האם הילד שלך הוא מכשול בפני עצמאות כלכלית? - הסולידית

"בלוג נחמד, חבל רק שהוא לא רלוונטי להורים לילדים."

אדם מגיע לעצמאות כלכלית כאשר חסכונותיו (סך נכסיו המניבים) צומחים עד לרמה המספיקה לכיסוי הוצאותיו. מכאן שאדם נחוש דיו עשוי להגיע לעצמאות כלכלית תוך שנים ספורות ובלבד שיקצץ באופן דראסטי את הוצאות המחייה שלו וישקיע את הכנסתו העודפת.

קוראים רבים, כך אני מתרשמת, מגיעים למסקנה שעצם החתירה לעצמאות כלכלית (ובמשתמע – לאפשרות לפרוש ממעגל העבודה בגיל צעיר) היא בבחינת "לוקסוס" השמור לרווקים / אלהורים בלבד.

הטענה, בתמצית, היא שהורים בישראל "פשוט לא יכולים לחסוך", ומכאן שאינם יכולים אפילו לחלום על עצמאות כלכלית לפני גיל הפנסיה.

אחרים טוענים, ביחס אלי, כי אילו הייתי מחליטה להביא ילד לעולם הוצאותיי היו מזנקות עד כדי אובדן העצמאות שאני כה מתגאה בה, מה שהיה מחייב אותי לשוב מיידית למעגל העבודה.

אני מקבלת תגובות ברוח זו לעתים קרובות. למעשה, הייתי אומרת שזו אחת מנקודות הביקורת השכיחות ביותר – קצת אחרי "הכלכלה תקרוס אם כולם יחקו אותך", "אי אפשר להיות מאושר ברמת הוצאות נמוכה כמו שלך" ו-"את לא באמת חופשיה אם את צריכה לבשל / לתקן / לשפץ בעצמך".

אין לי אשליות לגבי הנושא. ילדים עולים כסף. יש להם מערך שלם של צרכים בסיסיים: ביטחון, קורת גג, מזון, ביגוד, היגיינה, טיפול רפואי וחינוך. כל הורה מחויב לספק את הצרכים הללו לילדיו ולספוג את העלויות הכספיות הכרוכות בכך, מבלי לצפות לתמורה כלשהי .

במובן זה, ילדים הם נכס בלתי מניב המייצר התחייבות שוטפת, או כמאמרה של ג'ניפר סניור, "חסרי ערך כלכלי" (economically worthless). מבחינה כלכלית טהורה, אם כן, הבחירה להיות הורה שקולה לבחירה להיות בעל דירה או בעל רכב: היא מותרות.

ולמרות זאת, אני טוענת שילדים אינם מהווים מכשול לעצמאות כלכלית.

אדרבה, אני חושבת שעבור אנשים מסוימים, ההתחשבות בילדים עשויה דווקא להעלות את המוטיבציה לדבוק בתכנית, לחסוך יותר ולקבל החלטות נבונות מבחינה פיננסית. הרי מה הטעם בעצמאות כלכלית אם לא זמן פנוי שאותו ניתן להקדיש לדברים משמעותיים – כמו ילדים ומשפחה?

כמה עולה לגדל ילדים? תלוי בכם

היצר המשפחתי הזה גורם להורים רבים לחסוך המון על עצמם – ובאותה נשימה לשפוך הון תועפות על הילדים.

מעבר לצרכים הפיזילוגיים הבסיסיים, ילדים זקוקים למעט מאוד ברמה החומרית. עיקר הצורך מרגע זה ואילך הוא רגשי: תשומת לב, קשב, חום ואהבה-ללא-תנאי.

ככל שאני מתרשמת, הורים רבים בוחרים להרעיף את האהבה הזו דווקא דרך הכיס. בכך הם נותנים מענה חומרי לצורך רגשי.

התופעה הזו מתרחשת ממספר סיבות. אחת מהן היא השינוי ההיסטורי שחל במעמד הילד. עד לפני מאה שנה, ילדים נחשבו למבוגרים קטנים, או ליתר דיוק, "מבוגרים בהכשרה". הם לא נחשבו לקבוצה דמוגרפית נפרדת עם בעיות וצרכים מיוחדים. הם לא נחשבו למרכז עולמם של המבוגרים.

לתרבות הצריכה היה יד בשינוי שחל מאז: פתאום צצו "בעיות מיוחדות לילדים" שלהן ניתן היה לשווק "פתרונות מיוחדים לילדים". עד מהרה היטשטשו הגבולות: הן הגבול שבין הצורך לרצון והן הגבול שבין ההורה לילדיו.

התוצאה היא שהילד בימינו מקודש כמרכז העולם, ואילו ההורה-משרת נכנע לתביעותיו ומפרש את רצונותיו (הרבים מספור) בתור צרכים בסיסיים שמחובתו למלא, איך לא, דרך הארנק.

כך, הורים מרגישים מחויבים לדחוף את הילד לחוגים ולבתי הספר יוקרתיים (פן תיפגע התפתחותו האינטלקטואלית) ולרכוש עבורו את הבגדים, הצעצועים והגאדג'טים היקרים ביותר (פן יידחה חברתית על ידי "בני הטובים" שגודשים את בתי הספר היוקרתיים). לעתים ההורים עצמם נתונים ללחץ חברתי כבד שמפעילים עליהם הורים אחרים: זו הרי תחרות – מרוץ חימוש – בו מנצח ההורה שמבזבז כמה שיותר על הילד שלו.

למרבה האירוניה, ילדים בימינו בריאים פחות וחכמים פחות ביחס לדורות הקודמים. בעיני זהו סימן לכך שמשהו בדפוס ההורות הנורמטיבי דפוק מהיסוד. אישית, נדמה לי שזה נובע מהיעדר קריאה, תנועה ויצירתיות. את כל אחד מהדברים הללו ניתן לטפח בלי לשלם שקל.

מעל לכל, אני חושבת שתחושת האשמה הצורבת בגין היעדר זמן פנוי היא הסיבה המרכזית שגורמת לאנשים להוציא הון תועפות על הילדים שלהם.

הגעה לעצמאות כלכלית עם ילדים היא משימה פשוטה לעומת ניהול תא משפחתי שבו שני ההורים הם קרייריסטים שעובדים במשרה מלאה. הפיתרון המקובל לאתגר הזה הוא מיקור חוץ של תהליך גידול הילדים.

כך, אנשים מביאים ילדים לעולם וכמעט מיד לאחר מכן מפקידים אותם בידי זרים, תמורת תשלום, כמובן, כדי שיוכלו לעבוד 8 שעות מראשון עד חמישי, להרוויח כסף ולקנות לילדים הרכים "כל מה שמגיע להם". כאילו שיש צעצוע, מופע סופשבוע או חוג יוקרתי שיכול לפצות על הורה נפקד, עסוק או עייף באופן כרוני.

זו התנהגות נורמלית ומקובלת בחברה המודרנית – ובדומה לתופעות נורמליות אחרות, היא פסיכוטית לחלוטין.

עצמאות כלכלית פירושה עושר בזמן. כשיש די זמן פנוי ניתן לתת מענה רגשי לצרכים רגשיים. אמא שהגיעה לעצמאות כלכלית יכולה בקלות להיכנס לתפקיד של "אמא במשרה מלאה" מבלי שתהווה נטל כלכלי על בן זוגה העובד. כך היא יכולה למלא חלק גדול ומשמעותי פי כמה בחיי הילד, ובפרט בתקופה הרגישה של הגיל הרך.

העלויות, כמובן, נמוכות באופן דרמטי: בשונה מהקרייריסטית הטיפוסית שלא יכולה להשקיע בילדיה יותר משעתיים לפני שהיא קורסת מול הטלוויזיה, האם העצמאית לא צריכה לשלם הון תועפות על צהרונים, חוגים, מטפלות, מעונות או בייביסיטרים אלקטרוניים (הופ קטנטנים?) כדי שיבדרו את הילד בזמן שהיא עושה דברים אחרים.

היא לא צריכה להיכנע לתכתיבי הפמיניזם הפרוטו-פאשיסטי, הפוטר אותה מתחושת האשמה בשם "השיוויון בין המינים" (והשיעבוד לקרייריזם).

ומעל לכל – היא לא צריכה לבטא את הקשב האימהי שלה דרך כרטיס האשראי מתוך תחושה איומה של הלקאה עצמית וצורך בפיצוי תמידי על הזנחת הילד לטובת הממון. יש לה את כל הזמן בשביל הילד.

הנקודה המרכזית היא היא שמעבר לצרכים הבסיסיים ביותר, רוב ההוצאות על הילד נתונות לשיקול דעתו של ההורה – בהנחה שאותו הורה יודע להתנהל בתבונה כלכלית, להבחין בין צרכים לרצונות ולהחליף כסף בזמן. כתבות פופוליסטיות שטוענות שתג המחיר על גידול ילדים בישראל הוא בסביביות המיליון ש"ח מחמיצות את הנקודה הזו בדיוק. כמה עולה לגדל ילדים בישראל? כמה שתבחרו לבזבז.

לו הייתי אמא

לו הייתי אמא ועדיין רחוקה מעצמאות כלכלית, סביר להניח שהייתי מגדלת את ילדיי לאור עקרונות היסוד של פילוסופיית הפשטות מרצון, ומנסה לחסוך ולהשקיע ככל האפשר עד שבסופו של דבר הייתי מגיעה לסכום הדרוש כדי להכריז על עצמאותי.

הרעיון הוא לא לבזבז כמה שפחות כסף מתוך קמצנות גרידא (קרי, כשל פתולוגי לפתוח את הארנק) – אלא להוציא כסף ביעילות מרבית, על איכות ולא על כמות, על צרכים ולא על רצונות, על כישורי חיים ולא על חוויות חסרות פואנטה.

תפקיד ההורה, בעיני, הוא לא לספק לילדים בידור יקר ורדוד במשך 18 שנים רצופות. הוא אפילו לא מתמצה בהקניית "חווית ילדות מאושרת". תפקיד ההורה הוא לייצר מבוגר אחראי המסוגל לעמוד בזכות עצמו – לא עלוקה צרכניסטית יללנית, מפונקת וחסרת אונים שמשוכנעת שהיא מרכז העולם ושהכל מגיע לה.

מעל לכל, הייתי מנסה לשמש מודל לחיקוי. ילדים יחקו כל התנהגות ויאמינו לכל מה שתאמרו להם. אם הילד רואה את אמא עובדת בגינה, מתקנת דברים, פותחת סתימות ומכינה אוכל – סביר להניח שיספוג חלק משמעותי מהאתוס העצמאי הזה לשארית חייו הבוגרים.

לעומת זאת, אם הילד רואה את אבא ואמא נוסעים כל יום לכמה שעות ושבים הביתה מותשים, מרוגזים וחסרי אונים כשמתעוררת בעיה שאין בכוחם לטפל בה – סביר להניח שירכוש את חוסר האונים הזה ויגלגל אותו הלאה לבגרותו. באותה מידה, לא ניתן לצפות מילד שיבין מהי פשטות מרצון אם הוא רואה את הוריו מחליפים מכונית / סמארטפון כל שנה, מחזיקים בארון בגדים שעולה על גדותיו או מגהצים את כרטיס הפלסטיק הקסום עד שיוצא עשן. עד מהרה הוא ירצה גם.

בתור אמא, הייתי מנסה לנטוע זרע של תבונה פיננסית מגיל צעיר ככל האפשר. ילד שגדל עם הרעיון שיש לחסוך כסף, להשקיע אותו ולתת לו לצמוח ולייצר עוד כסף, מקבל "מתנה" שערכה שווה יותר כנראה מכל דמי כיס. הוא לא ילמד אותה בשום מקום אחר – ודאי שלא במערכת החינוך הממלכתית.

הייתי מלמדת את ילדי לשאוף להשיג תמורה מקסימלית עבור כל שקל שהם מוציאים, מבלי להשתעבד למותגים ומבלי להיכנע ללחצים חברתיים שקובעים שמה שחדש ועולה ביוקר בהכרח טוב יותר. השאיפה היא להפוך את החסכנות לחלק בלתי נפרד מאישיותם – לא להמתין עם זה לגילאים הקשים והאכזריים ביותר (14-11).

בגילאים אלה,  במקום לשלוח אותם לחווית בסגנון "בעל הזבוב" באחת מחטיבות הביניים של שי פירון, הייתי לוקחת אותם למסע בן 3 שנים מסביב לעולם, גם במחיר של עיכוב (נוסף) במועד היציאה לעצמאות כלכלית.

הייתי מספרת להם על טבעה הנצלני של תרבות הצריכה ועל הדרך "לנצח אותה במשחק שלה" באמצעות צריכה מינימלית וחיסכון אגרסיבי.

הייתי מחייבת אותם לחסוך לפחות חצי מכל שקל שהם מקבלים – מתנה מסבא וסבתא, דמי כיס או שכר עבודה. ילד שמתחיל לחסוך מגיל צעיר נהנה מיתרון של 20 שנות צבירת ריבית דריבית על פני המבוגר הטיפוסי. אולי אפילו 30 שנות צבירה. זה המון זמן, ששווה המון כסף.

הייתי מעודדת פתיחות פיננסית. הורים שמסתירים נושאים פיננסיים מילדיהם עושים להם עוול. הייתי מספרת להם בדיוק כמה כסף יש לאמא ומערבת אותם בשיקולי התקציב המשפחתיים, תוך הסבר על האריתמטיקה הבסיסית הכרוכה בהתנהלות כלכלית.

הייתי מסבירה שכסף קונה המון דברים, אבל לא הכל – לא בריאות, לא חוכמה, לא שינה, לא מצפון נקי. שכל הכסף בעולם לא יעזור לך בכלא. שכל אחד יכול להרוויח כסף – כתלות בגישה שלו לחיים. שמרגע שיש קצת כסף, קל להשיג יותר ממנו. שתמיד יהיה מישהו עם יותר כסף ממך ומישהו עם פחות כסף ממך. שיש דבר כזה "מספיק כסף". שכסף קונה זמן. שכסף יכול וצריך לעבוד קשה כדי להפוך לכסף נוסף, מהר ומוקדם ככל האפשר.

אני מאמינה שילד שגדל בסביבה המקדשת תבונה פיננסית והישענות עצמית לא יעלה הון תועפות. העלות הזו בהחלט מאפשרת להמשיך לחסוך ולהשקיע בעקביות בהתאם לעקרונות הנידונים באתר הזה.

אם ההורה מגלה איך אפשר לחיות חיים עשירים ומלאים בפחות מ-4,000 ש"ח בחודש, סביר להניח שגם ילדיו ילמדו זאת. אם ההורה אינו נחוש, סתגלן או כישרוני די הצורך כדי לעשות זאת, הרי שסביר שגם ילדיו יגדלו להיות צרכנים חסרי אונים כמותו.

בשורה התחתונה

יותר מדי אנשים מרשים לעצמם להתבצר בשכנוע עצמי פטאליסטי בסגנון "הבאתי ילדים לעולם והלך עלי". זה מזכיר לי קטע מפורסם של רוברט קווסאקי ("אבא עשיר, אבא עני"): אבא עני אומר "הסיבה שאני עני היא מכיוון שהבאתי ילדים לעולם." אבא עשיר אומר: "הסיבה שעלי להיות עשיר היא מפני שהבאתי ילדים לעולם."

גידול ילדים הוא נושא טעון ונפיץ, ונתפס לרוב במונחים של שחור ולבן, בסגנון:

(א) אל תביאו ילדים מפני שהם ימנעו מכם מכם כל אפשרות לעצמאות כלכלית
(ב) תביאו ילדים אך דעו כי עליכם להיכנע לצרכניזם חולני שאם לא כן ילדיכם יסבלו בבגרותם והדבר יהיה על מצפונכם

בין הקצוות הללו קיימים אלפי פתרונות ביניים.

סביר להניח שהעלות הבסיסית הכרוכה בגידול ילדים לא עולה בקנה אחד עם שיעור חיסכון סופר-אגרסיבי (80%) שאפשר לי להגיע לעצמאות כלכלית תוך פחות מעשור. מנגד, זוג הורים שמשקיע בילדים עצמם, ולא בחפצים שלהם, עשוי בהחלט להגיע לשיעורי חיסכון גבוהים (40%-50% מההכנסה), שימקמו אותו בדרך הבטוחה לעצמאות כלכלית – גם אם הדבר ייקח יותר מעשר שנים.

חלופה אחרת יכולה להיות דחיית מועד הבאת הילדים עד לרגע שבו שני בני הזוג עצמאיים כלכלית. הבסיס הכלכלי במקרה זה יהיה יציב מספיק כדי "לספוג" את העלויות האינקרמנטליות הנוספות הנלוות לגידול הילד מבלי שבני הזוג ייאלצו לשוב למעגל העבודה.

הורים יקרים – שתפו נא מנסיונכם כאן בתגובות.