, כלומר, כאשר מכפיל הרווח שלהן נמוך מ-20. מדי חודש המשקיעים קונים בהכנסתם הפנויה (משכורת+תשלומי דיבידנד קודמים) מניות חדשות, או  מחזקים פוזיציות קיימות בהתאם לשיטת המיצוע השקלי.

השאיפה האולטימטיבית של רוב משקיעי ה-DGI היא ליצור תיק השקעות הכולל בין 30-10 חברות, אשר מניב הכנסה פסיבית ההולכת וצומחת לאורך זמן (ככל שהחברות מגדילות את הדיבידנד השנתי שלהן). כאשר ההכנסה הפסיבית מהדיבידנדים מכסה את ההוצאות השוטפות – הם פורשים מהעבודה.

לאסטרטגיה הזו יש יתרונות רבים:

1. התעלמות ממחיר השוק: משקיעי DGI "אדישים" לתנודות במחיר השוק של המניה, ומייחסים חשיבות רק להכנסה השוטפת המתקבלת ממנה. למעשה, חברות איכותיות במיוחד מגדילות את הדיבידנד שהן מחלקות גם אם מחיר המניה ירד.

2. הגנה מאינפלציה: משקיעי ה-DGI מקפידים להשקיע אך ורק בחברות שהגדילו את הדיבידנד השנתי מזה כמה שנים ברציפות. בדרך כלל החברות מגדילות את הדיבידנד בשיעור של 8% עד 10% ביחס לשנה הקודמת. שיעור זה גבוה מקצב האינפלציה, מה שמאפשר להגן על ערכה הכספי הריאלי של ההכנסה הפסיבית.

3. כסף ביד: רווח הון ממניות הוא רווח תאורטי, כלומר, על הנייר בלבד. אתם לא מרוויחים עד שאתם מוכרים. רווח מדיבידנד, לעומת זאת, זה כסף מיד וביד.

4. תנודתיות נמוכה: חברות המחלקות דיבידנד ומגדילות אותו בהדרגה הן בדרך כלל חברות איכותיות ביותר, רווחיות, בעלות יתרון תחרותי גדול ומעט חובות. מכיוון שרוב החברות הללו מייצרות מוצרים חיוניים, שכל אחד צריך, הן חוות תנודתיות נמוכה יותר מהשוק הכללי.

5. דיבידנד כחיווי על מצב החברה: הגדלת הדיבידנד היא בדרך כלל "איתות" חיובי על מצב החברה מהחברה עצמה.

6. אין חובה למכור: אסטרטגיית ה-DGI מאפשרת לחיות מההשקעה מבלי למכור מניות כלל, מפני שהדיבידנדים משולמים לבעלי המניות ישירות מהחברה.

7. ניתן להרוויח פעמיים: מכיוון שמחירי המניות נוטים לעלות לאורך זמן, אם תחליטו למכור את מניות הדיבידנד שלכם תוכלו לקצור רווח כפול – פעם אחת על הדיבידנד, ופעם שניה על מחיר המניה שהאמיר בינתיים בשוק.

8. ניתן לצבור ריבית דריבית על ההשקעה: במקום לבזבז או לחסוך את תשלומי הדיבידנד, ניתן להשקיע אותם מחדש ולרכוש באמצעותם עוד מניות דיבידנד, שיניבו עוד דיבידנדים, בהם תקנו עוד מניות … בכך צוברים ריבית דריבית (רווח על הרווחים).

"וואו, מושלם", אתם אומרים, "תמיד רציתי להיות מבעלי קוקה קולה, איפה חותמים?"

לא כל כך מהר.

למה אני (בכל זאת) מעדיפה להשקיע במדדים

1. אי אפשר להכות את השוק: לא משנה איך תהפכו את זה – השקעה במניות דיבידנד היא עדיין בחירה סלקטיביות של מניות ספציפיות מתוך ניסיון להשיג תשואה עדיפה על תשואת השוק.

טענת היסוד של הבלוג הזה היא שקשה עד בלתי אפשרי להכות את השוק על בסיס קבוע לאורך זמן, גם אם אתם "אלופים" בניתוח פונדמנטלי. נכון, וורן באפט הצליח לעשות זאת ולהפוך לאחד האנשים העשירים בתבל, אבל בדיוק בגלל זה הוא נחשב למשקיע אגדי.

טועה מי שסבור שאם יקנה כמה חתיכות מ"קוקה קולה" ו"מקדונלדס" יהיה מסודר לכל החיים כמו באפט. בני תמותה רגילים פשוט לא יכולים לחזות את העתיד (אלא אם בובי מקפרין מפעיל עליהם את קסמיו).

2. סכנת הריכוזיות: אם תשוו את "אצולת הדיבידנד" הנוכחית ל"אצולה" שהתקיימה בשנות השבעים, למשל, תראו חברות אחרות לגמרי. הסיבה לכך היא שכל חברה עסקית, גדולה כלל שתהיה, מפסיקה להתקיים מאי אילו סיבות.

DGI חושפת אתכם לסכנה בכך שחלק נכבד מהונכם יושקע בחברה שתיקלע לקשיים, תקצץ או תבטל את הדיבידנד כליל ואף תפשוט רגל, מה שייחייב אתכם למכור בהפסד – או להפסיד את הכל. ראו מקרה אנרון, למשל.

לעומת זאת, השקעה במדד מפזרת את הונכם סביב מספר גדול מאוד של חברות, כך שגם אם חברה אחת תפשוט רגל, ההשפעה הכוללת על הונכם תהיה מזערית.

3. הדיבידנד איננו מובטח: כשאתם רוכשים אגרת חוב, אתם מקבלים התחייבות משפטית מהמנפיק לשלם לכם ריבית במועד מוסכם בתמורה להלוואה. דיבידנדים, להבדיל אלפי הבדלות, נתונים לשיקולה הבלעדי של הנהלת החברה.

במילים אחרות, אין מדובר בהתחייבות חוזית. אין תאריך פידיון, ואין כל חובה, משפטית או אחרת, לשלם דיבידנד למשקיעים, אפילו אם מדובר בחברות ענק עם מסורת ארוכת שנים של העלאת דיבידנד.

בעיצומו של משבר 2008 תשואת הדיבידנד הכוללת של מדד S&P 500 התכווצה ב-20%. פייזר קיצצה דיבידנד ב-2009 משיקולים עסקיים. בריטיש פטרולום השהתה דיבידנד ב-2010 בגלל דליפת הנפט החמורה בהיסטוריה האנושית. מוכנים לחשוף את עצמכם לברבורים שחורים כאלה?

4. דיבידנדים חייבים במס: אם המניות מוחזקות בחשבון שאינו פטור ממס רווחי הון (כמו למשל קרן השתלמות בניהול אישי), הרי שכל תשלום יחייב את המשקיע לשלם מס דיבידנדים. לעומת זאת, השקעה בתעודות סל או בקרנות מחקות העוקבות אחרי מדדים מסוג Total Return צוברים את הדיבידנד במחיר הקרן/תעודה ובכך חוסכים אירוע מס למשקיע.

5. תנודתיות מחיר השוק: כאשר חברה משלמת דיבידנד, מחיר השוק שלה בבורסה יורד בשיעור זהה לדיבידנד ששולם. זוהי עובדה. הרי תשלום הדיבידנד מייצג כסף אמיתי שיוצא ממאזני החברה.

6. השקעה מחדש של הדיבידנד כרוכה בטרחה: אם המשקיע בוחר לקחת את הדיבידנד לכיס – הוא מפסיד את האפשרות לצבור ריבית דריבית. אם, לעומת זאת, הוא מחליט להשקיע מחדש, הוא חייב להחליט באיזו מניית דיבידנד הוא משקיע, וכמובן שעליו לעשות זאת בחוכמה, פעם אחר פעם (ראו סעיף #1 כדי להבין מדוע זה כל כך קשה).

אם לא די בכך, השקעה מחדש של הדיבידנד כרוכה בתשלום מיסים + עמלת קנייה. כל ההוצאות והצרות הללו נחסכות באמצעות השקעה במוצרים מדדיים.

7. פופולאריות יתר: האסטרטגיה צברה פופולאריות רבה עד כדי כך שמחירי המניות המדוברות נראים היום מנופחים מאי פעם. סביר להניח שכאשר תשואות האג"ח יעלו, המשקיעים ימכרו את מניות הדיבידנד ויחזרו לקנות אג"ח כדי לייצר הכנסה שוטפת.

8. סיכון מט"ח בלתי נמנע: בישראל ישנן אמנם חברות גדולות המשלמות דיבידנד למשקיעים (רובן נכללות במדד תל-דיב, העוקב את המניות הגדולות בבורסה אשר תשואת הדיבידנד השנתית שלהן הייתה לפחות 2% בשתיים מתוך שלוש השנים האחרונות) כמו טבע, כיל, שופרסל, איתוראן ועוד.

יחד עם זאת, אין במשק הישראלי חברות עם מסורת ארוכת שנים של העלאת דיבידנד. עובדה זו מחייבת את חובבי ה-DGI להשקיע במניות בחו"ל ולקבל הכנסה שוטפת במט"ח. מי שחי וצורך בשקלים, לוקח על עצמו סיכון מט"ח משמעותי.

סיכום

את אסטרטגיית ה-DGI אפשר לסכם בשלוש נקודות:

1) קנה מניות של חברות איכותיות שהגדילו דיבידנד באופן עקבי בשנים האחרונות.
2) צא מנקודת הנחה שהחברות הללו ימשיכו לעשות זאת גם בעתיד.
3) הסק מכאן שהאסטרטגיה תאפשר לך לנצח את השוק פעם אחר פעם.

נדמה לי שיש מטאפורה שחוקה שמתאימה לתיאור אסטרטגיית ה-DGI באופן מושלם: נהיגה עם המבט למראה האחורית.

אינני מאמינה שניתן לדעת מראש אילו מניות יצליחו להכות את השוק. השוק חכם מכולנו ומשקלל את כל הנתונים המהותיים בכל רגע נתון. חוכמה קטנה מאוד לבחור מניות, להגדירן כאיכותיות על סמך ביצועי העבר, ולעודד אחרים להשקיע בהן.

אין ארוחות חינם. ככל שהתיק מרוכז יותר, כך הוא מסוכן יותר.

השיטה הפסיבית להשקעה בשוק ההון מתאפיינת בפשטות מופלאה. אני מגדירה את הרכב תיק ההשקעות שלי, רוכשת באופן פרופורציונלי מוצרים העוקבים אחר מדדים מתאימים; ומאזנת לפי הצורך. כך אני משיגה תשואה גבוהה מרוב המנהלים האקטיביים, משלמת פחות עמלות, מיסים ודמי ניהול, מבזבזת פחות זמן על בקרה וניתוח ומקטינה את פוטנציאל הסיכון באמצעות פיזור מקסימלי.

אם, לעומת זאת, אתם סבורים שאסטרטגיית ה-DGI מתאימה לכם יותר חרף מגרעותיה – לכו על זה, ובלבד שתקדישו זמן ללמידה מבלוגים כמו Dividend Mantra או Dividend Growth Investor .