הסולידית חוגגת שנה: 12 לקחים שלמדתי על ניהול בלוג - הסולידית

הסולידית צמחה באופן אקספוננציאלי מאז הוקמה ב-31 במרץ 2013.

אם להאמין לגוגל, בשנה שחלפה מאז היו 245,860 כניסות לאתר וסה"כ 757,998 צפיות בעמודים. לפי אלכסה, זהו אתר האינטרנט ה-348,542 בגודלו בעולם וה-1,370 בגודלו בישראל.

לא רע בשביל שנה אחת!

האתר רואה ממוצע של 658 גולשים יחודיים מדי יום, שמבלים כאן בממוצע 5:11 דקות בכל ביקור (311 שניות). בחישוב מהיר, 658 כפול 311 לחלק ב-3600 (מס' השניות בשעה) = 56.84 שעות אדם המושקעות מדי יום בקריאת החוכמה הצרופה הדברים שאני כותבת.

זה מחמיא מאד, אבל גם מעט מאיים – אני לא רוצה לבזבז לאנשים את הזמן!

אם אתם חדשים כאן, הגישה הרווחת באתר הזה משלבת בין צריכה נמוכה ככל הניתן (רעיון הנושא חן בעיני אנשים הדוגלים בפשטות מרצון, קיימות עצמית, מינימליזם, סביבתנות והתנגדות לתרבות הצריכה) לבין השקעה בנכסים מניבים כדרך לייצור הכנסה פסיבית (רעיון הנושא חן בעיני קפיטליסטים רנטיריים וליברטריאנים).

השילוב הזה, שהותך לכדי פילוסופיה שלמה (Early Retirement Extreme) על ידי ג'ייקוב לונד פיסקר, מאפשר הגעה לעצמאות כלכלית ופרישה ממרוץ העכברים עשרות שנים לפי גיל הפרישה המקובל.

הבלוג הזה אמנם גוזל לא מעט קשב (ומיותר לציין כי במונחים כספיים נטו, ההחזר על ההשקעה נמוך מאד), אבל אני לא מרגישה שאני מבזבזת זמן כשאני כותבת כאן. אני רוצה להאמין שהרעיונות הללו מסייעים לאנשים לחשוב אחרת. מאות הפניות שקיבלתי בשנה החולפת מאששים תקוותי זו.

הרפתקה וירטואלית – מה למדתי על ניהול בלוג

די מעניין לנהל בלוג פופולארי. החוויה התגלתה כמלמדת ורצופת תובנות.

להלן העיקריות שבהן:

1. הבלוגוספרה היא מריטוקרטיה

סף הכניסה לבלוגוספרה נמוך ביותר. למעשה, הוא לא קיים. כל אחד יכול לפתוח בלוג תוך פחות מעשר דקות בהשקעה ראשונית אפסית ולהתחיל להפיץ את בשורתו לאומה.

בניגוד מוחלט למקובל בתרבות הקריירה, ההצלחה כבלוגר היא פועל יוצא של כישורים אישיים ומאמץ אישי – לא של החלטות ניהוליות, תואר אקדמי, קשרים, ניסיון מקצועי, ידע טכני וכן הלאה. תהיו טובים, תשקיעו ותצליחו.

2. תוכן איכותי הוא מנוע הצמיחה של האתר

התוכן הוא המוצר שהבלוג מייצר, וככזה הוא הדבר הראשון בו נתקלים הגולשים. כל מה שמסביב לתוכן – עיצוב, קידום במנועי חיפוש, מדיה חברתית, ייצור הכנסה – הוא בגדר רעש פריפריאלי. תוכן איכותי, שמוסיף ערך אמיתי לקוראים ומתפרסם בקבועי זמן סדירים (גיליתי שהקוראים לא מתייחסים בסלחנות להפסקות ממושכות) מהווה להערכתי 80% מהעבודה הכרוכה בניהול בלוג.

3. הבשר של הבלוג הוא בתגובות

לתוכן אין שום משמעות אם אף אחד לא קורא אותו. הבלוג הזה הוא לא רק אני, המחשבות שלי והשרת שמאחסן אותן. לו הייתי כותבת פוסטים שאיש לא היה קורא, הסולידית לא הייתה קיימת. הווה אומר, בלעדיכם – הסולידית לא הייתה קיימת.

בשנה האחרונה כתבתי 120 פוסטים שהולידו 3,707 תגובות, קרי, ממוצע של 30.8 תגובות לפוסט. התברכתי ב"גרעין קשה" של מגיבים נבונים מאוד – חלקם אפילו מבריקים. הידע והחוכמה המצטברת שלהם עולים עשרות מונים על שלי, והתובנות שניתן להפיק מתגובותיהם לעתים מהותיות יותר מהפוסטים עצמם.

זו הסיבה שהחלטתי לעולם לא לחסום את אפשרות התגובה באתר כפי שעושים בלוגרים מצליחים אחרים (סת' גודין, לדוגמה) וזאת למרות תובנה 6 להלן.

4. קידום אתרים (SEO) = אובר-רייטד.

SEO היא תעשיה המוקדשת לאופטימיזציה מלאכותית של האתר עבור מנועי חיפוש (=גוגל).

מקדמי האתרים המקצוענים ממליצים, בין היתר, לנפח את הפוסטים במילות מפתח מודגשות שיצודו את תשומת ליבם של הרובוטים של גוגל. ככל שיותר פוסטים ישולבו באינדקס של גוגל, כך גדלה הסבירות שמישהו יבקר באתר כשיחפש את מילות המפתח שהושתלו בפוסטים. במקביל ממליצים מקדמי האתרים על בניית קישורים מלאכותית לאתר מאתרים בעלי סמכות, בין היתר על ידי תגובות באתרים, פוסטים אורחים וכן הלאה.

עכשיו – אני לא מומחית ל-SEO, אבל הרושם שלי הוא שאף אחד לא באמת יודע מה גוגל רוצה – מלבד, כמובן, תובנה מס' 2 לעיל.

את הפוסטים שלי אני כותבת לאנשים, לא למנועי חיפוש, וכמעט לא מגיבה באתרים אחרים כדי להגדיל את התעבורה לאתר שלי. מנסיוני הקצר, אם התוכן איכותי מספיק, גולשים אחרים יקשרו אליו בעצמם ובאופן טבעי, מה שיתרום לצמיחה אקספוננציאלית של האתר.

התוצאה: גוגל די אוהב את הסולידית – אני נמצאת במקום הראשון בתוצאות החיפוש גם עבור ביטויים שמעולם לא העלתי בדעתי ().

5. טוויטר לא מתאים לבלוגרים בישראל

טוויטר לא שווה את המאמץ.

אחרי כמה ניסיונות לפתח את הכיוון הזה של הבלוג, בהשראת אתרים זרים, הגעתי למסקנה שאין טעם.

קהילת הטוויטר בישראל קטנה ומלוכדת באופן מוזר, ואם לא די בכך, היא מתהדרת בכמה מהטיפוסים הרעילים ביותר שבהם נתקלתי ברשת (אילוסטרציה).

מכיוון שהמדיום הזה מגביל אותך ל-140 תווים לכל היותר, בלתי אפשרי להעביר רעיונות מורכבים או לנהל דיון אפקטיבי. בניגוד לארה"ב, הערך המוסף שטוויטר נושא עמו עבור הבלוגר הישראלי, אם נמדוד במונחים של עלות/תועלת, הוא שלילי (זה לא אומר, כמובן, שיש לי כוונה לסגור את חשבון הטוויטר שלי בקרוב).

6. אנשים מבלבלים בין בלוגרים לעיתונאים

 אני כותבת באתר הזה על נושאים טעונים מאוד: כסף, פנסיה, המחאה החברתית, נדל"ן, חינוך, צרכנות, חירות, אפילו פמיניזם.

יש קוראים שמצפים ממני לאור זאת להיעדר משוא פנים, להיצמדות לעובדות, ולכתיבה שהולמת את כללי האתיקה עיתונאית: תקינות פוליטית, צדקנות מעושה, חמלה מתחסדת, תמיכה-ב"חלש" וגלגולי עיניים בסגנון יונית. ככל שיותר אנשים גולשים הנה, כך הדרישות הללו מתגברות (שאחרת אני מסווגת בתור יהירה, אכזרית, אנוכית וכן הלאה).

אני יודעת שאם אשמיע דעות לא פופולאריות התעבורה (וגם ההכנסה) מהאתר עלולות לרדת בחדות. יחד עם זאת, האתר הזה לעולם לא יהפוך לעיתון אינטרנטי חלבי, נקי ומלטף כמו פטאליסט ודומיו.

7. אי אפשר לרצות את כולם

ככל שהאתר צמח כך התפתחה לה אופוזיציה איתנה לכל מה שהבלוג הזה מקדם.

חלק גדול מהמתנגדים השמיעו טיעונים מנומקים היטב ומבוססים. מיעוטם היו טרולים רעי לב, שבחרו במקום לתקוף את הרעיונות – לתקוף אותי באופן אישי (עדשים ומקלחות קרות הם המוטיב הנפוץ 😉 ).

מובן שרובם הם כאלה שנחתו הנה היישר מגוגל, קראו פוסט אחד או שניים וגיבשו אי אילו מסקנות.  באופן אישי, לא הייתי מוכנה לכך. לא ידעתי שבלוגרים חייבים לפתח עור של פיל. במקום זה, ניסיתי להתנצח איתם – גם כאן בבלוג – עד שהבנתי שבעשותי כן אני בעצם נותנת להם את מה שניסו להשיג.

המציאות היא שלרעיונות שונים תמיד יהיו מתנגדים. ארתור שופנהאואר הטיב לנסח זאת: "כל דבר-אמת עובר שלושה שלבים. ראשית, לוגעים לו. אחר כך, מתנגדים לו באלימות. לבסוף, מקבלים אותו כמובן מאליו."

8. רוב האנשים קוראים רק את העמוד הראשון

גם זו תופעה שלא צפיתי מראש. מסיבה כלשהי, הגולשים נוטים לייחס ערך רב יותר לפוסט מסוים ככל שהוא חדש יותר. זו הסיבה שאם תקראו את הבלוג מראשיתו, תגלו שכמות התגובות בפוסטים הישנים קטנה משמעותית. רק חלק קטן מהקוראים טרחו לקרוא את הפוסטים הישנים, לא כל שכן להגיב עליהם. עכשיו אני מבינה מדוע אומרים שהמקום הטוב ביותר להממין בו גופה הוא עמוד התוצאות השני בגוגל.

9. אם יצרתם עניין, התקשורת תסקר אתכם – גם אם תסרבו

שמתי לב שככל שהאתר נעשה פופולרי יותר, אני עצמי הפכתי ללב העניין, על חשבון הרעיון עצמו.

אני מאוד לא אוהבת את זה.

אני לא רוצה להיות סלבריטאית אינטרנט, מנהיגה חברתית, או הפנים הישראליות של אידיאולוגיה שכלל לא הגיתי. הסיפור האישי שלי הוא הפן השולי בבלוג הזה. למרות הרומנטיזציה, זה לא מסע של אישה אחת. הרעיון הוא שחשוב.

לכן אני מסרבת באופן קטגורי להתראיין לכלי תקשורת (אלא אם אתם מחשיבים את הדבר הזה בתור ראיון עם גיא זוהר…). הסירוב הזה לא הפריע ל"גלובס", "את", "7 ימים", "ידיעות אחרונות" ויתכן אתרים נוספים לסקר אותי, ולתרום כמובן לצמיחה של האתר.

(אגב, אני חושדת שככל שה"לאו" ברור יותר, כך העניין לסקר אותי גבוה יותר. למעט מעריב וערוץ 1 / קול ישראל, קשה לי לחשוב על כלי תקשורת משמעותי שלא פנה אלי).

10. אלגוריתם הפרסום של גוגל לא נבנה עבור בלוגים אנטי-צרכניים

הסולידית הוא בלוג שמתבסס על הכנסות מפרסומות. המשמעות היא שהתכנים מסופקים בחינם אין כסף (בניגוד לאתרים שגובים תשלום חודשי עבור התוכן, או מעמידים תכנים למכירה בתצורה של ספר אלקטרוני).

הבעיה היא שעם האלגוריתם של גוגל, אין לי באמת שליטה על זהות המפרסמים באתר. כך נוצרים מצבים אבסורדים שבהם לדוגמה פוסטים שעוסקים ביציאה מחובות מעוטרים בפרסומות על מתן הלוואות, ואילו פוסטים שעוסקים בהכנסה פסיבית מפרסמים קרנות הון סיכון או מסחר באופציות.

11. הבסיס להצלחה – עט ומחברת

פוסטים רבים היו הולכים לאיבוד אלמלא הייתי לוכדת את מחשבותיי ומעלה אותן על הכתב. אני מזינה אותן בגיליון אקסל מסודר בגוגל דרייב תחת הכותרת "רעיונות לפוסטים". בטבלה הזו אני גם מרכזת רעיונות והצעות שאתם מעלים, בתגובות או במייל.

אחת הטעויות המרכזיות שלי השנה היא שניסיתי לתפוס כמה שיותר ציפורים בבת אחת. כך, פתחתי חשבון פינטרסט, וגוגל פלוס, וערוץ יוטוב, ואפילו פתחתי פורום.

לצערי, העלות במקרים אלה לא הצדיקה את התועלת, ואף לא אחד מהמאמצים הללו תרם משמעותית לצמיחת הבלוג. אני חושבת שנכון הרבה יותר להתמקד ברשת חברתית אחת ולהשקיע בה לטווח הארוך כבסיס לצמיחה.

משהו קטן, לסיום.

הרבה אנשים שואלים אותי כיצד היו יכולים לסייע לבלוג.

ובכן, יש 3 דרכים פשוטות וחינמיות שבהן תוכלו לגרום לי לאושר רב:

1. אם טרם עשיתם זאת, הירשמו בבקשה לרשימת התפוצה של האתר.

2. עקבו אחרי בעמוד הפייסבוק שלי.

3. שתפו את הפוסטים שלי עם אנשים שלדעתכם עשויים להפיק מהם תועלת. אפשר לשתף בקלות באמצעות לחיצה על כפתורי השיתוף שבתחתית כל פוסט. דרך קלה אפילו יותר היא לספר על האתר (בעל-פה) לחברים, בני משפחה, עמיתים לעבודה (מלבד הבוס, כמובן) וכן הלאה.

אני מודה לכם שבחרתם להקדיש זמן לבלוג שלי בשנה הראשונה לקיומו. אני מקווה שהוא תרם לכם. אם הסולידית הפכה לחלק קבוע בחיים שלכם – קטן ככל שיהיה – אני גאה בכך מאד.

תודה ענקית, לכולכם.

ד'