נופשים בחו"ל? כמה שאני מקנאת ... - הסולידית

"כל המחזור שלי בחו"ל" אומר דרור (24), ששילם 100,000 ש"ח תמורת "הטיול שאחרי הצבא" בדרום אמריקה.  רונן הבטיח לאשתו ש"ייצא לה השופינג מהאוזניים" לפני שטסו לסין כדי לרהט את הבית.  "אני בעד חופשות מאתגרות עם ילדים ומה שמדהים זו החוויה המשפחתית" אומרת דפנה, רגע לפני שהיא מזמינה חבילת סקי לכל המשפחה.

אני מקנאת בכל האנשים האלה, וקנאתי עזה ויוקדת.

רצה הגורל, ובניגוד לנחילי האדם שגודשים את נתב"ג בכל קיץ – נולדתי ללא היכולת להפיק ולו שמץ של הנאה מחוויות תיירותיות בחו"ל, לא כל שכן מהטראומות הפיננסיות הנלוות אליהן.

מה גורם לאנשים להוציא עשרות אלפי שקלים תמורת מה שבמהותו אינו אלא מעבר ארעי מנקודה א' לנקודה ב'?

ובכן, ככל שאני מבינה, יש מי שמרוץ העכברים מעייף אותם עד כדי תחושת מחנק.  אחרים מעוניינים להתפתח, להתגבש ולחוות "הגשמה עצמית". ויש כאלה שרוצים בסך הכל ללקט חוויות, זכרונות, וכן, גם חפצים, מאכלים ומזכרות.

או כך לפחות הם טוענים.

רובן המכריע של החוויות התיירותיות הסטנדרטיות — ובכללן חופשות זוגיות באירופה, טיולים מאורגנים באפריקה או טיולי תרמילאים במזרח – הן בסופו של יום מוצר צריכה ארוז היטב, המשווק בתור פיתרון אידיאלי ל"שבירת שגרה" או ל"הגשמה עצמית". הציבור, כמובן, בולע את הפיתיון בהמוניו.

התוצאה לא מפתיעה. מאחר שתרבות הצריכה קובעת שככל שאנו צורכים יותר המעמד החברתי שלנו נוסק בהתאם, אנשים החלו "לצבור" חוויות בחו"ל – בדיוק כשם שהם צוברים בגדים, נעליים, פלזמות ועוד (ואם אפשר לשלב בין השניים – מה טוב!).

כמובן שלצבירה אין משמעות כל עוד אין את מי להרשים. זו הסיבה שאנשים מעלים תמונות ראוותניות לאינסטוש, תוקעים עוד "נעץ" במפה הווירטואלית בפייסבוק ומעוררים את קנאת חבריהם בשיחות על מלכודות התיריים בהן ביקרו. בין אם הם מודעים לכך ובין אם לאו – אנשים נופשים בחו"ל כדי לספר על כך לכל העולם – ולקצור את פירות הסטאטוס החברתי. (*)

(*) התופעה הזו לא מפתיעה. לרוב האנשים, הרי, אין די מזומן לקנות דירה (מבלי להשתעבד למשכנתא) ואין די זמן להנות מחופשה ארוכה משבועיים (הרי צריך לחזור לעבוד). פלא שבעלות על דירה וחופשות ארוכות בחו"ל הן הגביע הקדוש של מעמד הביניים בישראל?

מחפשים ריגושים? סעו 20 דקות ברכבת

אני יכולה להבין את הנימוקים הפסיכולוגיים השונים בעד חופשות בחו"ל: חיפוש אחר משמעות, ריגושים, הגשמה עצמית, שבירת שגרה.

מה שמציק לי הוא הדרך.

החוויה התיירותית מוגבלת בזמן מעצם הגדרתה. התייר סבור שהוא נחשף לעולם חדש, כשבעצם הוא חווה חוויה מלאכותית, סינתטית, מותאמת אישית ועמוסה לעייפה. לחוויה הזו יש התחלה ברורה וסוף ברור, כאשר המטרה המרכזית היא לדחוס מקסימום אטרקציות במינימום זמן.

התייר לא חווה את היעד כפי שהוא. הוא לא עובד שם, לא משלם מיסים, לא חווה את הבירוקרטיה, לא לומד את ההומור המקומי, את מערכת הבריאות או את מערכת אכיפת החוק.

רוב התיירים פשוט רוצים להתרחק – פיזית – ממקום מוצאם. למרבה האבסורד, כשהם נוחתים ביעד – הם עושים את אותם הדברים שהם עושים בארץ. הם אמנם נעו במישור הפיזי, אך לא במישור התודעתי. החוויה התיירותית אולי מייצרת עבורם ערך מסוים, אבל היא לא מפתחת ולא מלמדת אותם דבר.

בניגוד לשנים עברו, לא צריך עוד שמץ של תושיה כדי להסתדר בחו"ל. מספיקה פעם אחת כדי ללמוד איך להזמין כרטיס טיסה ומלון באינטרנט,  איך לעבור את מסלול המכשולים בנתב"ג, איך להגיע משדה התעופה למלון,  איך למצוא את בית הקפה הסמוך למלון ואיך להתארגן על WiFi כמה שיותר מהר. החוויות הללו מלמדות לקח אחד, שבעיני הוא בעייתי למדי: כל עוד יש לך די כסף, אפשר להסתדר ברוב העולם המתורבת.

העניין התמוה ביותר בחופשה הטיפוסית קשור לחיכוך עם האוכלוסיה המקומית. בעידן הגלובליזציה, השבט האנושי הקרוי  "מעמד הביניים" רק הולך ומתרחב. יותר ויותר בני אדם מוטרדים מאותן בעיות: איך לסחור זמן תמורת כמה שיותר כסף, איך לסחור כסף תמורת מעמד חברתי גבוה ככל הניתן, וכן הלאה.

ביחס למכנה המשותף העצום הזה, ההבדלים התרבותיים בין מדינה למדינה נעשים כמעט זניחים. אין הרבה הבדל בין מעמד הביניים בישראל למעמד הביניים בניו זילנד, תאילנד או אוסטריה. אנחנו נראים אחרת, מדברים שפות שונות, משתמשים במטבעות שונים ונמצאים במרחק אלפי קילומטרים זה מזה – אבל משתייכים לתרבות-על זהה של פקידים משכילים, שגרים בקוביות בטון עם ארבעה קירות ותקרה.

האם באמת שווה לשלם על כרטיס טיסה כדי להקיף את עצמכם ב"בני השבט" שלכם במשך שבועיים?

בנסיבות האלה, בעיני, החוויה התיירותית מאבדת מערכה, מטעמה, מזוהרה ומחשיבותה. היא טריוויאלית. כשלוקחים בחשבון את סכומי העתק שאנשים מוכנים לשלם תמורתה,  המסקנה המתבקשת היא שמדובר בעלות שקועה. כל מה שנותר מממנה הוא זיכרון – שברוב המקרים לא מעשיר את ההווה, לא ניתן למכירה (שלא כמו חפצים), ורק מדרבן להוציא כסף על זכרונות נוספים – אקזוטיים יותר.

כדי לחוות חוויה אקזוטית, מרגשת או מחדשת לא צריך להזמין כרטיס טיסה. כדי להיחשף לתרבויות זרות או להשקפות עולם שונות לא צריך להמתין שעות בביקורת דרכונים. כדי להתפתח כאדם לא צריך להזמין מונית לשדה התעופה.

עשרים דקות ברכבת ואתם בלב השכונות הקשות של לוד. שם אף אחד לא יודע מה זה קרן מחקה, או קופת גמל, או ריבית דריבית. הרבה יותר קשה לי למצוא מכנה משותף (או נושא לשיחה פרודוקטיבית) עם האנשים הללו, לעומת אמריקאי, צרפתי או בריטי ממעמד הביניים.

רוב התיירים שצובאים על נתב"ג בקיץ יוצאים את גבולות המדינה. מוזר ככל שזה יהיה, רק מיעוטם בוחר לצאת גם את גבולות התרבות. רק בודדים מבינים שאפשר לצאת מישראל בלי לעזוב את התרבות, או שאפשר לצאת מהתרבות בלי לעזוב את ישראל.

אמרו לי אתם – איזו חוויה עוצמתית, מעשירה ומלמדת יותר:

-לטקבק ב-YNET מלב ההיפסטריאדה בברלין או להתנדב בבית אבות בעפולה?
-לעבור ממשרה בגוגל ישראל למשרה בגוגל אירלנד, או למשרת צ'יפסר במקדונלד'ס עזריאלי?
-לעשות שופינג באוקספורד סטריט או לעשות שבת עם חבר'ה מבת עין?
-לשוחח עם איש עסקים אמריקני או עם פועל פלסטיני?
-לבקר במוזיאון הלובר או לקטוף אבוקדו בקיבוץ?
-להזמין פסטה ברומא או ללמוד להכין פסטה במטבח?
-לדלג בין ציריך לווינה, או בין תל-אביב לירוחם?

"צריכים" חופשה? טפלו בבעיה, לא בסימפטום

מי שבאמת רוצה לתרגל את שריר התושיה שלו, יכול לנסוע לחו"ל בלי כסף – או עם ממש מעט כסף – ולהסתמך על הכישורים האישיים שלי כדי להסתדר.  אני יודעת שיש חבר'ה בארץ שעושים את זה – ואני מעריכה אותם מאד. כשאדם משתמש בראש שלו כדי לצלוח חוויה מסוימת, ולא בארנק שלו, אפשר לומר שהוא התפתח, ושהחוויה הועילה לו.

אני מתעניינת בחוויות חדשות ומאתגרות שלא מחייבות אותי לזרוק כסף על גרסאות מוכרות ויקרות של מה שכבר ראיתי וחוויתי ב-101 וריאציות.

בהקשר זה יש יתרון אדיר לחיים בישראל על פני חיים במקום הומוגני יותר מבחינה אתנו-היסטורית כמו פינלנד או דרום קוריאה.  יש כאן פסיפס של אנשים, תרבויות, מעמדות, עדות, דתות ותפיסות עולם, שיכולים להספיק למסע נצחי.

רבאק, אנשים מוציאים הון תועפות על חוויות תרבותיות אקזוטיות בקצה העולם, כשחמש דקות מבאר שבע יש להם את הדבר הזה.

קרוב ל-100% מהטיולים שלי בשנים האחרונות היו בגבולות ישראל. אני בוחרת נקודה על המפה ומגיעה לשם – גם אם היא בכלל לא נחשבת ליעד תיירותי. אני מגלה דברים שלא הכרתי על המדינה הזו. אנשים שלא הכרתי. מקומות שאולי ארצה לגור בהם בעתיד. והכי חשוב – אף אחד לא מעז להשעין עלי את גב המושב שלו.

במקום לשלם כסף כדי לעשות את אותו הדבר בחו"ל – שקלו לעשות משהו שונה, בחינם, בבית. קחו מקל. קחו תרמיל. קחו זוג אופניים, גזיה, אוהל ושק"ש. חקרו את הסביבה הקרובה אליכם. את הרחובות, את הציפורים, את הצמחים, את השכנים, את הבניינים, את ההיסטוריה.  השאירו את הדרכון בבית.

 אני לא "נופשת בחו"ל" מפני שאני לא "צריכה חופשה". אני כבר חופשיה. מי שמבזבז עשרות אלפי שקלים על חופשה בחו"ל רק כי הוא "צריך חופשה", מטפל בסימפטום, ולא בשורש הבעיה. במקום לזרוק את הכסף, מומלץ לנסות להיחלץ מהמצב שגרם לכם להרגיש כך מלכתחילה, וגומר אתכם – לאט אבל בטוח.