איך את ישנה בלילה, קפיטליסטית קטנה שלי? - הסולידית

ההתנגדות לתרבות הצריכה, וכמוה האמונה בהסתפקות במועט, בקיימות עצמית, בסביבתנות ובחירות אישית, אינם רעיונות מקוריים ואף לא ייחודיים.

שורשיהם ניטעו כבר באמצע המאה העשרים על ידי מגוון תנועות וזרמים שיצאו כנגד התרבות השלטת: ילדי הפרחים, פאנקיסטים, אנרכיסטים, אנשי הבוהמה, חברי תנועת הצייטגייסט, מינימליסטים, טרנסצנדנטיים, פרמקלצ'ריסטים והדוגלים בפשטות מרצון.

הפילוסופיה שביסוד הבלוג הזה שואבת מכל אלה, אבל נבדלת מהן בנקודה קריטית אחת: בעוד שרוב הזרמים לעיל מתעלמים במכוון (ובחלקם אף יוצאים מפורשת כנגד) השיטה הקפיטליסטית, הרי שכאן הקפיטליזם משולב כחלק בלתי נפרד מסגנון החיים. זוהי הכלאה שלא הייתה כדוגמתה: שילוב בין התנגדות לתרבות הצריכה מחד לבין ייצור תזרים הכנסה הונית מאידך.

מינימליסטים קלאסיים (מהצד השמאלי של המפה) מתקשים להתמודד עם הסתירה הזו, ולא יכולים לפרש אותה אלא כאגואיזם ראנדיאני אכזרי. לפני כחודש, לדוגמה, ניצב הבלוג שלי במוקד רשומה שחיבר מינימליסט ישראלי פופולארי. חוסר היכולת של המחבר להבין כיצד פשטות מרצון וקפיטליזם יכולים לדור בכפיפה אחת היה הבסיס למסקנתו לפיה אינני אלא בורגנית אנוכית, נצלנית, אנטי-חברתית וחסרת חמלה.

שורש כל רע?

יש הסבורים שהקפיטליזם, כשיטה, הוא שורש כל רע. הרעיון שכסף יוצר כסף נתפס בחוגים אלה בחשדנות (במקרה הטוב), או כעוול מוסרי, שפל ונצלני במקרה הרע.

אבל הקפיטליזם איננו "מרושע", לפחות כשם שאקדחים ורימוני יד אינם "מרושעים". זהו לכל היותר כלי, או שיטה כלכלית, המאפשרת להשתמש באמצעי הייצור המקובלים (קרקע, עבודה והון) ביעילות רבה יותר מכל שיטה אחרת. ככל כלי, ניתן לעשות בו שימוש ראוי ושימוש הרסני.

אני מגדירה עצמי כקפיטליסטית לא מפני שאני רואה בה דת, פילוסופיה או אמונה דוגמטית. אני קפיטליסטית מפני שמילולית, זהו התפקיד שאני ממלאת בכלכלה. זה מה שאני עושה. אני בעלת הקפיטל (הון). את ההון הזה אני מעמידה לרשות אנשים וארגונים שמעוניינים להרחיב את פעילותם העסקית, לפתח טכנולוגיות, להקים בתי חרושת ולחדור לשווקים חדשים. בנקאית בזעיר אנפין.

שוק ההון הוא המנגנון שמתווך ביני לבין אותם אנשים וארגונים. ללא שוק ההון חברות ציבוריות היו מתקשות לגייס הון, להתרחב וליצור מקומות עבודה עבור אלה שמעוניינים לעבוד.

במשך פחות מעשור הייתי בעצמי חלק מכוח העבודה. כדי להפוך לקפיטליסטית כל שהיה עלי לעשות הוא להפסיק לבזבז על ג'אנק ולחסוך את רוב הכנסתי.

העובדה שנעשתי קפיטליסטית אין פירושה שהפנתי עורף לחברה בלהט אינדיבידואליסטי קיצוני. לכל היותר, המרתי את התרומה שלי מעבודה להון. ההון שאני מספקת תורם להגדלת הפריון, ובעקיפין – להגדלת הצמיחה. העובדה שיש מי שמוכן לקחת את ההון שחסכתי ולהשתמש בו כדי לייצר הון נוסף כך ששנינו נרוויח ממנו – איננה בלתי מוסרית.

מפתה לראות את הקפיטליסטים כאוכלי חינם חמדנים ונצלנים. כיף לשנוא אותם וכיף לתלות בהם את האחריות למצוקות המעמדות הנמוכים. אבל יש לזכור עובדה אחת: בניגוד לאדם העובד, שמקבל שכר מתוקף חוזה וללא שמץ של סיכון, הרי שהקפיטליסט נושא ב-100% מהסיכון. אם הוא מרוויח, המשמעות שהסיכון לא התממש. לכן זה נראה כל כך קל.

הכנסה הונית איננה פשע. היא לא פחות מוסרית, קדושה או טהורה מהכנסה פירותית (שמקורה ביגיעה אישית).

ואם כולם יחקו אותך?!

"יופי, סולידית," יאמרו הקטגורים, "אז השיטה הקפיטליסטית מאפשר לך לתרום למשק ולחברה גם בלי לעבוד. באמת כל הכבוד. אבל את שוכחת משהו קטן: ההכנסה ההונית שמאפשרת לך לחיות בעצמאות כלכלית היא פועל יוצא של הצמיחה הכלכלית במשק. אם כולם יחקו אותך, יפסיקו לעבוד ויחדלו לצרוך באופן כפייתי, הרי שהמשק יתכווץ, שערי המניות ירדו ויחד איתם תצנח ההכנסה הפסיבית (רווחי הון ודיבידנדים) שאת כל כך מתגאה בה."

מובן שצמצום חד ומאסיבי בשיעור הצריכה הכללי באוכלוסיה עשוי להפוך את חיי למאתגרים יותר בטווח הקצר.

אם כולם יעבדו פחות מ-10 שנים ויצמצמו את צריכתם למינימום, סביר להניח שבטווח הקצר המשק יתכווץ. אם כולנו נסתפק במועט, הרי שנייצר פחות ומכאן גם שנרוויח פחות. אבל בו בזמן כולנו נצרוך הרבה פחות – מה שיביא לאיזון. כמויות הפסולת, הבזבזנות והאבטלה הסמויה במערכת יצנחו במקביל. הדגש יהיה על איכות ועמידות, לא על כמות. תעשיות בזבזניות יקרסו. תעשיות חדשות יפרחו. עסקים ופרויקטים חדשים יצמחו, ייצרו ביקושים ויגייס כספים. המערכת הבורסאית לא תקרוס – היא תסתגל, כמו המשק בכללותו, ובהדרגה השוק החופשי ישוב להקצות משאבים ביעילות.

התרחיש הדפלציוני הבדיוני הזה, להערכתי, יטיב עם אלו שחסכו המון, נמנעו מחובות, למדו כיצד לחיות על מעט מאוד כסף ורכשו מיומנויות שמאפשרות להם להתמודד עם בעיות בלי לקנות "פיתרון" מן המוכן.

האם יש סימנים לשינוי באופק? האמנם יש לי סיבה לדאוג?

ובכן, ככל שאני מתרשמת, רוב האנשים עדיין רואים בי מטורפת, קיצונית, או לכל הפחות – רחוקה מאוד מהנורמה. אני לא עובדת, לא מחזיקה דירה ורכב, ובמקום 10 זוגות נעליים יש לי 10 ק"ג עדשים, קינואה ושיבולת שועל במזווה. ואם לא די בכך – אני עושה את כל זה מבחירה ועוד מעיזה לטעון שאני נהנית מהחיים.

אני מתקשה לתאר תרחיש שבו מיליוני אנשים במערב מאמצים מיוזמתם סגנון חיים דומה לשלי. שלשלאות הקריירה והצריכה נוחות, פרוותיות ונעימות מכדי שניתן יהיה לוותר עליהן בקלות. לעדר האנושי, כזכור, יש נטייה להימלט מהחופש – לא לרוץ לקראתו. רק בודדים מוכנים לבקש חירות בכל מחיר, גם במחיר נוחותם וביטחונם.

הנקודה היא שהשאלה "מה אם כולם יחקו אותי" היא שאלה היפותטית בלבד. זה לא יקרה — אלא אם הדבר ייכפה על האנושות. במקרה זה, גורל ההכנסה ההונית שלי יהיה הדבר האחרון שיטריד אותי.

מצפון נקי

החופש, מעצם טבעו, הוא משחק סכום אפס. חירותו של אחד היא בהכרח מגבלה על חירותו של אחר.

אם רב"ט יוסי מקבל פטור ממטלות, הרי שסמ"ר קובי אינו חופשי לתת לו מטלות. אם נורית היא פרח מוגן, דני אינו חופשי לקטוף אותה. אם הסולידית עצמאית כלכלית, הרי שבצדה השני של המשוואה חייב להיות מישהו שעודנו כבול בשלשלאות.

השלשלאות הללו, ככל שאני מתרשמת, הן בעיקר מנטאליות; אילוצים חברתיים שאנשים מתחייבים אליהם בלי משים. למשל: האמונה שרמת חיים היא איכות חיים; שכסף קונה נוחות, ושנוחות קונה אושר; שבעלות על דירה היא צורך; שתעסוקה היא ביטחון; או שהשכלה אקדמית היא פתח להזדמנויות.

בשיטה הקפיטליסטית, אדם המשועבד למיתוסים אלו מגשים אותם באמצעות הלוואות הניטלות מבני החורין, ולא מזהה כל בעיה בכך שיהיה עליו לעבוד  עשרות שנים כדי להחזיר אותן. בן החורין, לעומתו, חוסך כסף ומעמיד אותו לשימוש אנשים שמעוניינים ליטול הלוואות או להגדיל את פריונם.

לרוע המזל, רבים כלל אינם מודעים לאפשרות הבחירה. הם מקבלים את השלשלאות שבהן אסרו אותם הוריהם, מוריהם וחבריהם מבלי לשאול שאלות ומבלי להטיל ספק. הם מתקשים לתפוס שגם הם, כבני המעמד הבינוני, יכולים להפוך לקפיטליסטים אם רק יחשבו כמו קפיטליסטים; שמספיקה החלטה אחת כדי לעבור ממעמד העבדים למעמד בני החורין; שבמקום לעבוד תמורת כסף, הגיעה העת שהכסף יעבוד בשבילם.

אני ליברטריאנית ומאמינה בשוק החופשי. אבל השוק אינו חופשי באמת כל זמן שצד אחד למסחר — צד המשועבדים — אינו חשוף לכל המידע, ובראשו – האפשרות לבחור לחיות אחרת.

הבלוג הזה קיים, בין היתר, כדי להנגיש את המידע הזה.

זה מה שמשקיט את מצפוני.

זה מה שמאפשר לי לישון היטב בלילה.