סמלי סטאטוס שקופים - הסולידית

האדם, כך אומרים, הוא חיה חברתית. האמירה הזו, כך נדמה לי, מקפלת בתוכה אמירה מדויקת יותר אך פחות תקינה פוליטית: האדם הוא חיה מעמדית.

החרדה למקומנו בסדר החברתי-כלכלי, והרצון הנגזר ממנה להרשים אחרים, הם מאפיינים של ההתנהגות האנושית משחר ההיסטוריה. חרדת המעמד מנחה ומעצבת חלק גדול משאיפותנו, מעשינו, ויחסינו עם החברה הסובבת.

האדם היה חרד למעמדו החברתי זמן רב לפני שתרבות הצריכה הכתה שורש ונפוצה לכל עבר.  אלא שהקישור בין צריכה חומרית לאיכות חיים ולמעמד חברתי הוליד מצב חסר תקדים: המעמד הפך לפתע למוצר שניתן לרכוש בכסף.

ה"מטבע" המעמדי מכונה על פי רוב "סמל סטאטוס". ויקיפדיה מגדירה סמל סטאטוס בתור סמל שעל פיו "ניתן להסיק את שייכותו של האדם למעמד מסוים." במילים אחרות – זהו חפץ, או תכונה, שבאמצעותה ניתן להרשים אחרים.

קניית סמלי סטאטוס — מכוניות נוצצות, שעונים יקרים, מטבחי מעצבים ועוד —  נחשבת בימינו לבילוי מהנה ורב-משמעות. העובדה שרבים משלמים על המותרויות הללו בכסף שאין להם (אשראי) לא מונעת מהם להנות ממה שמכונה "חווית הקנייה" — אפילו יותר מהמוצר עצמו.

מטבע הדברים, ככל שסמל הסטאטוס יקר, נדיר או בלתי-מושג, כך בעליו נתפסים כבעלי מעמד חברתי גבוה יותר.  מכאן שסמלי הסטאטוס האולטימטיביים בראייתו של מעמד הביניים הם (1) בתי מגורים פרטיים גדולים ככל האפשר ו-(2) חופשות ממושכות בחו"ל. לרובם הרי אין די כסף כדי לקנות בית פרטי בלי משכנתא באזור המרכז, ואין די זמן פנוי כדי לבלות בחו"ל במשך יותר משבועיים.

מלבד זאת, מעמד הביניים רואה קשר סיבתי חזק בין רמת ההוצאות לרמת החיים. ככל שאתה מבזבז יותר, מעמדך גבוה יותר. הם לא יכולים להעלות על דעתם מצב שבו לאדם סביר יהיו הכישורים והיכולות שיאפשרו לו להימנע מבזבוז כסף. אדרבה: אם אתה לא מבזבז, הרי שאתה חי בדוחק, ולפיכך מעמדך החברתי נמוך.

זו הסיבה, בין היתר, שאדם "מוצלח" הוא אדם שיש לו עבודה מסודרת, דירה בבעלות ורכב חדש. אם את שוכרת דירה, אין לך רכב, אין לך עבודה ואת חיה על פחות מ-4,000 שקל בחודש, אז, איך נאמר, לא בדיוק הצלחת בחיים.

(תראי לאנשים שאת מבזבזת מעט מאוד כסף ואף על פי כן נהנית מאיכות חיים השמורה רק למעמד העליון — והארץ תרעש ותגעש. אפילו יכתבו עליך בעיתון.)

כפי שהודתי בעבר, גם אני, ככל בן אנוש, סובלת מחרדת מעמד. איכפת לי מה חושבים עלי. גם אני שופטת אנשים – ואת עצמי – לפי סמלי סטאטוס.

העניין הוא שסמלי הסטאטוס שמרשימים אותי שונים לחלוטין מסמלי הסטאטוס שמרשימים את מעמד הביניים. מספר חדרי האמבטיה בבית הממושכן-עד-צוואר שלכם, למשל, לא בדיוק עושה לי את זה.

אז מה כן?

סמל הסטאטוס האולטימטיבי בעיני הוא שליטה מלאה על המשאב היקר ביותר — זמננו עלי אדמות.

אני חושבת שרק פרומיל האנושות מתהדר בסמל הסטאטוס הזה – ויתכן שזו הסיבה שהדבר מרשים אותי כל כך.

כדי שאדם יוכל להנות מבעלות מלאה על זמנו, הוא נדרש למלא שלושה תנאי יסוד. כל אחד מהתנאים הללו מהווה, בתורו, סמל סטאטוס בפני עצמו:

1. חירות אישית – מצב בו אדם אינו נדרש לשעבד עצמו לאדם אחר (בוס או לקוח) משיקולים כלכליים

2. תבונה פיננסית – כפי שבאה לידי ביטוי, למשל, בהבחנה בין צרכים לרצונות, בשמירה על רמת הוצאות נמוכה ככל האפשר (ביחס להכנסה), ובשיעור חיסכון חודשי גבוה ככל האפשר (ביחס להכנסה). בחנו את עצמכם:  חלקו את סך ההוצאות השנתי שלכם בסך ההון העצמי הנזיל שלכם. ככל שהשיעור המתקבל קטן יותר, כך אתם קרובים יותר לעצמאות כלכלית. הסטאטוס שלכם, לפחות בעיני, גבוה יותר

3. תושיה – מידת יכולתו של אדם להישען על כישוריו האישיים כחלופה לשימוש בכסף. אדם שיודע לגדל מזון, לבשל, לתקן דברים, ליצור דברים, לדבר שפות שונות, לטפל באחרים  ולהגן על עצמו בכוחות עצמו, יוכל בדרך כלל לשרוד גם אם קבוצת עזריאלי תפשוט רגל.

עצמאות כלכלית נובעת בראש ובראשונה מההבנה שזמן שווה יותר מכסף. מכאן שסמלי הסטאטוס שאני מעריכה הם בהגדרה בלתי-מוחשיים: לא ניתן לקנות אותם בכסף.

ברוח "דרך השלילה" (Via Negativa) שנסים טאלב מזכיר לפרקים – סמלי הסטאטוס שלי נמדדים בהיעדרם, לא בהימצאותם.

אדם נטול רכב, שמסוגל לרוץ 5 ק"מ בלי להתעלף, מרשים אותי יותר מאדם שרכש אאודי TT (בליסינג). אדם שמסוגל לבדר את עצמו מרשים אותי יותר ממי שמתבטט מול טריליון ערוצי לווין שהזמין במיטב כספו. אדם שלעולם לא ממהר לשום מקום מרשים אותי יותר ממי ששפך עשרות אלפי שקלים על שעון ברייטלינג מקורי.

למעשה, אני לא יכולה להעלות בדעתי אף חפץ גשמי, שניתן לקנות במקום כלשהו, שאחשיב בתור סמל סטאטוס ממשי. באופן דומה – אני לא מתרשמת מתארים, מקומות עבודה או רמת שכר מסוימת. הרבה מאוד אנשים חסרי כישורים קונים חפצים יקרים, מתהדרים בתארים מפוצצים ומרוויחים שכר מפלצתי. הם קורנים הילה מעמדית שמרשימה את כל העולם – ובעיקר את עצמם. לא אותי.

במובן מסוים, הערכים וסמלי הסטאטוס שאני מעריכה דומים יותר לאלה של העשירון העליון. אנשי האצולה לא צריכים לעבוד למחייתם. יש להם כמויות גדולות של זמן פנוי מגיל צעיר. הם לא מרכזים את רוב הונם בנדל"ן למגורים, אלא באמצעי ייצור. הם מבחינים בין איכות לכמות. הם מעריכים אורח חיים בריא. הם מעריכים כישורים אישיים, קשרים אישיים ומריטוקרטיה.

כמוני, הם מעריכים דברים שכסף לא יכול לקנות.