נגבו את הטוסיק של עצמכם - הסולידית

לעצמאות כלכלית יש יתרונות רבים.

הרווחה הכלכלית שלי, לדוגמה, אינה תלויה במנהל נוירוטי, בלקוחות מטורללים או בביצוע מטלות חסרות תוחלת. קורת הגג שלי אינה תלויה במידת היכולת שלי לממן את חופשותיו של פקיד בנק זה או אחר. אני לא צריכה לסחור בזמני היקר תמורת כסף, והשינה שלי ערבה מזו של הישראלי הממוצע.

ישנן שתי דרכים משלימות ואפקטיביות להגיע לעצמאות כלכלית תוך זמן קצר.

דרך אחת היא להגדיל את ההכנסות באופן דרמטי. דרך אחרת, מעשית הרבה יותר עבור רובנו, היא לצמצם את ההוצאות באופן חד לא פחות.

הישענות עצמית – היכולת לבצע בעצמך מה שאחרים מציעים תמורת תשלום – היא חלק מהותי מאותו צמצום. זו הסיבה שאני מבשלת בעצמי, מתקנת דברים בעצמי, וכן, כפי שכתבתי כאן בעבר – אפילו מנקה ומכינה חומרי ניקוי בעצמי.

יש אנשים שסבורים שגישת ה"עשי-זאת-בעצמך" מהווה נטל על החירות שלי. אחרים אף הרחיקו לכת וטענו שהחירות עליה אני כותבת חירות היא מדומה. הרי איך אני יכולה לומר שהזמן שלי שייך לי אם אני נדרשת להקדיש חלקים משמעותיים ממנו ל"עבודות כפיים" כמו ניקיון, בישול ותיקונים בבית? במקום להשתעבד לחיי דלות וטרחה, כלום לא עדיף שאשוב למעגל העבודה, ארוויח היטב ואשלם שכר הולם לבעלי מקצוע שיעבדו בשבילי?

יתרון יחסי

הטענה הזו מבוססת על עיקרון כלכלי המכונה "יתרון יחסי".

העיקרון קובע כי במונחים של יעילות כלכלית, כדאי לכל ישות להתרכז בתחום בו היא מתמחה, ולסחור עם ישויות אחרות בכל תחום אחר.

כך, למשל, מדינת ישראל מתמחה בייצור וייצוא נשק והייטק, אבל מייבאת טקסטיל מסין. זו גם הסיבה שלכל אדם יש "מקצוע" או תחום התמחות משלו: משה החשמלאי ישלם לאיציק האינסטלטור כדי שיפתח לו סתימה ולישראל יועץ המס כדי שיגיש בשמו דו"ח שנתי למס הכנסה.

כל אחד ממלא את תפקידו. כל אחד מומחה בתחומו. כמו חרקים בכוורת או גלגלי שיניים במכונה משומנת.

מי שהורגל מגיל צעיר להתמחות בתחום צר כלשהו ולבלות 50 שנות עבודה במקצוע, יתקשה להבין מדוע כלכלנית לשעבר טורחת לספר את עצמה, לתקן את הבגדים שלה בעצמה, להתנייד ללא מכונית, לתחזק את האופניים שלה בעצמה, לגדל ירקות במרפסת ועוד להכין מהם ארוחות בריאות.

כרגיל, קשה לצאת בהאשמות.

עבדי המשכורת לכודים במעגל קסמים אכזרי: הם מקדישים את רוב משאביהם הפנויים למקום העבודה, ואת השכר שהם מקבלים הם מבזבזים על שירותים ומוצרי צריכה מתכלים. הם גדלו לאור הביטוי המודרני של חוק היתרון היחסי, "מיקור חוץ": אם הם נתקלים בבעיה שאינה קשורה לתחום התמחותם – הם קונים "פיתרון" בשוק.

במצב זה אין כל טעם בפיתוח כישורים ומיומנויות אישיות, על אחת כמה וכמה כשאפשר לקנות אותם בקניון או לשכור מאמן אישי צמוד. ככל שהם נעשים תלויים יותר במוצרים ושירותים חיצוניים, כך מתחזקת תלותם במקור הפרנסה שלהם – מקום העבודה. (*)

מאחר שמרוב האנשים מצופה לעבוד רוב היום, הזמן הפנוי הופך למשאב נדיר מאוד. כשרוב השבוע נשרף במשרד ובפקקים, לאנשים אין את החשק והיכולת לבשל, לנקות, לתקן דברים בבית או אפילו לטפל בילדים. הם מעדיפים לקרוס מול הטלוויזיה בסלון ולשלם למישהו אחר שיפתור להם את הבעיה.

אין זה מפתיע שהם מדברים על מטלות הבית במונחים כמו "שיעבוד".

הישענות עצמית

אני מבחינה בין שלוש קטגוריות של מוצרים / שירותים:

א. הכרחיים לא ברי השגה: מוצרים / שירותים חיוניים, עתירי משאבים וידע, שהאדם הסביר אינו יכול לספק לעצמו ללא עזרה חיצונית (לדוגמה: סיבים אלקטרואופטיים, ניתוחי כריתת תוספתן) **
ב. הכרחיים ברי השגה: מוצרים / שירותים חיוניים שהאדם הסביר יכול לספק לעצמו (לדוגמה: הכנת שימורים, רהיטים, בגדים)
ג. מיותרים: מוצרים / שירותים שמזיקים לאדם הסביר (לדוגמה: סיגריות, יועצי אופנה למיניהם וכו')

כשמדובר במוצרים ושירותים מקטגוריה א' – אני רוכשת רק את הטוב ביותר. מוצרים ושירותים מקטגוריה ב' – אני מכינה בעצמי. מוצרים ושירותים מקטגוריה ג' – לא נכנסים אלי הביתה.

כך, במקום לקחת חלק במעגל האימים שתואר לעיל, אני מגבילה את מיקור החוץ למינימום ההכרחי הנדרש (תוך העדפת איכות על פני כמות ***) ומעדיפה מיקור פנים של כישורי חיים יומיומיים.

במקום לנסוע מהבית לשוק, אני לוקחת "פתרונות" מהשוק הביתה. כך אני מקטינה את התלות בספקי שירותים חיצוניים ולא זקוקה להם ביומיום. כך אני גם מצמצמת את התלות במקור הכנסה מסוים. חוסר התלות הזה הוא תנאי הכרחי לעצמאות כלכלית.

הישענות עצמית לא רק שלא גוזלת ממני זמן – היא אף משפרת את איכות חיי במספר היבטים:

זמן: במונחים מוחלטים, המטלות מהוות נתח זניח מכלל הזמן הפנוי שלי ומוגבלות לשעות ספורות בשבוע. לו הייתי צריכה לחזור לעבוד כדי לשכור אנשי מקצוע, הייתי צריכה "למכור" זמן יקר וארוך משמעותית.

כסף: כאשר שוכרים איש מקצוע, התשלום עבור שירותיו כולל "מעטפת" רחבה ומיותרת של בטלה. התשלום הזה נחסך כאשר אני עושה זאת בכוחות עצמי.

איכות: אני מאמינה שייצור ביתי עולה בפרמטרים רבים על ייצור חרושתי. קווין קרסון כתב על זה ספר מצוין שזמין להורדה חינם כאן.

אני לא מרגישה "משועבדת" לעבודות הבית. הישענות עצמית, כשמה כן היא, עצמית. לא בכדי כתבה הקוראת אורלי כי  "לנגב לעצמך את הטוסיק זו עצמאות. לנגב לאחרים את הטוסיק זו עבדות."

ואף על פי כן, אינני מאמצת את גישת ה"עשי זאת בעצמך" רק מפני שזו האופציה הזולה, היעילה והאיכותית ביותר. אני בוחרת בה מפני שאני יכולה לעשות זאת. מפני שאני לומדת מכך. מפני שאני נהנית מכך. מפני שאני מרגישה שאני מפתחת ומתרגלת כישורי חיים שרוב האנשים איבדו מזמן.

גם אם זה לא תורם לצמיחה במשק או לתוצר הלאומי הגולמי, כשאדם רוכש מיומנויות יש מאין, מובן שלתהליך יש ערך בפני עצמו.

אני לא רוצה שהעולם יוגש לי, כמו חוויה תיירותית טיפוסית, ארוז בתוך אריזה יפה שעיצבו לי מומחים. זה אולי יעיל ואפקטיבי מבחינה כלכלית, אבל קניית מוצרים ושירותים שאני יכולה לספק לעצמי שקולה בעיני לבזבוז מנוון.

אני מעדיפה ללמוד, לתרגל ולשפר מיומנויות חדשות במקום להמשיך לפעול בגבולות הצרים של תחום ההתמחות המקצועי שלי במשך עשרות שנים. הרי מה הטעם לעבוד כל חייכם, לייצר מוצר / שירות אחד בלבד ולצרוך את כל השאר?

כמאמרו של הנרי דיוויד ת'ורו: "האם לנצח נותיר את תענוגות הבנייה בידי הנגר בלבד?"

בשורה התחתונה

חוק היתרון היחסי הוא היפוכה המוחלט של הישענות עצמית, אותה אני מגדירה בתור יכולתו של אדם לתת מענה לצרכיו הבסיסיים (מזון, מקלט, בריאות) מבלי להיות תלוי באף אדם אחר.

הישענות עצמית, בתורה, היא התרופה היחידה להיעדר תושיה, לחוסר אונים ולרחמים עצמיים. כפי שכתבתי בעבר, רחמים עצמיים הם המכשול המרכזי המפריד בין מעמד הביניים לבין המעמד החופשי.

את המסקנה המתבקשת אשאיר לקורא הנבון.

(*) מובן שבמצב זה תעשיית השירותים תשגשג. אם להיות בוטה, הדרך המרכזית לעשות כסף בימינו היא לשכנע אנשים אחרים שהם צריכים מומחה שידאג להם, יחסוך להם זמן .

(**) מכאן שאני לא מתנגדת להתמחות באופן גורף. אם אדם בוחר להיות רופא, רואה חשבון, או טייס קרב ולהישאר במקצוע במשך רוב חייו, מוטב שישקיע מאמץ במקצוע הזה ולא בתחומים אחרים.

(***) כלל האצבע הוא כזה – אם אין לי זמן פנוי, ואין לי יכולת בסיסית, ולא צפוי שאשתמש ביכולת הזו בעתיד יותר מפעם אחת – או אז אבצע מיקור חוץ. זו הסיבה נניח שאני לא אוכלת במסעדות (הרבה יותר כלכלי, במונחים של זמן וכסף, לאכול בבית), אבל בשמחה מוכנה לשלם למישהו שיעקור לי שן בינה או יעצב לי לוגו.