למה קשה כל כך לפרוש מוקדם בישראל - הסולידית

מטרתו העיקרית של הבלוג הזה היא להציג בפני הקורא העברי אפשרות לאמץ סגנון חיים שונה בתכלית, התואם את ערכיו האישיים ואת משאלות לבו, אם רק ישתחרר מהשיעבוד הנלווה לעבודה בשכר.

מבחינה מתמטית, חיסכון של חלק משמעותי ( > 75%) מההכנסה הפנויה יוביל, תוך פחות מעשור, לניתוק התלות הכלכלית שבין השכיר הטיפוסי למקום עבודתו.

במצב זה, מקום העבודה הופך מקריטי לאופציונלי; הווה אומר, ניתן להפסיק לעבוד גם אם גיל הפרישה החוקי נמצא במרחק של כמה עשרות שנים.

את הזמן הרב שיתפנה בעקבות זאת ניתן להקדיש לדברים החשובים באמת בחיים, כל אחד לפי ראות עיניו: ילדים, זוגיות, תרומה לקהילה, טיולים בעולם, פיתוח אישי, הגשמה עצמית ו/או חתירה לאיזון נפשי.

האסטרטגיה המוצעת להגשמת החירות הכלכלית הזו היא הסתפקות במועט והפשטה מרצון של אורח החיים. שיטה זו, בתורה, נשענת על ההבנה שלצרכנות כפייתית (תרבות העוד ועוד) יש תועלת שולית פוחתת; שהיא איננה הופכת אנשים למאושרים יותר; ושעיקר תרומתה מתבטא בהעמקת והנצחת התלות בתלוש המשכורת. הפנמת התובנות הללו עשויה להוביל לקיצוץ דרמטי בהוצאות מיותרות. ככל שהקיצוץ חד יותר, ניתן לחסוך את סכום הכסף הדרוש כדי לכסות על הוצאות שנותרו מהר יותר, ולפרוש מוקדם יותר.

בעיני רבים, הרעיון הזה נחשב למהפכני עד כדי "ניתוק מהמטריקס". אנו גדלים לתרבות שמצפה מאיתנו לבלות 40 שעות בשבוע כפול 40 שנה בשוק העבודה, ולהסתפק בשלושה שבועות של חופשה דחוסה מדי קיץ. הנורמה המקובלת, מטורפת ככל שתהיה, היא לשעבד זמן ואנרגיה תמורת כסף. וכטבעם של רעיונות היוצאים כנגד הנורמה, הם מעוררים התנגדויות שונות מזוויות שונות.

אחת מהן היא הטענה שהקונספט – עצמאות כלכלית בגיל צעיר – אינו ישים במדינה קשה ויקרה כמו ישראל, בין היתר משום שנושאי דגלו (רובין ודומינגז בשנות השמונים, ג'ייקוב פיסקר בעשור הנוכחי) הם אמריקנים שכותבים לאמריקנים ומבססים את כתביהם על מנעמיה ותפנוקיה הכלכליים של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

רון ברמן שטח את הטיעון הזה בפוסט ביקורתי שכתב לפני כחצי שנה. לדבריו, הניסיון ליישם במחוזותינו את הפילוסופיה במדינה שבה מרוויחים מעט ומוציאים יותר נדון לכישלון, אלא אם הפורש המיועד נמנה על העשירונים העליונים במידרג הסוציואקונומי. "אם מוציאים פי שניים למחיה בישראל ומכניסים כ-60% מבארה"ב," הוא כותב, "אל תצפו לפרוש תוך 7 שנים – גם אם הצטמצמתם כהוגן."

בעיני זו היתפסות לקטנות שמחטיאה את העיקר. העקרונות הבסיסיים של הפילוסופיה הם אוניברסליים, וככאלה ניתן ליישם אותם בכל כלכלת שוק מערבית. לא צריך להיוולד או לחיות בארה"ב כדי לקרוע מגופנו את עלוקותיה של תרבות הצריכה, לפתח כישורי חיים שאבדו לנו במרוצת הדורות, לחיות היטב על חלק קטן בלבד מההכנסה השוטפת, לחסוך את העודפים ולהשקיע אותם בתבונה.

אין עוררין על כך שהשכר הממוצע בישראל נמוך מהשכר הממוצע בארה"ב, ושבמובנים רבים אחרים קל יותר לחסוך מעבר לים. למרות זאת, אין להתעלם מהעובדה שישראלי החותר לעצמאות כלכלית נהנה מכמה יתרונות מובהקים על פני מקבילו האמריקני, ובראשם שירותי רפואה וחינוך המוצעים בעלות אפסית. יתרונות אלה מקזזים חלק מפערי השכר ויוקר המחיה שנזכרים ברשימה של ברמן.

אני מודה שקשה להתווכח עם המסקנה העקרונית של ברמן, לפיה לא קל לפרוש בגיל צעיר בישראל. עם זאת, טעות לייחס את הקושי הזה לגורמים מערכתיים כמו רמת השכר ויוקר המחייה. האתגר המהותי ביותר עבור הפורש הצעיר בישראל נובע ממקור אחר לחלוטין.

פרישה מוקדמת בחברה מוחצנת

קשה לדון במושג טעון כמו "אופי לאומי" מבלי ליפול למלכודות סטריאוטיפיות והכללות גסות. ובכל זאת, לא צריך להיות היסטוריון, סוציולוג או אנתרופולוג דגול כדי לזהות שלחברה הישראלית יש צביון מוחצן מובהק, החוצץ בינה לבין לתרבויות מופנמות יותר כמו למשל יפן או מדינות סקנדינביה. המוחצנות היא החוט המקשר בין הצבר המאצ'ואיסט, הקיבוצניק החברמ'ן, היאפי משיינקין והערס מהדרום.

להבחנה בין מוחצנות למופנמות יש בסיס ביולוגי. התאוריה היא שלטיפוסים מוחצנים יש רגישות חסר למוליך העצבי דופאמין – כלומר, הם זקוקים לעוד ועוד ממנו ולא יודעים שובע, ולכן מחפשים גירוי חיצוני כדי שמוחם יוכל לייצרו. לעומתם, לטיפוסים מופנמים יש רגישות יתר לדופאמין, שמביאה לכך שגירוי חיצוני עז מדי פשוט מתיש אותם.

תופעה זו מסייעת להבין מדוע, כפי שטען קרל יונג, האדם המוחצן מתמלא באנרגיה כשהוא חווה אינטרקציה חברתית בעצימות גבוהה, בעוד שהאדם המופנם מרגיש שאינטרקציה שכזו רק מנקזת ממנו אנרגיה. על אותו משקל, האדם המופנם נטען באנרגיה כשהוא לבדו, בעוד שהאדם המוחצן מרגיש כי בדידות מתישה אותו ואף גורמת לו לאי-שקט ולחרדה.

מרטי לייני טוענת בספר The Introvert Advantage ש-75% מהאוכלוסיה הכללית היא מוחצנת באופיה. נדמה לי שלא יהיה מוגזם להעריך שבישראל השיעור הזה גבוה בהרבה. הנטייה למוחצנות כה טבועה בתרבות הסחבק המקומית עד שהיא נחשבת לנורמה. מכאן שאדם הנוטה למופנמות בהכרח סוטה מהנורמה.

בחברה מוחצנת שכזו, התנהגות מופנמת נתפסת כפגם אישיותי או נכות חברתית שיש להתגבר עליה כדי "להצליח". החברה מתקשה להבין או להזדהות עם אופיו של המופנם, ולכן מפרשת אותו במונחים מוחצנים, על משקל: אם המופנם מתקשה לעשות , הרי שהוא ביישן / חרדתי / סנוב / מוזר / דכאוני / זעוף / מיזנטרופ / חסר ביטחון.

כמובן שמדובר, על פי רוב, בתיוגי שווא.

לעומת הביישן, למופנם אין חרדה פתולוגית ממה שחושבים עליו ואין לו צורך קיומי בתחושת קבלה חברתית.

לעומת המיזנטרופ, המופנם נהנה ממגע אנושי — אבל בכמויות קטנות, וכמובן תוך העדפת איכות בני השיח על פני כמותם.

לעומת הדכאוני, המופנם יודע להנות מהחיים — אך מבלי להתמכר לאדנרלין ומבלי לשלם לבעלי דיסקוטקים ומועדוני צניחה תמורת "כיף".

לרוע המזל, המופנם יתקשה לשכנע שמגע חברתי רצוף פשוט שוחק ומעייף אותו; שהוא נהנה להיות לבד לתקופות ממושכות גם מבלי לדחוס בהן 101 פעילויות והפעלות; או שרמת הגירוי האינטלקטואלי שהוא מפיק מסמול-טוק דלוח בקבוצות מרובות משתתפים שואפת לאפס. אנשים מוחצנים פשוט לא מסוגלים לחשוב במונחים כאלה. נסו להיזכר ביחסה המשתומם של הברנז'ה התל-אביבית למופנמות של אריק איינשטיין ז"ל.

המיעוט ה"לא נורמלי" נדרש אפוא לסגל את עצמו לערכיו של הרוב "הנורמלי". כשם שיש הסבורים שהומוסקסואליות היא מחלה שניתן "להירפא" ממנה, כך מצופה מהמופנם לתקן את אופיו "הבעייתי".

תלמידי בית ספר יסודי לומדים את זה מגיל צעיר כשגוערים בהם על כך שהם לא "יוצאים מהקונכיה", לא משתתפים מספיק בשיעור, או שהם לא עובדים יפה בקבוצות. בתיכון, סטאטוס המקובלות שלך ניצב ביחס ישיר לעוצמת הדציבלים הבוקעים מגרונך, למספר המסיבות שאתה פוקד ולכמות הפעולות שלך בתנועת הנוער. ובצבא … אוי ואבוי למי ש"צולל".

המופנם לומד לשאוף לנורמה, גם אם היא עומדת בניגוד מוחלט לאופיו האמיתי. הוא "מאולף" להעמדת פנים – על משקל fake it till you make it – כבר בעשורים הראשונים לחייו. הוא זונח כל שמץ של אינדיבידואליזם וערכים אישיים ומקריב אותם על מזבח האינטגרציה החברתית.

הסיבה העיקרית לכך נעוצה בעובדה שעולם הקריירה — השלב הארוך ביותר ב"תסריט" הטיפוסי — מיועד בראש ובראשונה לטיפוסים מוחצנים. אלה שזכו להיוולד עם התכונות המתאימות – חברותיות, קבוצתיות, כישורי מנהיגות – נוטים בדרך כלל לטפס לראש הפירמידה הקרייריסטית, ולא במקרה. עובדים מוחצנים נוטים להצטיין בעבודת צוות, בניהול והנעת כפופים, במכירות ובשיווק עצמי, ומכיוון שהם מומחים בקבלת קרדיט הם גם מקודמים בתדירות גבוהה יותר. הם נוטים לפרוח בסביבה המקדשת את מה שסוזן קיין כינתה ברב המכר שלה "New Groupthink": עבודה בצוותים, סביבות עבודה מבוססות Open Space והתבססות מופרזת על "חוכמת ההמונים" (לחצו כאן להרצאת TED מאלפת של קיין בנושא).

מאחר שהאדם המוחצן הוא החומר ממנו עשויים הקרייריסט המושלם, הוא נוטה להנות מעבודתו ולא רואה כל פסול בקריירה שנמשכת 40-30 שנה. הקרייירה מהווה חלק גדול מתחושת השווי העצמי של הטיפוס המוחצן, יחד עם סממנים חיצוניים נוספים כמו רכוש, חוויות יקרות והישגים מקצועיים.

ואכן, המוחצנים אוהבים את הבתים שלהם, את הרהיטים שלהם, את המכוניות שלהם ואת הקידומים שלהם. ככל שהתפקיד שלך נחשק יותר, המשכורת שלך גבוהה יותר והבית שלך גדול יותר – כך אתה מוצלח יותר, ובמשתמע – אדם טוב יותר.

מובן, אפוא, מדוע תרבות הצריכה משגשגת בחברה מוחצנת. חברה כזו מקדמת את הרעיון שעל כל אדם לחתור להרוויח כמה שיותר כסף על מנת שיוכל לבזבז כמה שיותר כסף. זוהי הדרך היחידה לחיות את החיים הטובים, גם אם המשמעות היא שצריך לרוץ בכלוב האוגר עד גיל 67. למה? כי זה מה שכולם עושים.

החברה המוחצנת, אם כן, שואפת למקסם את ההיפך המוחלט מסגנון החיים שאני מקדמת בבלוג הזה: צרכניזם מקסימלי וקרייריזם מקסימלי.

קחו לדוגמה את פסגת השאיפות הצרכניות של הישראלי הממוצע – קניית דירת מגורים (גדולה ומרכזית ככל האפשר, אלא מה). השיח בישראל מקדש את ההתאבדות הפיננסית הזו במונחים של חלום (דוגמאות: ). ולמה? כי בעלות על דירה היא סמל הסטאטוס האולטימטיבי; הוא גלוי לעיני כל, קל להשוויץ בו והוא מהווה עדות אילמת וניצחת לכך שהצלחת בחיים — קצת אחרי התפקיד המפואר שלך וגובה המשכורת שלך (נתונים שנחשפים באמצעות השאלה הערמומית "אז מה את/ה עושה בחיים").

לאדם מופנם עם סף קבלה חברתית נמוך ורגישות מופחתת לסטאטוס חברתי קל יותר לחסוך כסף. תחומי העניין שלו – ספרים, אינטרנט, שיחות אחד על אחד ופעילויות עשה-זאת-בעצמך נוטים להיות זולים משמעותית מתחביבים מוחצנים כמו פאבים, מסעדות יקרות ואירועי ספורט אקסטרים. בשונה מהטיפוס המוחצן, המופנם לא רואה בחתירה לעצמאות כלכלית בבחינת הקרבת קורבן. תרבות הצריכה פשוט איננה אטרקטיבית עבור מי שמעריך את חירותו, עצמאותו ושליטה על גורלו.

מופנמים, מוחצנים ופרישה מוקדמת

החברה הצרכנית-קרייריסטית לא מייצרת פיתרון נוח עבור אנשים שבוחרים "לתחמן" אותה ולהתנתק ממנה בטרם הגיעה שעתם.

אנשים כאלה – הפנסיונרים הצעירים – מוצאים את עצמם לפתע עם נפח עצום וחריג של זמן פנוי. בעיני, בעלות מלאה על הזמן הקצוב שנותר לי עלי אדמות היא התשובה לשאלה "מהי משמעות החיים". זו הסיבה שבגללה החלטתי לפרוש, ובהמשך גם להקים את האתר הזה. עבור אנשים אחרים, שפע בלתי מוגבל של זמן פנוי מהמם אותם עד כדי תחושת אובדן משמעות.

הטיפוס המופנם יכול לבדר את עצמו גם מבלי לפגוש אנשים אחרים על בסיס יומי ומבלי לשלם לאחרים עבור צריכת בידור פסיבי זול. הדמיון שלי עשיר מספיק והתחביבים שלי מגוונים דיים כדי שאוכל להעסיק את עצמי במשך ימים שלמים.

לעומת זאת, המוחצן — כמו לבלב סוכרתי שאינו מסוגל לייצר אינסולין – תלוי בגירוי חיצוני. הוא אינו יכול ליצור אותו בכוחות עצמו. מצבו הנפשי תלוי במגע אנושי רציף שכמובן אינו זמין בנפח "נורמלי" כשאתה פורש בגיל צעיר וכל חבריך עדיין תקועים במשרד/פקקים במשך 10 שעות ביממה.

ספרי לקרייריסט מוחצן שפרשת בגיל 30, והוא ישיב בפליאה: "אבל מה את עושה כל היום? כמה טלוויזיה אפשר לראות? איך לא נגמר לך הכסף (על פאבים / הופעות / טיולים מאורגנים לחו"ל)? איך את לא נכנסת לדיכאון?"

זו אולי הסיבה העיקרית לכך שפרישה בגיל צעיר בסגנון הנדון בבלוג הזה מתאימה יותר לבעלי אופי מופנם.

במשך רוב (כל?) הקריירה שלי הייתי צריכה להעמיד פני מוחצנת. כשהנפתי סוף סוף את האצבע המשולשת ופרשתי, התחושה הייתה כאילו פשטתי תחפושת צמודה ומחניקה במיוחד. אני לא מתגעגעת אליה ולו לרגע. לא לסביבה המשרדית ולא לאינטרקציה הכפויה, היומיומית, עם טיפוסים קטנים, משמימים ורעילים, שלא הייתי מחליפה איתם מילה אלמלא היו כלולים בעסקת החבילה של זמן תמורת משכורת.

אדם אינו יכול לבחור להיות מוחצן כשם שהוא אינו יכול לשנות את נטייתו המינית. הניסיון להיטמע ולהשתלב בחברה מוחצנת / נורמלית הוא בבחינת עול הרסני. תעצומות הנפש שיש להשקיע במאמץ הזה הן אדירות, ולפעמים הן גבוהות מסף היכולת של המופנם (מה שמחייב אותו לצרוך אלכוהול, כדורי הרגעה וסמים אחרים שמקלים על ה"השתלבות")

הדינמיקה בין צרכנים מוחצנים לחוסכים מופנמים בחברה הישראלית מזכירה את הדינמיקה שבין הרוב למיעוט. הרוב אינו דובר את שפת המיעוט ולא מסוגל להבין אותה (יתכן גם שההיפך הוא הנכון). הרוב מגדיר את עצמו בתור "נורמלי", ומפרש את כל הערכים החברתיים מנקודת המבט שלו. מהמיעוט מצופה תמיד להשקיע זמן ומאמץ בניסיון להסתגל לתכתיבי הרוב, שאם לא כן ייתפס כמי שסובל מקשיי הסתגלות ופגמים אישיותיים אחרים. כפועל יוצא, הרוב יזהה את עצמו עם דברים חיוביים, בעוד שהמיעוט יזוהה עם דברים שליליים.

למיעוט יש שלוש אפשרויות:

1) להיכנע לתכתיבי הרוב ולהפוך לחלק ממנו.
2) לפעול בחשאי.
3) למרוד בגלוי במוסכמות, גם במחיר של "ספיגת" נזק חברתי ותיוגים שליליים.

בחברה שבה מוחצנות היא הנורמה ומופנמות היא סטייה מהנורמה, האתגר הגדול ביותר היא לבחור באפשרות השלישית, שמשמעותה: לא רק שאני מבינה מהם ערכי הרוב (צרכניזם, קרייריזם, שיעבוד), אני דוחה אותם מכל וכל. רק למעטים יש את האומץ והנחישות כדי לממש את הבחירה הזו ולצעוד נגד כיוון העדר, למרות יחסו העוין.

זו, לדעתי, הסיבה האמיתית לכך שכל כך קשה לפרוש מוקדם בישראל.