סיכול ממוקד לתקציב המזון שלכם - הסולידית

עקרון פארטו (המוכר יותר בתור "כלל ה-80/20" או "חוק המעטים החיוניים מול הרבים השמישים") גורס כי במקרים רבים, 20% מכלל הגורמים אחראים ל-80% מהתוצאות. זהו כלל אצבע המשמש לרוב להתייעלות בהקשר העסקי, אולם הוא רלוונטי לא פחות לאלה מאיתנו החותרים לעצמאות כלכלית בדרך של חיסכון אגרסיבי.

המשמעות המעשית של עקרון פארטו לענייננו היא כי יש להשקיע את מרב המאמצים בצמצום ההוצאות הכבדות ביותר. בעולם המערבי מדובר בדרך כלל בהוצאות על דיור, תחבורה ומזון. לפי הלמ"ס, השילוש הקדוש הזה מהווה קרוב ל-60% מסך התצרוכת הממוצעת של משקי בית בישראל. אדם השואף להגיע לחופש כלכלי בעשר השנים הקרובות נדרש אפוא להתייעלות דראסטית בכל אחד מתחומי החיים הללו.

הקיצוץ בהוצאות הדיור והתחבורה כמעט מובן מאליו.  אדם שעובר לדירה קטנה וזולה יותר ומוותר על רכבו הפרטי לטובת אופניים או, ירחם השם, תחבורה ציבורית,  יגלה לפתע כי הוא מסוגל לחסוך (ולהשקיע) עשרות אחוזים מהכנסתו. אבל מה לגבי הוצאות המזון? האם ניתן להתייעל גם במישור הזה?

בתחילת השנה בישר לנו "גלובס" כי משפחה ישראלית ממוצעת מוציאה כמעט 2,300 ש"ח בחודש על מזון. מדובר בכ-700 ש"ח לנפש, או  27,500 ש"ח בשנה. אין צורך לעיין ביללותיהם קורעות הלב של המגיבים לכתבה  כדי להבין את משקלה של המעמסה הכלכלית הזו בחיי היום יום, שכרגיל נתפסת כגזירת גורל שהונחתה על הפרט מבלי שיש לו כל יכולת לשנות או להשפיע עליה.

ב"גלובס" לא ראו לנכון לספק פילוח הולם של התקציב, אבל ככל שאני מתרשמת, הוצאות גבוהות על מזון נובעות בדרך כלל מהנטייה לצרוך אוכל מוכן – בין אם הוכן מראש במסגרת ייצור חרושתי (ע"ע ארוחות מיקרוגל ושאר מזונות מעובדים), ובין אם הוכן במיוחד עבור הלקוח על-ידי שפים, אופי פיצות ומגלגלי שווארמה.

אדם צורך מזון מעובד משתי סיבות מרכזיות: האחת היא שהוא אינו יודע לבשל, והשנייה היא שאין לו די זמן פנוי כדי לבשל. מכאן שהדרך הפשוטה ביותר לקצץ באופן דרסטי בהוצאות המזון היא ללמוד לבשל ביעילות.

לאדם שיודע לבשל יש יתרון מובנה על פני אדם שתלוי במזון מעובד או באחרים שיבשלו עבורו. היתרון הזה לא רק שהופך את הטבח המיומן לעצמאי יותר, אלא גם מאפשר לו לשלם פחות כסף על אוכל:

הדרך הפשוטה ביותר להתחיל ללמוד לבשל היא באמצעות מתכונים.  אפשר לעשות זאת באמצעות ספרי מתכונים – וזהו הטוב שבהם. מנגד, היצע המתכונים הבלתי מוגבל הזמין ברשת מהווה חלופה ראויה. מצאו כמה מתכונים שקולעים לטעמכם, גשו למטבח והפשילו שרוולים. אחרי כמה שבועות של התנסות מעשית, תגיעו לתובנות קולינריות כלליות יותר (למשל: אילו צירופי מרכיבים הולכים טוב ביחד, מאילו צירופים עדיף להימנע וכן הלאה) שיסייעו לכם להשתפר.

בישול זו מיומנות, וכמו כל מיומנות דרוש זמן כדי ללמוד אותה ולהצטיין בה. החדשות הטובות הן שגם כאן פארטו עובד שעות נוספות: מספיק לרכוש 20% מהכישורים הבסיסיים כדי להפיק  80% מהתועלת הכלכלית.

מי מתזמן את שוק המזון?

בעברי הרחוק, הרבה לפני שהתחלתי לבשל לעצמי, כל קניית מזון נעשתה באופן ספונטני לחלוטין. אם הייתי רעבה — מיד קניתי אוכל כדי לשבּוע. בדרך כלל הייתי מזמינה סושי או נודלס לסוגיו, ובמקרים קיצוניים הייתי מסתפקת ב"מנות חמות". במקרים הנדירים שבהם כבר הייתי הולכת לסופר (על קיבה ריקה, כמובן – טעות פטאלית), הייתי שבה לביתי עם עגלה עמוסה במוצרים יקרים ומיותרים שכמעט תמיד שכבו במזווה עד שנזרקו לפח — כמובן לפני שנעשה בהם שימוש.

בימי הראשונים כבשלנית פעלתי באופן כמעט מכאני. ריכזתי מתכונים שמצאו חן בעיני והזנתי אותם בגיליון אקסל. בעמודה הראשונה בגיליון מניתי מגוון מצרכי מזון. בעמודות הבאות פירטתי כל מתכון בחתך כמות נדרשת פר מרכיב. העמודה האחרונה סכמה באופן אוטומטי את כלל הכמות הנדרשת שעלי לקנות. מדי שבוע יצרתי תפריט שהורכב מארוחות נבחרות מ"גיליון המאסטר", והלכתי לסופר עם רשימת הקניות שהאקסל הפיקה עבורי.

בזכות תכנון שבועי מוקדם של תפריט הארוחות והיצמדות קפדנית לרשימת הקניות הנגזרת ממנו הצלחתי לחתוך את הוצאות המזון שלי כמעט פי 2 – וכמובן, לחסן את עצמי מפני מלכודות הפיתויים הצרכניות של רשתות המזון.

הבעיה ברשימת הקניות המסורתית היא שהיא לא מותירה מקום להתגמשות. הרשימה נבנית, ככלות הכל, בהתאם למתכונים מסוימים, ולכן היא בהגדרה כובלת את הקונה לרכוש את כל המצרכים עבור אותם מתכונים,  יהיה מחירם אשר יהיה.

כל בשלן מתחיל, לפיכך, צריך לשאוף להגיע לשלב בו הוא כבר לא תלוי בספרי המתכונים. בשלב זה,  די לטבח המיומן במבט חטוף במצרך יסוד מסוים כדי להכין ממנו מגוון ארוחות זולות, מהירות ומאוזנות.  ככל שתדעו להכין ארוחות רבות יותר מאותם מרכיבים, כך סל הקניות שלכם יהיה קרוב יותר לאופטימום.

אני כבר מזמן לא מגיעה עם רשימת קניות לסופר. כשאני יוצאת לקניות, אני עוברת ממוד "לקטת" למוד "ציידת". רשתות המזון, כידוע, יוצאות במבצעי הנחות על בסיס שבועי, במסגרתם הן מעמידות מוצרים שונים למכירה במחירי הפסד. הטריק הוא

1. לזהות את המוצרים הללו מבעוד מועד (אתרים כמו ישראפלייר עשויים להועיל בהקשר הזה)
2. לאמת שההנחה אכן משמעותית ביחס למחיר השוק (*)
3. לרכוש כמויות גדולות מתוך כוונה לבסס עליהם את התפריט השבועי.

(*) פעמים רבות הרשתות מתיימרות להציג מחיר שוק רגיל כמחיר מבצע. צריך להיזהר מהתרגילים הללו, וללמוד לעקוב לאורך זמן אחר רמות המחירים. ניתן להיעזר באתר מאגרי המידע הממשלתיים לשם כך.

בשבוע שעבר, לדוגמה, הירקן הסמוך אלי מכר סטוקים של דלורית בהנחה של 50%. את הפוסט הזה אני כותבת אחרי שסעדתי את ליבי במנת תבשיל דלורית בנוסח צפון אפריקאי (דלורית, עדשים ירוקות, גרגירי חומוס, עגבניות, שום, בצל ופלפל) שהכנתי לפני כשבוע בסיר גדול, שמספיקה לי עד עכשיו. במידה שמדובר במרכיב אקזוטי, אני "מרמה" קצת ובודקת מתכונים אפשריים באתרים כמו I-Am-The-Chef.

את שוק ההון אי אפשר לתזמן, אבל את שוק המזון – בהחלט ניתן 🙂

המסקנה היא שמבחינה כלכלית טהורה, הגישה האופורטוניסטית לקניית מזון עדיפה על הגישה הספונטנית ("אני רעב, בא לי פיצה") ועל הגישה המתוכננת ("מצאתי מתכון לפאי דובדבדנים, אז מה אם עכשיו נובמבר!").

אל תצאו לצוד ללא מזווה

לא ניתן ליישם את השיטה האופרטוניסטית ללא מזווה עמוק.

במזווה שלי אני מאחסנת מגוון מוצרי יסוד בכמויות גדולות (פסטה, אורז, עדשים, חומוס, שעועית, קמח, קקאו, שיבולת שועל, שמרים, שימורים, שמנים, תבלינים) שאינם פגי תוקף. במקרר ובמקפיא אני מחזיקה מגוון ירקות, פירות ומוצרי דגים ועוף.

במילים אחרות, המזווה, לא הסופרמרקט, הוא מקור המזון העיקרי שלנו. הסופרמרקט הוא לכל היותר מקור למילוי מחדש. כך אני מבחינה בבירור בין אקט הבישול לבין אקט קניית המצרכים: מכיוון שיש לי די מזון בסיסי בכל רגע נתון (סף המינימום: שק תפוחי אדמה, שק גזר, שק בצל, שק עדשים ירוקות ושק אורז), אני יכולה להרשות לעצמי להמתין למבצעים ולהוציא כסף רק על מוצרים שבמבצע.

אני קונה בסופר בערך פעם בשבוע, בדרך כלל כדי למלא את המזווה בפירות וירקות טריים (כתלות במבצעים), במארז ביצים ובמוצרים מתכלים אחרים המוצעים בהנחה. כפי שציינתי בעבר, את המוצרים היבשים, לרבות קטניות, אני מזמינה בכמויות גדולות (5 ק"ג ומעלה) מספקי מזון סיטונאים של מסעדות, מזנונים וחדרי אוכל — בדרך כלל בתדירות של פעם בחודשיים, לפי הצורך כמובן.

הסופרמרקט נמצא במרחק הליכה מהבית שלי (זה, בעיני, השיקול החשוב ביותר בבחירת מקום מגורים). כידוע אין לי רכב, ואני לא מזמינה משלוח אלא כשמדובר בספקים.  המשמעות היא שסל הקניות שלי מוגבל, פיזית, על ידי היכולת שלי לסחוב מזון מהסופר הביתה — מה שכמובן תורם לצמצום ההוצאה. אגב, בדרכי חזרה יוצא לי לא פעם לחלוף על פני שכניי המיוזעים בעודם פורקים כמויות מפלצתיות של מזון ללוע הפעור של המיני-ואן המשפחתי. אני מביטה בהם, הם מביטים בי, וכל אחד תוהה מי מאיתנו המטורף האמיתי…

מחוץ לתחום

כשאני מסיירת לי ברחבי הסופר, אני יודעת שישנם דוכנים מסוימים שהם "מחוץ לתחום" מבחינתי:

בשר אני צורכת בצמצום — כמותרות או כפינוק קולינרי. כולנו התרגלנו לכך שכל ארוחה חייבת לכלול מנת בשר — אבל מכיוון שבשר הוא כמעט תמיד המרכיב היקר ביותר בארוחה, ראוי לחוסך האגרסיבי לשקול להקטין את צריכת הבשר או להעלימה כליל.  בשר הוא אמנם מקור החלבון היקר ביותר, אבל הוא לא המקור היחיד. בל ישנם תחליפי חלבון בריאים וזולים יותר כמו קטניות, אורז, סויה, אגוזים ואפילו ירקות מסוימים.

מחלב ומוצריו אני מתנזרת לחלוטין — גם הלובי החזק של מועצת החזק לא יצליח לשכנע אותי שיש משהו "טבעי" בצריכת מזון עגלים מעטינים זבי מוגלה של פרה.

 ממתקים ושתייה – להוציא שוקולד מריר איכותי, אני לא קונה ממתקים תעשייתיים. במקום ממתקים אני צורכת תפוחים, בננות וחמאת בוטנים ביתית. לא נוגעת במשקאות אנרגיה, לימונדה ומיצים. אני שותה מים מהברז, אבל מחזיקה שישיית מים במזווה למקרה חירום.

מזון אורגני – יש הטוענים שמזון "אורגני" בריא יותר או איכותי יותר – למרות שלא ידוע לי על בסיס מדעי לטענה הזו. מכיוון שכך, אני לא מזהה את ה"פרמיה" על ההשקעה.  המסקנה היא שמדובר לכל היותר במותרות  אופציונלית במקרה הטוב —  או בגימיק שיווקי ומתייפייף במקרה הרע. מי שרוכש מזון אורגני מנימוקים סביבתיים, מוטב לפחות שישקול חלופות זולות ואפקטיביות פי כמה: צמצום צריכת בשר או הימנעות מייצור פיות נוספים להאכיל, למשל.

בנוסף לכל אלה, אני לא קונה מאכלים שיש לי זמן להכין בעצמי: לחם או ממרחים כמו מיונז, קטשופ ביתי, חמאת בוטנים ביתית ואפילו ממרח נוטלה ביתי.

 מזון זה דלק

הגישה שלי למזון היא תועלתנית למדי. כשם שדירה היא ביסודה מחסה, ורכב הוא ביסודו אמצעי להגיע מנקודה א' לנקודה ב', מזון הוא בבסיסו דלק — מכלול של חומצות אמינו, פחממות ושומנים הדרוש לתפקוד תקין.

רבים מתקשים לחשוב במונחים כאלה. מבחינתם, אוכל הוא לא רק דלק, אלא "חוויה" רגשית, שלא לומר התמכרות. אני מקפידה להבחין בין האכילה לבין התחושות והזכרונות שהאכילה מעוררת. כמו סוקרטס, אני אוכלת כדי לחיות, לא חיה כדי לאכול.

מסיבה זו, אין לי שום בעיה לאכול את אותה הארוחה, יום אחרי יום, מספר פעמים ביום, ובלבד שהתפריט מאוזן די הצורך. גיוון יתר לא רק שמסבך את העניינים, אלא גם מייקר אותם. כמו הרבה דברים אחרים, גם האוכל שאנחנו אוכלים נופל קורבן לטרגדיה של מרוץ ההנאה: ככל שאתה מתרגל לאכול מזונות רבים ומגוונים יותר, כך אתה משתעמם בקלות יותר וזקוק לגירוי קולינארי אקזוטי ויקר יותר כדי להיות להנות ממנו בעתיד.

בדרך כלל אני מבשלת כמויות מתוך כוונה לחמם מאוחר יותר: מרקים סמיכים, צ'ילי לסוגיו וקטניות טחונות (חומוס, ממרחי עדשים ועוד). לאורך זמן גיליתי שמרווח הזמן האופטימלי עבורי הוא לבשל אחת ל-3 ימים, מפני שבפרקי זמן כאלה המזון שורד היטב גם מבלי שיש להקפיאו.

אני לא זורקת אוכל. אף פעם. אני מקפיאה שאריות, מחממת ואוכלת עד שנגמר. הפרי בשל מדי? תכינו ממנו רסק. שיבולת שועל מיותרת? תכינו קרקרים. נשאר קצת עוף? תקפיאו אותו ותוסיפו אותו מאוחר יותר לטאקו או לפהיטס. נשארו עצמות מהכנפיים של שבת? תכינו מהם ציר לריזוטו או למרק. קליפות תפוחי עץ? תכינו מהם תה. במקרה הכי גרוע, אפשר לקצוץ את השאריות לחתיכות קטנות ולהכין מהם חביתה מסוגננת. אם חשבון הקניות שלכם מנופח ולא ברור לכם מדוע, כנראה שהתשובה נמצאת במעמקי פח הזבל שלכם.

אני יודעת שיש אנשים שמותחים את גבולות החיסכון מסביב לצלחת שלהם (כשם שאצל אחרים הקו עובר ברכב הפרטי או בחפיסת הסיגריות). הם יתקשו להזדהות עם הפוסט הזה, וזה בסדר. מבחינתי, הבחירה לוותר על מזונות מעובדים, על חלב ומוצריו ועל בשר אדום לא רק שצמצמה בחדות את ההוצאות על מזון, היא גם שיפרה את איכות חיי – וכנראה שגם את תוחלת חיי.