שיר הלל להתבודדות - הסולידית

בשיפולי הביוב הצהוב והמבעבע של "מאקו" צפה לה השבוע כתבה ויראלית מאת אחת איילת רוזן, העוסקת ב"מגפת הבדידות".

זהו גבב מילים אווילי למדי המעלה שורה של טיעונים בעייתיים, ובראשם הקביעה הסנסציונית לפיה בדידות היא לא פחות מ"העישון החדש".

לשיטתה של הכותבת, מדובר ב"תופעה חברתית עצומה" הפושה בעיקר בקרב צעירים. ה"אובססיה התרבותית" הזו מתפשטת כמגיפה קטלנית, מזיקה למערכת החיסונית וגורמת למוות בטרם עת. רוזן, אגב, מבססת את קביעותיה אלה על מסקנותיו של האנתרופולוג ד"ר ג'ון קסיופו, אך שוכחת לציין שהן נסמכות ברובן על מחקרים שנערכו בשימפנזות ובקופי בונובו — לא בבני אדם.

"דור הצעירים של היום לדור הכי בודד בעולם", היא ממשיכה, ומדגימה זאת באמצעות נתונים סטטיסטיים המצביעים על עלייה דרמטית במספר הרווקים והרווקות באוכולסיה היהודית בישראל.

שאר הכתבה הוא ניסיון מבולבל להצביע על הגורמים ל"מחלה של המאה ה-21" — החל מהמרוץ לאושר חומרי, עבור בתקשורת "חסרת פנים" בעידן הפייסבוק והסמארטפון, וכלה בפער המתרחב בין המציאות הכואבת לחלום המתוק. הכתבה מסתיימת בהמלצה חד משמעית לקורא האומלל, שבשלב זה משוכנע שבדידותו תגזור עליו מוות בגיל צעיר: "צא מהבית!"

אני יודעת שקהל היעד של הכתבה הוא קוראי מאקו, לא קוראי הסולידית. ובכל זאת, ההנחות הסמויות שביסוד מאמרים כאלה — שזוכים לתפוצה אדירה — מתסכלות ומרגיזות אותי.

הרעיון כאן הוא לקדם (בפעם המי יודע כמה) את אידיאל ההנאה המוחצנת ולהציגו כתרופת פלא לכל מצוקה נפשית. העולם הרי שייך למוחצנים, והמוחצנים הם שקובעים מהו מדד הייחוס "הראוי" לאינטרקציה חברתית בין בני אדם.

לכן — צאו מהבית! צרו "קשרים משמעותיים" עם אנשים חדשים! שלמו 70 שקל כדי לשבת איתם בפאב יחד עם 200 איש נוספים שמקשקשים בקולי קולות! ספרו לנו על השיחות הפילוסופיות והעמוקות שהצלחתם לנהל!

אין לי ספק שהייתי יכולה לקחת את הכתבה הזו ולכתוב פוסט סימטרי לחלוטין, בסגנון: "תרבות הבילויים הרדודה, הבידור הזול והצרכניזם החולני הם המגפה של המאה ה-21. הם מזיקים לבריאות כמו עישון והשמנת יתר, ופוגעים בעיקר בצעירים. למה בני ה-20 של היום יותר רדודים מבני 60?" סביר להניח שהייתי מגיעה למסקנה שלריקנות הצרכניסטית שמקדם "מאקו" יש תרומה רבה יותר ל"מגיפת הבדידות" מאשר לפייסבוק ולוואטסאפ (*).

מה שפוגעני במיוחד בכתבה הזו הוא הפרספקטיבה צרת האופקים, המתקשה להבין ולהביא בחשבון שלאנשים שונים יש העדפות שונות, ובכללן ההעדפה שלא ללכת בתלם או לציית למוסכמות ה"נורמליות" (או שמא עלי לומר, "פופולאריות מבחינה תרבותית").

לא כולנו סובלים מצורך אקוטי בתחושת קבלה חברתית. לא כולנו סובלים מחוסר יכולת מוחלט לבדר או להעסיק את עצמנו בכוחות עצמנו. לא כולנו מתרגשים מציטוטים כגון: "להודות שאתה בודד זה כמו להחזיק שלט ענק שכתוב עליו 'לוזר' על המצח שלך" (לא נגעתי, נשבעת).

נכון — אין ספק שלרבים — אולי לרוב האוכלוסיה — אין את החוסן הנפשי, הביטחון העצמי והבגרות הרגשית הדרושה כדי להיות לבד לאורך זמן. אנשים כאלה בהחלט יתקשו לשרוד זמן רב ללא אינטרקציה חברתית משמעותית מבלי להיקלע לדיכאון עמוק או לחרדה קיומית. בדידות היא עונש קשה, תחושה עזה של מחסור שכופה הסביבה על הפרט. אני בהחלט חשה כלפיהם מידה של רחמים.

ויחד עם זאת, הכתבה מתעלמת לחלוטין מהעובדה שיש מי שבוחר מרצונו החופשי לחיות בגפו. נראה שאם "מגיפת הבדידות" מסוכנת כמו עישון, הרי שאדם שבוחר להתבודד הוא אדם שבוחר להזיק לעצמו — בדיוק כמו כל מעשן כפייתי.

בין בדידות להתבודדות

שואלים אותי לא פעם אם כפנסיונרית צעירה אני לא נתקפת בדידות.  הרי בזמן שאני קמה ב-10 בבוקר, מדוושת לי ברחבי העיר או קוראת ספר בחוף, רוב בני גילי עדיין עובדים.

בדידות איננה פועל יוצא של היעדר אינטרקציה עם אחרים. אני לא חשה שמץ של בדידות כשאני לבדי. אני מסוגלת להעסיק ולבדר את עצמי במשך שבועות שלמים מבלי להזדקק לגירוי חיצוני ומבלי שאחווה חרדה או דיכאון.

דווקא כשאני במחיצת אנשים אחרים — במיוחד כאלה שאין לי עמם דבר במשותף — אני עשויה להרגיש שמץ של בדידות. במקרים כאלה אני מרגישה לא פעם כמו חייזר שנחת מהחלל: אני הרי לא מזהה משהו כמו 80% מהפרצופים ב"פנאי פלוס", אין לי מושג איך נראית הקולקציה החדשה של לואי ויטון, ובכלל, נראה שפיתחתי מין תגובה אלרגית מציקה לביטויים כמו "חוגים לילדים", "מכבי ת"א" ו"צדק חברתי".

כזו אני: טובה בביג-טוק, גרועה בסמול-טוק. כעת תארו לעצמכם איך הרגשתי במקום העבודה שלי עוד לפני שפרשתי.

רוב הבחירות שבחרתי בחיי נועדו בסופו של דבר לייצר אפשרויות בחירה נוספות. אני מאמינה שככל שלאדם יש אפשרויות בחירה רבות יותר, כך הוא חופשי יותר. אני מסוגלת היום לעשות כל העולה על רוחי (בגבולות ההיגיון), וחשוב מכך – יש לי יכולת להימנע מדברים שאני לא רוצה לעשות. זה כולל, כמובן, את היכולת להימנע ממגע עם אנשים שאני לא נהנית מקרבתם. (**)

יש מי שיפרש את ההתנהגות הזו כבדידות (Loneliness), אך זה לא המצב. חשוב להבחין בין העובדה שאדם נמצא בגפו לבין התחושות שמצב זה מעורר. בדידות היא תחושה שלילית הנובעת מהיעדר נוכחות (פיזית או רגשית) של בני אדם אחרים שעמם ניתן ליצור חיבור משמעותי, למרות הרצון בחיבור כזה.

אני לא בודדה, מפני שאני לא מרגישה שחסר לי משהו. את ההתנהגות שלי נכון יותר להגדיר בתור התבודדות (Solitude). שתי המילים נגזרות אמנם מאותו שורש (ב.ד.ד), אך תהום עמוקה פעורה ביניהן.

התבודדות היא מצב המתאפיין "בהתנתקות מתביעותיהם המיידיות של אנשים אחרים, בעכבה חברתית מופחתת ובחופש גדול יותר לבחור בפעיליות פיזיות ומנטאליות." במילים אחרות, זהו מצב חיובי, שבו אדם נמצא לבדו מבחירה מבלי להרגיש בדידות.

כולנו רוצים להתבודד במידה מסוימת. רוב האנשים יעדיפו, למשל, להתגורר בבית פרטי ולא בבניין מגורים. רוב האנשים יעדיפו לנסוע ברכב פרטי ולא באוטובוס עם 60 נוסעים. רוב האנשים יעדיפו שלכל ילד יהיה חדר משלו. יותר ויותר אנשים חיים כ-סינגלטונים – במשקי בית של אדם אחד בלבד. אפילו מוסד הנישואין אינו חסין מפני יצר ההתבודדות: למרות הטיעון המוזר שהובא בכתבה לעיל ("רווק בלי ילדים? אתה בודד!"), העובדה היא ששליש מהזוגות הנשואים בישראל מתגרשים — כלומר, בוחרים להתבודד מרצון (***).

השאלה היא של מידתיות: היכן אתם ממוקמים על המנעד שבין חיכוך בעצימות גבוהה עם אחרים לבין העדפת הרצון להיות לבד. באופן אישי, אני נמצאת הרחק בקצה הסקאלה. ומה אתכם?

בשבח ההתבודדות

בני אדם, בין אם טובים ובין אם רעים, הם יצורים תובעניים מאוד. כטיפוס מופנם, יצר התובענות הזה גובה ממני משאבים קוגניטיביים ואמוציונליים שהייתי מעדיפה לכוון לאזורים אחרים בחיי.

התבודדות משחררת אותי מהמגבלה הזו. במקום לכבול את עצמי במשקולות אנושיות שדוחקות אותי לפינה, אני לא מאפשרת לאחרים להגביל אותי, ויכולה להשתמש במשאבים הפנויים כדי לעשות מה שאני בוחרת.

אני מאמינה שהתבודדות, יחד עם היכולת לחשוב באופן צלול ועצמאי, היא תנאי הכרחי למיצוי הפוטנציאל האנושי. חשבו על יצירותיהם של הנרי דויד תורו, אייזק ניטון, פרידריך ניטשה, רנה דקארט, בלז פסקל, ארתור שופנהאואר, עמנואל קאנט, לודוויג ואן בטהובן ונוספים — כולם אנשים שלא נישאו מעולם וחתרו להתבודדות בכל מאודם.

לפסיכיאטר אנטוני סטור יש ספר נפלא בנושא שבו הוא סוקר ביוגרפיות של כל אותם מתבודדים גדולים וקורא תיגר על עצם הרעיון המקובל בספרות ה-self help האמריקנית לפיו יחסי אנוש הם המקור העיקרי לאושר אנושי.

ואכן, התבודדות מהווה מרכיב חיוני בתחושת האושר הכללי שלי ומקור לאיזון נפשי, שלווה ורענון. למעשה, רוב התחביבים שלי מחייבים מנה הגונה של התבודדות: קריאה עמוקה, כתיבה, ציור, מוזיקה, אופניים, מדיטציה, טיולים בטבע וכן הלאה.

מעל לכל, התבודדות מסייעת לפרט לפתח תחושה חזקה של אינדיבידואליזם: ההבנה שאדם יכול וצריך להיות אדון לגורלו, בלתי תלוי באחרים, ובעל יכולת לחשוב, להתנהג ולפעול בכוחות עצמו גם אם המשמעות היא לשחות כנגד הזרם, לפעול בניגוד למוסכמות ולא לפחד ממקוריות.

לרוע המזל, בחברה מוחצנת אין מקום לאינדיבידואליזם: מכולנו מצופה להשתלב בחברה, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא "לצאת מהבית", לבלות היכן שכולם מבלים, לקנות מה שכולם קונים, ללבוש מה שכולם לובשים, ללמוד מה שכולם לומדים, לעבוד כמו שכולם עובדים, לחשוב מה שכולם חושבים ולדרוש מה ש"העם דורש".

(*)  כן, ה"חברים" שלי בפייסבוק יעלו מדי פעם תמונות של המנה המופלאה שהזמינו אתמול במסעדה או של החופשה החלומית שלהם בקפה דל מר. זו הרי תכליתה של הפייסבוק: זירה לשיקוף סטאטוס חברתי והצגת מצג שווא של חיים מושלמים תוך הצפת קנאה עזה בקרב "חברים". אבל היי, לפחות אני לא צריכה לזייף עניין כפי שמצופה ממני בתקשורת "בריאה", פנים-אל-פנים, מהסוג המקודם בכתבה.

(**) מעניין לציין שהיום, כשאני כבר לא חייבת להיות בקרבת אף אחד מלבד בן הזוג שלי ומספר חד-ספרתי של חברים קרובים, אני הרבה פחות סבלנית וסובלנית כלפי טיפוסים שבעבר הייתי יכולה להתמודד איתם בקלות.

(***) קשה לי להעריך כמה אנשים נשואים חשים בדידות (שלא לומר גיהנום צרוף) במסגרת חיי הנישואין שלהם ולמרות זאת בוחרים שלא לפרק את החבילה. זוהי בעיני הבדידות המרה ביותר. לצטט את אנטוני סטור: "אם נפסיק להתייחס למוסד הנישואין כאל מקור עילאי לאושר, פחות נישואין יסתיימו בדמעות."