הסם המסוכן מכולם יישאר חוקי לנצח - הסולידית

הפולמוס בנושא הלגליזציה מתנהל בשבועות האחרונים בלהט חסר פרופורציה, כאילו גורל המדינה תלוי רק בו. זה לא המצב וכנראה גם לעולם לא יהיה כזה – גם אם יחקרו עוד מאות סלבריטאים, יסקרו את הרגלי העישון של כל 120 חברי הכנסת או ישוו את "ליל הבאנגים הגדול" למחאת האוהלים, למהפכת הקוטג' או למהפכת אוקטובר 1917.

מצדו האחד של המתרס טוענים שמדובר במוצר ממכר, מסוכן ומזיק לטווח ארוך. מצידו האחר מצטדקים בטענה שצריכתו היא בחירה אישית, שאינה מזיקה לסביבה, ושבלאו הכי "כולם עושים את זה".  ולמרבה האירוניה,  בעוד הניצים מתווכחים, הם מתעלמים בנוחות מהעובדה שבשוק מסתובב לו סם קשה שבעתיים.

זהו סם קטלני, ממכר ומזיק לטווח ארוך, ואף על פי כן הוא ניטל מתוך בחירה אישית, לכאורה מבלי להזיק לסביבה, בטענה ש"כולם עושים את זה". את הסם הזה צורכים הן המתנגדים ללגליזציה והן התומכים בה. והמדינה – היא לא רק שמתירה את השימוש בו, אלא  אף מעודדת את צריכתו.

זה לא אלכוהול ולא סיגריות.  לא שוקולד ולא הימורים. לא פורנו ולא ג'אנק פוד.  ועדיין – הסם הזה מגלגל יותר כסף מכל המוצרים הללו גם יחד.

אשראי: הסם החוקי המסוכן מכולם

בכלכלה מבוססת חוב, תפקידה העיקרי של תעשיית האשראי הוא פיתוח, צמיחה והשקעה בנכסים מניבים מתוך ציפיה לקצור רווח עתידי.

זה מה שקורה, למשל, כשבעל עסק קטן נוטל הלוואה לצורך הרחבת העסק שלו, או כשחברה ציבורית מנפיקה אגרות חוב כדי לממן פרויקט חדש. דוגמה אחרת, גרועה פי כמה אך עדיין בגבולות "החוב הטוב", היא כאשר אדם נוטל משכנתא לטובת קניית דירת מגורים.

אלא שנראה שמשהו השתבש.

בעידן שבו האשראי נעשה זול ונגיש כל כך, הוא נתפס היום – הודות לשיווק אגרסיבי – כפיתרון לכל בעיה.

רוצה לקנות משהו נחמד אבל אין לך די כסף לשלם? אין דבר – נפרוס עבורך את העסקה ל-36 תשלומים. ביצעת יותר מדי עסקאות והחיוב בכרטיס האשראי גדול עליך? לא נורא, אפשר גם אותו לגלגל לחודש הבא. ואם גם אז לא יהיה לך מספיק כסף בעו"ש, חליק! לא לחינם יש לך מסגרת אשראי.

הכל פשוט ומהיר כל כך, משולב באופן טבעי בשגרת חיינו, כמעט מובן מאליו. גוגל, קליק, קליק – ויש לכם "הלוואה מיידית לכל מטרה" בסך עשרות אלפי שקלים. הבנק לא נותן? נסה את חברת הביטוח. מסרבים? נסה את חברת האשראי. אין מנוס? תמיד יש את השוק האפור.

זו לא תופעה שולית או מצומצמת. כולם עושים את זה, מכיוון שכולם רוצים להיות כמו כולם. אז מבזבזים עכשיו ומשלמים אחר כך. הרי "אי אפשר לחסוך" במחוזותינו ובכלל, עצם הרעיון – קודם לחסוך ואחר כך לשלם – נשמע מטופש, מיושן ותלוש. לא שמעתם על יוקר המחיה?!

403 מיליארד שקל – פי 5 מתקציב הביטחון ופי 40 מהסכום שמגלגל שוק הסמים הישראלי – זהו הסכום שניתן לעם ישראל כאשראי. יותר מחצי מהסכום הזה ניתן כאשראי לדיור – אינני יודעת כמה ממנו לזוגות בני פחות מ-30 שסירבו להתפשר על נדל"ן צנוע יותר מבית הוריהם. 102 מיליארד ש"ח עולה האוברדראפט של הציבור. 10.5 מיליארד ש"ח חייבים לחברות האשראי, למרות ריבית רצחנית של 12%.

קיצור דרך לאושר בר חלוף

הסכומים הללו כבר מזמן לא "מושקעים" רק בפיתוח או בצמיחה בהתאם למודל כלכלת החוב. בחלק גדול מהמקרים הם משמשים כדי לממן את הטיול המשפחתי לתאילנד, את טקס הבת מצווש לילדה, את סלון העור מאיטליה ואת הג'יפ בחניה. אלה לא נכסים מניבים. הם לא הופכים את בעליהם לפרודוקטיבי יותר. אלה עלויות שקועות, שבחלקן רק מאלצות אותו לבזבז כסף נוסף.

פעם, כדי לצאת ממעגל העוני, אדם נדרש להפגין אומץ לב, כישורי מנהיגות או ביצועים יוצאים מן הכלל. בכסף שהניבו לו מאמציו יכול היה לרכוש את סמלי הסטאטוס של התקופה, אשר שימשו כעדות לעושרו, למעמדו החברתי, ובעיקר לעובדה שעבד קשה והצליח להתרומם בסולם המעמדי.

האשראי הצרכני, כמו הסם, הוא קיצור הדרך המלאכותי, המהיר והקל לאותה גאווה.

בטווח הקצר, האשראי מאפשר להנות ממנעמיה של תרבות הצריכה מבלי להשקיע את המאמץ הכרוך בהשגתם. הוא מאפשר לאנשים לרכוש דברים שלא מגיעים להם בכסף שלא חסכו, ולהתפאר בסמלי סטאטוס שלא משקפים את מצבם הכלכלי-חברתי האמיתי. הבית שלהם לא באמת שייך להם, הרכב שלהם לא באמת שייך להם, והם עדיין לא לא הרוויחו מספיק כדי לממן את רמת החיים הנוכחית שלהם.

הם מתלהבים מפרסומות, חרדים למעמדם ומתקשים לדחות את תחושת הסיפוק. הצורך העז לממן חפצים וחוויות בכסף של אחרים יוצר תחושת אופוריה זמנית שמכינה את הקרקע לתהליך התמכרותי.  התשוקה הופכת לצורך, לאילוץ, לקריז – והאשראי, כמו המנה, הולך ונתפס בתור הדרך היחידה לממש אותה.

אבל האופוריה הנובעת מהחוויה הצרכנית לא נמשכת זמן רב. סמלי הסטאטוס הנוצצים מתחילים לשעמם, ותוך זמן קצר הצרכן שב ומוצא עצמו במרוץ נהנתנות, מחפש בגדים, גאדג'טים ורהיטים חדשים יותר, נדירים יותר ומשודרגים יותר – גם אם עדיין לא סיים לשלם עבור הגרסא הקודמת. וכך מעגל נסגר מעגל ההתמכרות: משתמשים, נהנים, מפתחים תלות ונוטלים מנה גדולה יותר.

כדי לקיים מצב של התמכרות, יש צורך בשני אלמנטים לפחות: צרכן וספק ("פושר"). הבנקים וחברות האשראי בהחלט עומדים בהגדרה האחרונה, שכן הם מבססים את עיקר צמיחתם על הגדלת החוב של לקוחותיהן. אבל האם הוגן להאשים את הבנקים בהתמכרות לאשראי? לא יותר מכפי שהברמן אשם בכך שלקוחותיו מפתחים אלכוהוליזם.

בהדרגה, המכור מאבד את הקשר עם המציאות. המינוס האדום בחשבון הבנק שלו – שמשקף בנסיבות נורמליות מצב חירום המחייב טיפול בהול — הופך בהדרגה לתופעה "נסבלת", שלא לומר "נורמטיבית", כאילו הייתה מחלה כרונית שאפשר לחיות עמה לאורך זמן.

במקום להכיר בקיומו של המשבר, לעקור עצמו מתרבות הצריכה ולתלוש מגופו את עלוקותיה, המכור ימשוך בכתפיו, יצביע על העובדה ששליש מדינה ממילא באוברדראפט, ולכל היותר יחפש הלוואה לסגירת המינוס או כרטיס אשראי נוסף.

אין פיתרון קסם לגמילה מאשראי. אין מדבקות "צרכנין" שאפשר להדביק על הכתף או תוכניות לאשראיהוליקים אנונימיים.  יש מכורים שהחובות רודפים אותם במשך עשורים – תקופות חיים שלמות שבהן הם, כספם וזמנם שייכים לחלוטין למישהו אחר.

הפתרון היחיד לבעיה הזו הוא להתעורר בזמן ולהשתמש בכל שקל פנוי כדי לכסות את החוב. עד אז מתרחקים מאנשים פזרניים, לא יוצאים לבילויים, לא קונים בגדים ולא מרחיבים את המשפחה.  במצב חירום מתנהגים כבמצב חירום.

בחירה אישית

מעולם לא עישנתי ואין לי כוונה להתחיל. אין לי סימפטיה מיוחדת כלפי ציבור המעשנים כפי שאין לי סימפטיה כלפי אף ציבור אחר שתולה את מצבו הנפשי, הרגשי והגופני במוצר צריכה כלשהו.

ואף על פי כן, אני מאמינה שההחלטה אם לצרוך מוצר כלשהו – מזיק, קטלני והרסני ככל שיהיה – צריכה להיות של הפרט, ולא של הממשלה. התערבות ממשלתית בחירויות הפרט נוטה להסב נזק חמור יותר מהמוצר האסור.

 חוזה מוחיקה, נשיא אורוגואי ודמות מרתקת בפני עצמה, התראיין לפני מספר שבועות על רקע החלטתו לבצע דה-קרימינילזציה של צרכני כנביס במדינתו. במהלך הראיון אמר:

"אם אתה זקוק לסמים כדי להיות חופשי, אתה גמור. החופש נמצא כאן – אחרת הוא לא קיים."

הוא הדין לגבי אשראי. אם אתה זקוק לאשראי כדי להרגיש חופשי או מאושר- אתה גמור. החופש נמצא בראש – אחרת הוא לא קיים.

תרבות הצריכה היא הדלק המניע את ההתמכרות לאשראי. מתרבות הצריכה אפשר להתנתק כעניין של החלטה . במילים אחרות: אשראי הוא בחירה. שיעבוד כספי הוא בחירה.

הטרגדיה היא שאנשים כלל אינם מודעים לכך שיש להם את היכולת לבחור. הם לא יודעים להסביר לעצמם מדוע הם הולכים לאוניברסיטה, מדוע הם לוקחים משכנתא או מדוע הם קונים מכונית פרטית, אבל הם עושים זאת בכל אופן – כי זה מה שנהוג. האשראי, מבחינתם, הוא נתון; מובן מאליו שלא ניתן להימנע ממנו. חיים ללא אשראי משולים בעיניהם לחיי דלות וקורבנות.

זה לא חייב להיות כך. שילוב של חסכנות, משמעת עצמית, התבוננות לטווח הארוך, ידע מתמטי בסיסי וההבנה שכסף יכול לעשות כסף עשויים לייצר אורח חיים מהנה לא פחות, נטול התמכרויות. אני הוכחה החיה לכך. אלפי האנשים שגולשים הנה מדי שבוע ורואים בבלוג הזה שופר לתחושותיהם הם הוכחה אפילו טובה יותר.

כדי להכין את הקרקע לחירות כלכלית הפיתרון הוא טריוויאלי, אבל חד משמעי. לעולם אל תשתמשו באשראי צרכני. לעולם אל תיכנסו לחובות. לעולם אל תתנו לאדם אחר בעלות מלאה או חלקית על זמנכם, כספכם וחירותכם.

הבחירה בידכם.