לא אמא, לא עובדת, אישה משוחררת! - הסולידית

אתמול פורסם דו"ח השכר במגזר הציבורי במשק, וכרגיל התברר שנשים מאיישות פחות תפקידים ניהוליים בכירים, עובדות פחות שעות וכפועל יוצא מרוויחות פחות מגברים.

נתוני השכר במשק מהוים מזה שנים סדין אדום עבור ארגוני הנשים. מדובר, מבחינתן, בהוכחה ניצחת לחוסר השיוויון הטבוע בחברה הפטריארכלית בה נגזר על מיליוני ישראליות לסבול בעל כורחן.

שמעתי אתמול את נציבת שיוויון הזדמנויות בעבודה במשרד הכלכלה מתראיינת ברגשנות לגלי צה"ל וקוראת לשרי הממשלה לקדם נשים לדרגות בכירות כדי לתקן את ה"עוול ההיסטורי", לא לפני שטרחה להדגיש מדוע נשים טובות יותר ולמה מגיע להן דירוג רכב יוקרתי יותר. הנציבה המכובדת רוצה, כך משתמע, שנשים יעבדו יותר וירוויחו יותר כסף.

היא רק שוכחת שלמעלה ממחצית מהנשים במשק בוחרות שלא לעבוד במשרה מלאה, או שלא להתקדם לתפקידים ניהוליים מלחיצים. חלק גדול מהן בחרו כך מתוך רצון כן ותמים להגשים את האידיאל הפמיניסטי המכונה בלעז having it all – השאיפה הבלתי אפשרית לאיזון בין עבודה, משפחה והגשמה עצמית.

הצרה היא שלפמיניזם בישראל בגלגולו המודרני אין בדיוק מוניטין של תנועה סבלנית המתייחסת בסלחנות ובהבנה לחופש הבחירה של נשים. איך אמר ג'ורג' קרלין, "כאשר הפאשיזם יגיע לאמריקה, הוא לא ילבש חולצות חומות ומגפיים גבוהות. הוא ילבש נעלי נייק וחולצות סמיילי".

על רקע זה אני מצליחה להבין מדוע יש נשים, המגדירות עצמן פמיניסטיות, שרואות בי כמי שבוגדת בעקרונות היסוד של המהפכה הפמיניסטית. הרי בחרתי בחירה מודעת שלא לחיות לפי חלום ה-"having it all": לוותר על קריירה, על משפחה, על ילדים. אני אחת מיני רבות שמורידות מבחירה את ממוצע השכר לנשים במשק. ואם לא די בכך, אני חושפת את עצמי (שוב, מבחירה), ל"עוני מתמשך", ועוד כותבת על כך בלוג.  פלא שארגיז את עדת המיליטנטיות?

כל זה גרם לי לתהות: האם הדרך היחידה לחוות שיוויון, עצמאות והעצמה נשית היא באמצעות טיפוס עקבי ומזהיר בסולם הקריירה? באמצעות רכב ליסינג מפואר יותר? באמצעות מכירת שעות רבות יותר למעסיק? האם זהו "שחרור האישה" המיוחל? האם אין דרך בריאה יותר לבטא את העצמאות שלנו?

עצוב לי לומר, אבל הרעיון של "אמא עובדת" הוא שקר גס ואכזרי. אף אישה לא יכולה להשקיע בקריירה שלה, במשפחתה ובעצמה במידה שווה, ולהצטיין בשלושת התחומים גם יחד. קרייריסטיות מוותרות על עצמן ועל הילדים למען הקריירה. עקרות בית מוותרות על עצמן ועל עצמאותן הכלכלית מען הילדים. אימהות עובדות מנסות לזגזג בין העבודה למשפחה, לא מצטיינות לא בזה ולא בזה, ובדרך מוותרות על עצמן כמעט לחלוטין.

מי מביניהן באמת "אישה משוחררת?" תגידו לי אתם.

פמיניסטית או לא?

כאישה שהגיעה לעצמאות כלכלית בכוחות עצמה, שלא חייבת שום דבר לאף אחד, אני מלאת הערכה והוקרת תודה כלפי ההישגים שקצר המאבק הנשי לעצמאות ולשיוויון מגדרי במהלך המאה העשרים.אני מאמינה בכל לבי בשיוויון הזדמנויות מלא בין המינים. אני מאמינה שלכל אישה (ולכל גבר) צריכה להיות האפשרות והזכות המולדת לבחור מה לעשות בחייה: קרייריסט(ית), אמא / אבא עובד(ת), עקר(ת) בית, או אלהורי(ת) חופשי(ה) מבחינה כלכלית.

זוהי, בעיני, תמציתו של הפמיניזם האמיתי, ולפי ההגדרה הזו – אני פמיניסטית ברמ"ח איברי.

יחד עם זאת, אני לא יכולה לשייך את עצמי לציבור המתקרא בפי עצמו "פמיניסטי", לפחות לא בגלגול המודרני של הרעיון כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיח הציבורי בישראל.

בחלקו הגדול זהו מחנה קיצוני שחרת על דגלו מאבק אלים, פסאודו-ליברלי בחירות הביטוי (למשל: פורנוגרפיה) ובחופש העיסוק (למשל: זנות) של נשים וגברים כאחד; מקדם "עליונות נשית" כמנטרה שוביניסטית-סקסיסטית; ושבחלקו הלא קטן, כך אני חושדת, מונע משנאת גברים טהורה.

פועלן הציבורי של חלק לא מבוטל מהפמיניסטיות בישראל מנציח את מעמדן של נשים כמיעוט חלש ונדכא הזקוק להגנה. אני חושדת שהן עושות זאת מפני שאחרת לא יהיה בסיס לגיטימי לפעילותן. הן מציתות מלחמה מגדרית מיותרת, שספק אם יש בסיס אמיתי לקיומה. ארגוני הנשים, במובן זה, אינם שונים מהותית מתנועות כמו ש"ס, להן יש אינטרס בשימור רעיון של "קיפוח", גם אם הוא לא באמת קיים. 

תודה ענקית לקורא Ruben שהודיע לי שכפתור ההרשמה לרשימת התפוצה הפסיק לעבוד. זה תוקן.