אומללה או שקרנית? - הסולידית

ובכן, מסתמן שפוסט סיכום השנה שלי הפך לוויראלי קמעה, מה שהוביל למציאות הסטטיסטית הבאה:

מה שהפתיע אותי (אם כי, למען אמת, באופן הולך ופוחת), הוא העוינות שהפוסט עורר בקרב אנשים, במיוחד קוראים חדשים שטרם למדו את ההקשר הרחב של סגנון החיים שלי ואת סולם העדיפויות שלפיו אני חיה את חיי. 

הלא כל מטרת הפוסט הזה היא להמחיש — על בסיס עובדתי — שאדם יכול לחיות היטב על מעט מאוד כסף.

לא, אני לא יכולה לקנות כל דבר עלי אדמות, וכנראה שלא הייתי מתקבלת ל"ערוץ החיים הטובים". אבל זה לא משנה דבר לעניין איכות חיי. איכות חיים אמיתית נובעת מבריאות תקינה, מאושר ממושך ובן-קיימא, מהעידרם של טיפוסים רעילים וטורדניים, ומהעובדה שאדם הופך לאדון בלעדי על זמנו.

ולמרות זאת, מדהים איך גם כשאורח החיים הזה נפרט לפרוטות (או ליתר דיוק, לשקלים בודדים) יש מי שמוסיף לטעון שהוא בלתי אפשרי.

חלק יאמרו זאת בבוטות. חלק יקבעו שהקורבן שאני מקריבה (מסעדות, בתי קפה, מתנות?!) כבד מנשוא, ושהם לעולם לא יוכלו "להתכלב" כך.  אחרים יקבעו שהחישוב מרמה, שמא נולדתי עם כפית של כסף בפה ואני בעצם עובדת על כולכם ממניעים נסתרים. בתווך יהיה מי שיאמר שהמודל אולי ישים לגבי, אבל לא ישים לגביו.

איכשהו, הסיטואציה כולה מזכירה לי את הסצינה הזו מ"מונטי פייטון והגביע הקדוש".  🙂

וברצינות, כשאני מנסה להסביר את התופעה הזו במונחים שכלתניים, אני מגיעה שוב ושוב לאותה מסקנה. בעולם שבו בזבוז כסף נחשב להתנהגות נורמטיבית ואף רצויה, אנשים מתקשים לקלוט דפוסי התנהגות חלופיים.

האפקט המנוון של תרבות הצריכה הפך את רובנו לתלותיים וחסרי-אונים: יש לך בעיה? קנה פיתרון. בשביל מה הרי יש כסף? 

אני שומעת אנשים מתגאים באמירות כמו: "לבשל? אני אפילו לא יודע לטגן ביצת עין, בואי נזמין!" "לתקן סתימה? בחיים לא, בשביל מה יש אינסטלטור?"

כן, גם בעידן שבו אפשר ללמוד לעשות כמעט כל דבר בעצמנו דרך האינטרנט — החל בסושי וכלה בספה חדשה — אנשים בוחרים באפשרות הקלה והיקרה: להוציא כסף.

הניוון הזה מחלחל גם לעולם הפנאי. אנשים מורגלים מגיל ינקות לשאוב סיפוק, אושר והגשמה עצמית מתשלום כסף לאחרים. רוצה לאכול? צא למסעדה. להיפגש עם חברים? צא לפאב. לפנק את עצמך? צאי לשופינג. לבדר את עצמך? קנה טלוויזיה רב ערוצית .

ככל שלאדם יש פחות דמיון, פחות תחביבים ופחות חלומות, עולם הפנאי שלו הולך ומצטמצם — מה שרק גורם לו לבזבז יותר על בילויים, מסעדות, כרטיסי הופעות וחבילות תיירות בחו"ל. אלה החלומות היחידים שהוא מכיר.

פלא שאנשים מזדעקים כשאני אומרת שוויתרתי על זה?

כשאדם מתרגל לשלם על דברים שהוא יכול לעשות בעצמו, הוא נדרש להרבה כסף. כדי להשיג כסף אפשר לקחת הלוואה (ובדרך להקריב את ההווה למען העתיד) או לצאת לעבוד (ובדרך להקריב את החלק המשמעותי והבריא ביותר של חייו תמורת כסף).

כך נסגר המעגל: עובדים, מרוויחים ומבזבזים – עד שפורשים זמן קצר לפני המוות. איש לא רוצה לבלות את רוב חייו בעבודה, אך מבחינת רובנו, זהו המחיר שאנו משלמים תמורת הזכות להנות מ"רגעים קטנים של אושר" (בין עבודות וחשבונות אשראי).

במצב זה, לכסף יש ייעוד ברור וחד משמעי: יש לבזבז אותו ברגע שמשיגים אותו.

תראי להם מציאות אחרת, בה אדם חוסך ומשקיע את רוב (80%) הכסף שהרוויח כדי שהכסף יעבוד בשבילו (ולא להיפך) — והם יביטו בך בעיניים משתאות.

ספרי להם שאותו אדם משוחרר לעד מדאגות כלכליות כמו חיפוש עבודה, פיטורים, חובות, חשבונות — והם יסרבו להאמין.

תוסיפי שבמקום לשלם לאחרים, אותו אדם מגשים את כל צרכיו ורצונותיו בכוחות עצמו – והם יחליטו שאת 1) שקרנית 2) אומללה.

למדו לדאוג לעצמכם, צמצמו צריכה למינימום ההכרחי והשקיעו את הכסף שאתם חוסכים. במצב זה, תוכלו גם אתם להגיע לעצמאות כלכלית – מהר הרבה יותר מכפי שנדמה לכם.

אני מזמינה אתכם לנסות.