לפעמים כדאי פשוט לברוח - הסולידית

כשאדם או בעל חיים ניצב בפני איום או סכנה מיידית, מנגנון ההישרדות הפרימיטיבי בגזע המוח שלו נכנס לפעולה, וקובע כיצד יתמודד עם האיום: האם ילחם או יברח?

ההחלטה הזו, המתקבלת בהרף עין, היא פועל יוצא של הערכת סיכון למול תועלת: האם, למשל, שווה לקטוף את פרי הקוקוס הזה גם במחיר של הכשת נחש? האם כדאי לנסות להילחם עם הצ'יטה או שמא לברוח ולהסתכן בגוויעה ברעב?

אף שמדובר במנגנון אבולוציוני שבלעדיו המין האנושי היה נכחד בוודאות, הבריחה נתפסת בחברה המודרנית כהתנהגות מגונה, פחדנית ותבוסתנית. מנגד, האדם הלוחם – זה ששורד וזה שמת מות גיבורים – זוכה לשבחים על האומץ שהפגין נוכח הסכנה.

לא לחינם מעודדים אותנו מגיל צעיר להיאבק ולא להיכנע. אנו בזים לפליטים, ליורדים ולמהגרי העבודה, ומהללים את הלוחמים, הגיבורים והחללים.

אין ספק שבמצבים רבים הבחירה הנכונה היא לעמוד איתן ולהילחם עד כלות. בתחום הפיננסי, לדוגמה, צריך פעמים קרובות "להילחם" ולקחת סיכונים. אדם שחרדת הסיכון שלו גורמת לו להתחפר בחסכונות בנקאיים חושף את עצמו להפסד ריאלי ודאי.

ויחד עם זאת, נראה שלעתים אנו מרגישים מחויבים להיאבק גם כשאין בכך כל צורך, או גם כאשר ברור לנו שהדבר הנכון לעשות הוא לברוח כל עוד נפשנו בנו.

"החלום לדירה" הוא ביטוי מושלם לזירת קרב מיותרת שכזו.

כל זוג צעיר בישראל חולם על דירה משלו, או ליתר דיוק, כל זוג בישראל התרגל לחשוב שכל זוג בישראל צריך דירה משלו.

זהו חלום שהעדר מצפה מכל אדם נורמלי להגשים. הוא מחויב, תרבותית ונורמטיבית, להפוך את החלום למציאות. החובה הזו מופיעה אי שם בין סצינה 9א ("אוניברסיטה") לסצינה 12ב ("ילדים") בתסריט חייו.

וכך, מאחר שרוב האנשים התרגלו לחיות את חייהם בהתאם לציפיות שקובעים אחרים, המוני צעירים נוהרים לבנקי המשכנתאות, מתחייבים להלוואות ענק ומשעבדים את העשורים הבאים כדי להשיבן. בין אם הם מבינים זאת ובין אם לאו – חייהם יוקדשו מעתה לעבודה, למחשבה על עבודה, לנסיעות לעבודה ולהחלמה מעבודה.

אפשר כמובן "לנצח" בקרב על הדירה ולהחזיר בסופו של דבר את המשכנתא. אבל הניצחון הזה הוא ניצחון פירוס. העלות, במונחים של זמן, חירות, כסף ואיזון נפשי, פשוט אסטרונומית.

אדם שבוחר בחיי קריירה ותעסוקה  נקלע לקרב סיזיפי, ארוך וקשה. תדמיתו, כבודו העצמי וחלומותיו היצירתיים ביותר נופלים חלל בלחימה הזו, שייעודה מימון את ארבעת הקירות שרכש בשותפות עם הבנק

הקרייריסט הטיפוסי נדרש להשקיע תשומות אדירות כדי לשמר את מעמדו בפירמידה – זמן, אנרגיה, כוח רצון, כסף ובריאות. משאבים אלה נמצאים כמעט תמיד בחסר, ובאים על חשבון דברים אחרים: שקט נפשי, משפחה, חברים, תחביבים ותרומה לקהילה.

לקוחות היסטריים, בוס מטורף, דד-ליינים, מצגות, פלורוסנט מרצד, שעות נוספות, סכינאות משרדית, מתח נפשי, עיגולי פינות, חוסר שעות שינה, דילוג על ארוחות, מרכזי הערכה, חנופה וליקוקים, איומי פיטורין, משימות פקידותיות מבישות, כושר גופני גרוע ומוות מקריש דם בגיל 55 — אלה רק חלק מהעלויות האמיתיות של הבחירה "להילחם".

למה לכם לסבול.

ברחו. הימלטו. נוסו על נפשותיכם באומץ.

יבוזו לכם, יגדפו אתכם, יראו בכם בוגדים. מי אתם שתתכחשו לייעודכם כבורג במכונה הקרייריסטית-צרכניסטית?

החברה הסובבת לא מאירה פנים למי ששוחה נגד הזרם ומפסיק להילחם – אפילו אם ברור לכל שמדובר בקרב אבוד מראש, שעתיד לרסק את הגוף והנפש.

אל תתנו לעדר להחליט בשבילכם. אמרו לא לאתגר הקריירה. אמרו לא לאמביציה. בחיקה של החסכנות המינימליסטית לא תידרשו עוד לעבוד כדי לממן צריכה חומרית. הבריחה מהמרוץ תאפשר לכם להשקיע את זמנכם במה שחשוב לכם, ולא לאף אדם אחר.

יתכן שאתם מיחידי הסגולה שנהנים מעבודתם. אם אתם כאלה – אשריכם כי זכיתם. אני נוטה לשכוח, אחרי מספר שנים "מחוץ לחומה", שרוב האנשים שמעדיפים להישאר בין החומות עושים זאת מישיקולי "נוחות".

אבל אם, כמו רבים אחרים, אתם נאלצים לסבול בעבודה מתוך כורח, ולא מתוך ברירה  — אל תמתינו שלושים שנה עד שממשלת ישראל תתן לכם את הפטור המיוחל מהשעון המעורר. הימלטו עוד היום. זמנכם על פני האדמה רק אוזל, ועלות ההזדמנות רק מתייקרת.

אני ברחתי – ואני לא מצטערת לרגע.