"אויש, אבל זה כל כך לא נוח!" - הסולידית

כשאנשים רואים, שומעים או קוראים על אורח החיים שאימצתי, הם מפרשים אותו כמעט תמיד במונחים שהם עצמם מכירים.

את התגובות הביקורתיות לבלוג הזה אפשר לחלק לפיכך לשתי קבוצות עיקריות:

1. "זה אולי הצליח לך, אבל אין סיכוי שזה יעבוד אצלי, כי לי יש "
2. "לחיות בלי זה לא חיים, זה כל כך לא נוח!"

קשה להאשים אנשים עבור מה שהוא ביסודו של דבר התנהגות אנושית טבעית. ה"חופש" שאני מדברת עליו בעיני רבים הוא מושג ערטילאי ומופשט, ורק בודדים יסכימו לחיות לפי המוטו "חירות או מוות".

יתכן שזו הסיבה שכשאני מנסה להסביר את הקשר בין צמצום צריכה לחופש כלכלי, דבריי נופלים בדרך כלל על אוזניים ערלות (זהירות, מראות קשים).

מיקוד חיצוני לעומת מיקוד פנימי

 יחד עם זאת, אני תוהה לא פעם למה אנשים מתכוונים כשהם אומרים שסגנון החיים שלי "לא נוח".

"נוח" ו"נוחות" הם ביטויים שגורים שאומרים דברים שונים לאנשים שונים – בדומה להמשגות כמו "פאשיזם," "שלום," או "ביטחון".

לפי הבנתי, "נוחות", בהקשר הצרכני הנפוץ, נמדדת בראש ובראשונה בגודלו ובאיכותו של סל הקניות.

לפי ההיגיון הזה, כדי שהחיים יהיו נוחים יותר, יש להגדיל את כמותם ו/או את איכותם של החפצים והשירותים שאנחנו צורכים. כדי לחוות חוויות, יש לבקר בכמה שיותר יעדים גאוגרפיים ולצפות בכמה שיותר זמרים, שחקנים וכדורגלנים.

ככל שזה יקר יותר – זה נוח יותר. רוב האנשים סופגים את המסר הזה מהקופסה הזוהרת בסלון שלהם.

ביטוי זה של "נוחות" נובע במידה רבה מקונפורמיזם – מהרצון שלא להיבדל, שלא להיות היחיד בסביבה שאין לו, פן יאמרו עליו שהוא קמצן, עני, לא יוצלח.

המשמעות המעשית היא שהמרדף אחר "חיים נוחים" הוא אין-סופי: הרי הצרכן הממוצע תמיד ירצה משהו חדש (מפני שלשכנים שלו יש משהו חדש), ולרצון האנושי, כידוע, אין גבולות.

במילים אחרות, הביטוי "נוחות" נאמר בהקשר חיצוני מובהק.

כשאנשים "נורמליים" אומרים שמשהו "לא נוח", הם עושים זאת מפני שאותו "משהו" ניצב בניגוד להרגל, בניגוד לתרבות הצריכה, או בניגוד לשניהם גם יחד. לכן:

• לקנות רכב חדש בליסינג פרטי כל כמה שנים עם התחייבות לעסקת טרייד אין עתידית – זה נוח. לרכב על אופניים ממקום למקום? זה לא נוח.
• לשלם למישהו 300 שקל כדי לפתוח סתימה / להחליף גלגל / לנקות את הבית / להכין לכם אוכל – זה נוח. לעשות את זה בעצמנו? זה לא נוח.
• לשלם אלפי שקלים בשנה על טלוויזיה רב-ערוצית – זה נוח. להיפטר כליל מהטלוויזיה? זה לא נוח.

מיותר לציין כי אני דוחה בתוקף את הפרשנות הזו.

מרגע שאדם מבין שחפצים נוספים או חוויות נוספות כבר לא מסבים לו רמה זהה של סיפוק כבעבר (תפוקה שולית פוחתת), הוא מסוגל "להתפתח" מעבר לתפיסה הצרכנית המקובלת.

למי מכם שמחפש חופש כלכלי אמיתי, ככל שההארה הזו מגיעה בגיל צעיר יותר, כך טוב יותר.

אני הבנתי כבר באמצע שנות העשרים שלי שקנייה של חפצים חדשים מייצרת הנאה / סיפוק / אושר זמניים בלבד. ה"התגלות" הזו הייתה עבורי בסיס מנטאלי מוצק שעליו יכולתי להישען בדרך לעצמאות כלכלית בגיל צעיר.

הסיבה העיקרית לכך היא שהמיקוד שלי עבר מהחוץ לפנים. ה"נוחות" הפכה לביטוי של מנטליות, לא של החפצים הסובבים אותי.

לכן קניית ספת עור מפוארת עם כריות סאטן היא כבר לא הביטוי היחיד ל"נוחות". "נוחות" היא היכולת לשבת על כל משטח באשר הוא.

במילים אחרות, "נוחות" מבחינתי היא בראש ובראשונה קבלת מענה הולם לצרכיי הפיזיולוגיים: מקלט, מים נקיים, מזון, מענה רפואי ראוי, פרטיות, ביטחון אישי והחופש לנוע ממקום למקום.

מעבר לכך, נוחות היא היכולת לחיות בשלווה. המשמעות היא סילוק מוחלט של כל אלמנט שלילי מחיי: אילוצי זמן, רעש, זיהום, פשע, סכנות, טיפשות, רוע אנושי צרוף ועוד.

בניגוד לרצונות, הצרכים הבסיסיים של האדם הסביר מוגבלים מטבעם. הנוחות הזו היא סופית ומוחלטת.

קצר בתקשורת

אך טבעי שיווצר קצר חמור בתקשורת בין אנשים בעלי מיקוד פנימי לבין אנשים בעלי מיקוד חיצוני.

קחו למשל אדם המתרווח לו בכורסת הטלוויזיה האיכותית שרכש, אך זקוק ל-2 דקות שלמות כדי להרים את גוויתו הרופסת מהכורסא. השוו אותו לאדם היושב על דרגש עץ – אך יכול לזנק ממנו כהרף עין. מי מהשניים חי חיים נוחים יותר? והאם בכלל ניתן לגשר על הפערים שבהם?

עד כה אני מודה שכשלתי כישלון חרוץ בניסיון לעשות זאת. הקישור שהפנתי אליו בתחילת הפוסט הוא לצערי מדגם מייצג. תגובות דומות, אם כי בוטות פחות, אני מקבלת גם במציאות.

אבל יתכן שבכל זאת עליתי על משהו.

לפני כמה חודשים שאלתי ידיד ותיק, מהנדס בחברת תוכנה גדולה, מה זה מבחינתו "לחיות חיים נוחים". התשובה שלו הדהימה אותי: "לעשות אך ורק מה שאני רוצה".

הופתעתי, הגם שאין סיבה לכך. מה ניתן לצפות מאדם שהקדיש את רוב חייו כדי לעשות מה שאמרו לו אחרים – בבית הוריו, בגן, בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה ובעבודה?

אני מאמינה שדבריו מייצגים שאיפה כללית של הרבה מאוד אנשים להפוך, לראשונה מאז גיל טרום חובה, לאדונים לחייהם.

הצרה היא שמי שמבלה את רוב חייו בציות לפקודות ונהלים מאבד את היכולת לקחת שליטה על חייו. חלקם בוהים במסך הטלוויזיה, וחלקם קונים (עוד) מסך טלוויזיה. אלה שתי האפשרויות היחידות שנותרו לרוב האנשים בהיעדר מסגרת שמורה להם מתי לקום בבוקר, איך להתנהג, עם מי לדבר ועל מה.

אבל יתכן שכאן בדיוק טמונה נקודת ההשקה.

הרי "נוחות" כפי שאני מגדירה אותה, או "היכולת לחיות בשלווה", נובעת במידה רבה מעצמאות פיננסית; מהיעדרן המוחלט של דאגות כלכליות לסוגיהן: תשלום חשבונות, החשש מפיטורים, היכולת לעמוד בהחזרי המשכנתא וכו'.

עצמאות פיננסית מייתרת את הצורך במשכורת או בלקוחות. היא מאפשרת לאדם לעבוד כי הוא בוחר לעשות זאת, לא כי הוא חייב לעשות זאת. היא מקנה לו את החופש להחליט כיצד לנהל 100% מזמנו. היא מאפשרת לאדם לקחת אחריות על גורלו.

נדמה לי שרוב הצרכנים – גם הגרעין הקשה ביותר – יוכל להזדהות עם סוג זה של "נוחות".