איך להפוך למיליונר עם שכר חציוני - הסולידית

אחת הטענות החוזרות הנשמעות כאן (וביתר שאת בימים האחרונים) נוגעת למידת הישימות של מודל הפרישה המוקדמת (ERE) לגבי הישראלי הממוצע.

את העצמאות הכלכלית שלי אני מייחסת בראש ובראשונה לעובדה שחסכתי (והשקעתי) למעלה מ-75% מהכנסתי בתקופת היותי שכירה.

יחד עם זאת, אין להתעלם מהעובדה ששכרי באותה תקופה היה גבוה מזה של הישראלי הממוצע. ג'ייקוב פיסקר, עצמו, האיש שהגה את המודל וחי על פיו (על 7500$ לשנה, לדבריו), הרוויח בשנה שקדמה לפרישתו 69,000$ בשנה – שכר טיפוסי לאיש אקדמיה בארה"ב.

איפה זה שם אתכם? האם המודל אכן ישים אך ורק לבעלי הכנסה גבוהה מהממוצע? האם שכיר ישראלי טיפוסי יכול להיות מיליונר ולהגיע לעצמאות כלכלית לפני גיל 40?

כדי לענות על השאלות הללו, נסתייע בדמותה של ליהי, חיילת משוחררת בת 21.

נגד הזרם

ליהי תמיד שחתה נגד הכיוון.

כתיכוניסטית מעולם לא מצאה אושר ממשי בהוצאות על מותגים, מועדונים וחופשות אלימות באיה נאפה. הוריה ממילא לא יכלו לממן עבורה את תענוגות הנעורים הללו, והיא עצמה העדיפה להשקיע את זמנה בתחביבים אחרים — גם במחיר התחמקות לא פופולארית ממפרסמים ומעושי דברם בין כותלי בית הספר.

בצבא שירתה בצוות מחשוב, ואף חתמה חצי שנת קבע. התפקיד היה משעמם למדי, אבל איפשר לה לצבור די ניסיון על מנת להתקבל לעבודה בצוות Helpdesk בחברה קטנה ביוקנעם עילית.

השכר – 6,541 ש"ח ברוטו בחודש – הוא שכר הבסיס למשרות מסוג זה. במקרה או שלא במקרה, מדובר גם בשכר החציוני לשכירים במדינת ישראל (2012): 50% מהשכירים במשק מרוויחים יותר, 50% מרוויחים פחות.

את הכסף שחסכה בחודשי הקבע הספורים שחתמה סגרה בפק"מ – כדי שישמש אותה לכל צרה או בלת"ם. וכך, בעוד רוב בני גילה עסוקים בבזבוז שארית כספם (או כספי הוריהם) על "הטיול שאחרי הצבא", "קורס פסיכומטרי", "דירה בכיכר המדינה" או פרק צפוי אחר בתסריט הנדוש של חייהם, ליהי בחרה לארוז את מטלטליה ולעבור לדירה שכורה ביוקנעם, סמוך למקום עבודתה החדש.

היא לא חיפשה דירת פאר גדולה, נחשקת ומעוצבת אדריכלית. היא לא הרגישה שהיא "חייבת" או ש"מגיע לה" לגור דווקא בתל אביב. היא בסך הכל רצתה מקום שיענה על הצורך האנושי הבסיסי למקלט: מקום שאפשר לישון בו, לאכול בו ולהתרחץ בו, ומעל לכל – שיהיה במרחק הליכה ממרכז קניות סביר וממקום העבודה שלה.

כשנקרתה בדרכה ההזדמנות לגור עם שותפה בדירת 2 חדרים תמורת 1,700 ש"ח לכל אחת (כולל ארנונה, חשמל, מים, גז ואינטרנט), היא לא היססה.

אוכל, מבחינתה, מעולם לא היה מותרות – אלא דלק. במקום לשרוף חצי משכורת על מסעדות ומשלוחים, היא בחרה להחזיק מלאי מתחדש של מזון יבש בבית, ולבשל בעצמה ממוצרים לא מעובדים. החלטה זו, כמו גם הבחירה להימנע ממוצרי חלב ובשר אדום, אפשרה לה להגביל את הוצאות המזון שלה ל-350 ש"ח בחודש בלבד (במזומן, הרי אין לה צורך בכרטיס אשראי).

התפריט שלה נקבע על ידי בעל המכולת הסמוכה לדירתה: היא תמיד קונה מוצרים שבמבצע ומאלתרת מהם תבשילים פשוטים ובריאים בכמויות שיספיקו להזין אותה במשך שבוע.

אנשים טובים ששמעו שהיא עוברת ליוקנעם המליצו לה לקנות רכב קטן, כדי שבכל זאת תוכל לקפוץ לעיר הגדולה מדי פעם, אבל היא ויתרה.  העלות הכספית האסטרונומית הכרוכה בבעלות על רכב פרטי (ירידת ערך / ליסינג, דלק, ביטוח, חניה, דו"חות וקנסות) הייתה רק השיקול המשני להחלטתה. העלות הבריאותית הכבדה הנובעת מישיבה ממושכת על ההגה הטרידה אותה הרבה יותר.

ליהי הבינה, שעל מנת להגיע מנקודה א' לנקודה ב' היא לא צריכה רכב. היא בסך הכל צריכה זוג רגליים מתפקדות. היא ידעה מה קורה לקרייריסט הטיפוסי אחרי גיל 25 – כושרו הגופני הולך ומידרדר, במידה רבה בגלל התלות הגוברת ברכב.

היא ידעה שאם תניע עצמה בכוחות עצמה, ולא בכוחות מנוע בנזין, תוכל לחסוך כסף על חדר כושר, לשמור על בריאות תקינה, להקטין הוצאות רפואיות עתידיות, להמריץ את קצב חילוף החומרים בגופה ולהיעשות רגישה פחות לקור ולחום. אם תידרש לצאת מחוץ לעיר – תיקח אוטובוס או רכבת. העלות לא תעלה על 150 ש"ח בחודש.

במקום להשתעבד לחבילת סלולארי, היא פשוט מודיעה לאן היא יוצאת ומתי היא תחזור. במקום טלוויזיה רב ערוצית, היא משקיעה זמן בתחביבים אקטיביים שממלאים את מוחה בתוכן, ולא בזבל. במקום להחזיק תקציב ייעודי לבגדים כדי לציית לצו האופנה העדכני, היא משקיעה במעט בגדים איכותיים ולא מתייחסת אליהם כאל מוצר צריכה מתכלה. היא יודעת שמעט חפצים איכותיים עדיפים על הרבה חפצים מיותרים.

היא שומרת מרחק מטיפוסים "נורמליים", מהסוג ששופט אחרים לפי רמת השכר ורמת ההוצאות שלהם, וגודעת קשרים אנושיים התלויים בכסף. במקום זה היא מתחברת למספר קטן ומצומצם של חברים קרובים החולקים את השקפת עולמה. יחד הם מבלים את זמנם הפנוי בהתנדבות, בתחביבים משותפים ובשיחות מלאות תוכן. הם לא צריכים לשלם לבעל פאב — או לכל אדם אחר — כדי להיפגש ולשוחח.

ליהי חיה את חייה באופן עצמאי ככל הניתן, מבלי לשלם לאחרים על דברים שהייתה יכולה לעשות בעצמה. המיקוד הוא בייצור פתרונות, לא בצריכת פתרונות.

מיליונרית בהתהוות

 ליהי מכניסה כאמור 6,541 ש"ח, שהם 5,715.75 ש"ח נטו (68,589 ש"ח בשנה), ומוציאה 2,200 ש"ח.

מדי חודש היא חוסכת 3,515 ש"ח, שהם 61.5% מהכנסתה.

שכרה של ליהי עולה מדי שנה בהתאם לוותק שהיא צוברת בתפקיד, אולם הוצאותיה עולות במקביל בגין האינפלציה (2% בשנה).

את הכסף שהיא חוסכת היא משקיעה בתיק השקעות עצל, פסיבי ופשוט, הכולל שתי קרנות מחקות בלבד:

• קרן מחקה מנייתית העוקבת אחר מדד ת"א 25. לפי נתוני הבורסה, מדד זה השיג למשקיעים תשואה ריאלית שנתית ממוצעת של 7.7% בעשרים השנים האחרונות.
• קרן מחקה אג"חית העוקבת אחר מדד אג"ח ממשלתי צמוד-מדד. לפי נתוני הבורסה, מדד זה השיג למשקיעים תשואה ריאלית שנתית ממוצעת של 2.5% בעשרים השנים האחרונות.

כידוע, לא ניתן לחזות מראש את התשואה שיניב תיק ההשקעות, אולם הנתונים ההיסטוריים מאפשרים לנו להעריך הערכה סבירה באשר לתשואה הצפויה.

לשתי הקרנות דמי ניהול אפקטיביים של 0%. ליהי רוכשת את הקרנות פעם ברבעון, ומשלמת מדי שנה עמלות קנייה על סך 80 ש"ח.

הקצאת הנכסים בתיק של ליהי מושתת על כלל האצבע שקבע ג'ון בוגל: החזק באג"ח לפי גילך.

כלומר, אם ליהי בת 21, הרי ש-79% מהונה יוחזק בקרן המנייתית ואילו 21% בקרן האג"חית. בכל שנה ליהי תקצה 1% נוסף מהכסף החדש לפלח האג"ח הדפנסיבי בתיק ותמשיך לעשות זאת עד גיל 40, אז הרכב התיק שלה יתקבע בתצורה של 60/40 מניות/אג"ח.

על בסיס הנתונים, ליהי תהיה מיליונרית ביום הולדתה ה-39, ותגיע לעצמאות כלכלית במונחים של כלל ארבעת אחוזים בגיל 44.

הווה אומר, בגיל 44, הסכום שצברה יספיק לכלכל את רמת החיים שלה עד יומה האחרון מבלי שהיא תצטרך לעבוד עוד יום בחייה, ובלבד שלא תמשוך יותר מ-4% מתיק ההשקעות שלה מדי שנה (אחרי מס).

חשוב להדגיש – החישובים לעיל הם במונחים ריאליים, בניכוי אינפלציה. מיליון השקלים שלה בגיל 39 שווים לכוח הקנייה של מיליון שקלים בשנת 2014.

המקטרגים יצהלו ויאמרו שליהי לא תוכל לפרוש מעבודתה תוך עשור, ושהבלוג הזה, ומודל ERE עליו הוא מתבסס, אינו אלא בלוף שמתאים לעשירים בלבד.

שיהנו.

בהתחשב בעובדה שבמדינת ישראל גיל הפרישה "הלגיטימי" לנשים הוא 62+, האפשרות לפרוש 18 שנים "לפני הזמן" היא עדיין בגדר לוקסוס, שאפילו משרתי הקבע לא נהנים ממנו עוד.

מה זה אומר לגביכם? ובכן, אם להאמין ללשכה המרכזית לסטטיסטיקה, יש סיכוי של 50% שאתם מרוויחים יותר מליהי. זה לא אומר שאתם צריכים לבזבז יותר ממנה. יש סיבה שהתקופה שלכם כ"סטודנטים תפרנים" בני עשרים פלוס הייתה, בראייה לאחור, אחת המאושרות בחייכם.

אם תכניסו יותר ותוציאו פחות, שיעור החיסכון שלכם יעלה. ההשפעה הכלכלית תהיה דרמטית. למשל:

• אם תכניסו מגיל 21 7,000 ש"ח נטו בחודש ותוציאו 2200 ש"ח (שיעור חיסכון של 68.6% בחודש), תגיעו למיליון ש"ח בגיל 35, ולעצמאות כלכלית בגיל 36.
• אם תכניסו מגיל 21 8,500 ש"ח נטו ותוציאו 2200 ש"ח (שיעור חיסכון של  74.1% בחודש) תגיעו למיליון ש"ח בגיל 32, ולעצמאות כלכלית באותו הגיל.

אם אתם מרוויחים בדיוק או קצת פחות מליהי, יתכן שיהיה לכם קל יותר להגדיל את שיעור החיסכון באמצעות קיצוץ בהוצאות, ולא באמצעות הגדלת הכנסות. לדוגמה:

• אם תעברו להתגורר כשותף שלישי בדירה, תוכלו לקצץ את  הוצאתכם ל-1,500 ש"ח בחודש ואף פחות מכך. כך תוכלו להיות מיליונרים בגיל 37 ולהגיע לעצמאות כלכלית הרבה לפני כן, בגיל 32.

זה לא הוקוס פוקוס ניו-אייג'י. זו מתמטיקה פשוטה, הנובעת מבחירה לחיות אחרת.

תתווכחו עם המספרים.