לממן סוכן ביטוח - או את עצמכם? - הסולידית

בוקר אחד לפני כשנתיים התעוררתי עם כאב חד בלסת. צחצחתי שיניים, גרגרתי מי פה, ניסיתי קרח, גלידה ואפילו היפנוזה עצמית – אך הכאב רק הלך והתעצם. בצהריים כבר ראיתי כוכבים, וטסתי חיש מהר לתור חירום אצל רופא השיניים שלי. כעבור שעה קלה לא נותר זכר לכאב – למעט 2 שיני בינה שהשארתי בקליניקה ועוד 3,000 ש"ח בחשבון הבנק של הרופא.

בשקלול עלות-תועלת, אני חושבת שהיו אלה 3,000 השקלים הטובים ביותר שאי פעם הוצאתי בבת אחת.

כשגוללתי את הפרשה באוזני זוג חברים, הביטו בי כאילו נפלתי מהחלל. "מה זאת אומרת הרטמן, מכל האנשים בעולם דווקא לך אין ביטוח שיניים?! היית יכולה לחסוך הון!" (*)

ואכן, רוב האנשים סבורים שכשהם רוכשים ביטוח, הם בעצם חוסכים כסף. הבעיה עם ההנחה הזו היא שאם זה אכן היה המצב, חברות הביטוח מזמן היו פושטות רגל.

במקום זה, תעשיית הביטוח בישראל מגלגלת עשרות מיליארדי שקלים בשנה, שעה שהמשפחה הישראלית הממוצעת שופכת אלפי שקלים על כיסוי ביטוחי מיותר ברובו.

אז מה קורה כאן?

חברות הביטוח פועלות כך שהן מעריכות את ההסתברות הסטטיסטית להתממשות סיכון מסוים עבור קבוצות שונות באוכלוסיה. לאחר מכן, הן משכנעות את הלקוח כי הוא נמצא בקבוצת סיכון X, ומשווקות את פוליסות הביטוח שלהן כמענה לאותו סיכון – כל זה תחת מעטה של שיווק אגרסיבי וזריעת פחד, בהלה וספק.

ככל עסק, מטרתן של חברות הביטוח היא להרוויח. לכן, בהגדרה, גובה התשלום (פרמיה) שהן גובות מכלל המבוטחים מחושב כך שיאפשר להן לשלם תביעות, לעמוד בהוצאות הכרחיות (משכורות, שיווק, שכירות, מיסים), ולצד זאת לגרוף רווח אסטרונומי.

במילים אחרות, סטטיסטית, המשחק מכור. כשאתם קונים ביטוח, סביר להניח שתשלמו יותר תמורת הסיכון.

לבטח או לא לבטח?

אני חושבת שאם אדם מסוגל מבחינה כלכלית לספוג הוצאות בלתי צפויות, מוטב לו לבטח את עצמו (כלומר, לקחת את הסיכון על כתפיו) ולא לשלם פרמיה יקרה לחברת הביטוח.

אני, למשל, רוכשת ביטוח רק אם אין לי את היכולת הכלכלית לממן את הסיכון בעצמי. זוהי הדרך שלי להתמודד עם אסונות שעלולים לשנות את חיי מהקצה אל הקצה או לגרום לי לחורבן פיננסי של ממש: מחלה קשה, צורך בהשתלה, מימון תרופות מחוץ לסל הבריאות, הגעה למצב סיעודי, או פגיעה בכספת שלי.

זו הסיבה שרכשתי פוליסות ביטוח בריאות פרטי, ביטוח סיעודי וביטוח תכולת כספת (בחו"ל).

אין לי, למשל, ביטוח חיים (ריסק) – פוליסה שחברות הביטוח מעודדות אותנו לרכוש כדי לפצות את קרובי משפחתנו במקרה שנמות. חסכתי קרן גדולה ומניבה שתעמוד לרשות קרוביי גם אם אמות באופן פתאומי. אני מוצאת שהערך המוסף של הביטוח הזה עבור אדם נטול חובות, ילדים ומחלות תורשתיות – נמוך מאוד.

אין לי צורך בביטוח אובדן הכנסה או אובדן כושר עבודה, מפני שמעצם היותי עצמאית כלכלית (קרי, הכנסתי הפסיבית עולה על הוצאותי השוטפות) אני לא זקוקה ל"כושר עבודה" כדי להתפרנס.

אין לי צורך בביטוח משכנתא, מהסוג שהבנקים מחייבים את הלווים לרכוש כדי שיוכלו להבטיח את החזר ההלוואה. הסיבה לכך היא שאני מתרחקת מחובות כמו מאש וסבורה שאין "חוב טוב", ולכן מעדיפה להתגורר בדירה שכורה שלא מחייבת אותי לרכוש פוליסות אלה או אחרות.

אין לי צורך בביטוח מבנה דירה, מפני שהדירה בה אני מתגוררת איננה בבעלותי. הסיכון הזה מתגלגל לפתחו של בעל הדירה שלי.

אין לי צורך בביטוח תכולת דירה, מפני שיש לי בסך הכל 121 חפצים, ולמעט קלסר המסמכים שלי ואלבום התמונות – אינני קשורה רגשית לאף אחד מהם (טוב, למעט הבלנדר) ואוכל להתמודד היטב עם אובדנם. לא ניסיתי לחשב את שווים הכספי של החפצים שלי, אבל גם אם אעשה זאת, אגלה שביטוח התכולה לא משתלם.

אין לי צורך בביטוח רכב, מפני שאני מעדיפה להתנייד בהליכה, ריצה, רכיבה על אופניים, נסיעה ברכבת או בטרמפים. אם היה לי רכב, הייתי רוכשת לכל היותר ביטוח צד ג', ולא ביטוח מקיף. יש לי די כסף כדי לקנות רכב חדש (אפילו כמה), כך שאין טעם לשלם על ביטוח מקיף.

אין לי צורך בביטוח נסיעות לחו"ל – שכן בניגוד לאנשים נורמלים, אני לא אוהבת לטייל בחו"ל ולא מוצאת בזה עניין. כשאני כבר נוסעת – המטען שלי קל מאוד ובדרך כלל ערכו הכספי נמוך. אני לא חובבת חוויות אקסטרימיות בחו"ל שתחייבנה מימון חילוץ וכיוצ"ב.

אין לי צורך בפוליסות ביטוח "יצירתיות" כמו ביטוח לחיית המחמד, ביטוח אחריות מקצועית, ביטוח שיניים וכיוצא באלה. הקרן שלי גדולה מספיק כדי שתוכל לכסות מקרים בלתי צפויים גם בלי שאצטרך לשלם פרמיה ייעודית לכיסוי המשכורות של צוותי האקטוראים בחברות הביטוח.

שנים של אי-תשלום דמי ביטוח מיותרים אפשרו לי לחסוך עשרות אלפי שקלים, שתפחו מאז. הכסף הזה מייצר לי הכנסה פסיבית נאה שמאפשרת לי להפוך לסוכנת הביטוח של עצמי ולממן הוצאות בלתי צפויות מכיסי.

לצמצם את הסיכון מראש

חברות הביטוח עובדות כך שהן מפצות אנשים "מועדים לסיכון" בכספם של אנשים ש"אינם מועדים לסיכון".

אני חושבת שאנשים שלוקחים אחריות אישית על חייהם יכולים לצמצם במידה ניכרת את מידת המועדות שלהם לסיכון, ואגב כך – את מידת הצורך שלהם בביטוח.

לצורך העניין, אם אתם שקועים בחובות, מעשנים בצרורות, טוחנים מקדנולד'ס על בסיס יומי, מכורים לשופינג בתשלומים ומשתמשים ברכב גם כשהיעד במרחק 500 מטר – כנראה שעדיף לכם לרכוש פוליסת ביטוח.

לעומת זאת, ככל שאדם מסוגל לתכנן, לצפות בעיות ולמנוע אותן מראש – הסבירות לכך שהסיכון יתממש יורדת, ובהתאמה – קטן הצורך שלו לרכוש ביטוח.

למשל: אם יש לכם רכב, חסכו מספיק כסף כדי שתוכלו להחליף אותו בכוחות עצמכם, מבלי להיות תלויים בתשלום לחברת הביטוח. אם אתם מעוניינים להפוך להורים – חסכו מספיק כסף כך שלא תהיו תלויים במקום עבודה כלשהו כדי שתוכלו לפרנס את הילדים שלכם.

תכנון מראש חשוב במיוחד בהיבט הרפואי. העובדה שרכשתי פוליסת ביטוח בריאות פרטי לא נותנת לי את הלוקסוס לעשן, לשתות, להתבטט ולהשמין. המדדים שלי (62 פעימות לב בדקה במנוחה, BMI = 23.2) הם שכבת ההגנה המרכזית שלי מפני קטסטרופות רפואיות – לא הביטוח.

ככל שחייו של אדם פשוטים יותר ותלויים פחות ברכוש פיזי ובאנשים אחרים – כך קטנות הוצאות הביטוח שלו.

אז תנו לי להמליץ לכם על סוכן ביטוח איכותי. הוא מביט בכם מן המראה ברגע זה.

(*) "ביטוח שיניים" הוא מוצר משונה – אין שום היגיון לרכוש "ביטוח" שמכסה הוצאה קבועה שבוודאות תתממש בעתיד. אני יכולה לומר בסבירות של 100% שאצטרך ללכת עוד כמה פעמים לרופא שיניים עד יום מותי. במובן זה, "ביטוח שיניים" הוא לא "ביטוח" – זה בסך הכל תשלום מראש של הביקורים אצל הרופא.