הסולידית לפני 10 שנים כ- 7 דקות קריאה
עני היית, עני נשארת - הסולידית
פורנוגרפיה, במובן הכללי ביותר, היא השימוש בדימויים גרפיים עזים במטרה לעורר תאוות קמאיות בקרב הצופה.
הביטוי צמח ומוכר בעיקר בקונטקסט מיני ("פורנה" πόρνη ביוונית, פירושו "זונה", ואילו "גרפין" γράφειν פירושו "לכתוב" או "לתעד"), אך ניתן למצוא דימויים פורנוגרפיים גם בהקשרים שונים לחלוטין.
העיתונות הכלכלית בישראל, למשל, עמוסה לעייפה במה שניתן להגדיר פורנוגרפיה פיננסית: כתבות סנסציוניות שמנסות לגרוף רייטינג באמצעות לחיצה ממוקדת על כפתורי הפאניקה או החמדנות במוחות הקוף הפרימיטביים של קוראיהן.
זן פופולארי נוסף של הז'אנר הוא הפורנוגרפיה של העוני, הנפוץ במיוחד בקרב אלה המגדירים עצמם נושאי "הדגל החברתי". הכוונה כאן היא לתיאורים פלסטיים ומכמירי לב של חיי הדלות, אשר עובּדו באופן שיעורר את נקיפות המצפון ותחושות האשם בקרב מי שנחשף אליהם.
יצרני פורנוגרפיית העוני נוטים לתעל את התגובות הרגשיות הללו לאפיקים שיצמיחו עבורם תועלת, בדרך כלל בדמות הון פיננסי (רייטינג), ציבורי או פוליטי.
בשבוע החולף געשה הרשת בעקבות פוסט פורנו-ויראלי מסוג זה שפורסם בביטאון היאפי-סוציאליסטי המקוון "המקום הכי חם בגיהנום". הפוסט, שכותרתו "אני עני", סחט מאות תגובות מלאות חמלה, הזדהות ואמפתיה, וזכה, בהתאם, לשבחים סנסציוניים: "אגרוף בבטן", "מסמך אנושי קורע לב", ו"קריאת חובה". קטעים ממנו אף שודרו ברדיו ובטלוויזיה.
הפוסט מגולל את תחושותיו של צרכניסט-קרייריסט אנונימי – איש מעמד הביניים המדומה – אשר ירד מנכסיו באופן בלתי צפוי. לאחר שהתגרש מאשתו, פוטר ממקום עבודתו, ומצא את עצמו נטול יכולת לקנות אפילו משולש פיצה לילדתו האומללה, הכתה בו התובנה: הוא עני. "הכל נהפך לפריך ושביר" הוא כותב בתזמון מופלא, כאילו משיב לשאלה ששאלתי יום לפני פרסום הפוסט.
הפוסט מוצלח כמעט בכל קנה מידה. הוא כתוב היטב וכאמור משיג את מטרתו הלא מוצהרת – להצית רגשות עזים בקרב קוראיו.
אלא שבמקרה שלי, דפוקה שכמותי, הוא לא עורר את הרגש הנכון. במקום לחוש חמלה כלפי הכותב, הפוסט הזה גרם לי להרגיש בעיקר כעס ותסכול.
אני כועסת.
לא בגלל סדר העדיפויות המפוקפק של הכותב – שלמרות העובדה שאין לו כסף כדי לקנות אוכל לילדיו, ממשיך לממן תאוות צרכניות כמו סמארטפון או משאבת מזומנים מפלצתית שעולה 30,000 ש"ח בשנה רכב צמוד.
לא בגלל חוסר האונים הנרכש שלו, שמביא אותו, למרות מצבו העגום, להמשיך לשלם לאחרים כדי שיבשלו עבורו.
לא בגלל העובדה שגם במצבו השברירי הוא מוסיף לקבל החלטות גרועות מכוח חרדת מעמד – חומר הבערה של הצרכניזם החולני – ורועד מפחד שמא אחרים יחשבו אותו לעני.
לא בגלל העובדה שבחר לאורך השנים שלא לחסוך ולו שקל אחד ליום סגריר – ולא הביע שמץ של חרטה בעניין גם אחרי שהברבור השחור נחת ופלט את תכולת מעיו על ראשו.
לא בגלל העובדה שגם השכר ה"נמוך" שהוצע לו (6,000 ש"ח בחודש) היה ממקם אותו עמוק בעשירון העליון של אוכלוסיית העולם במונחי הכנסה לנפש.
אני כועסת מפני שלמרות כל אלה – הכותב עדיין משוכנע שהוא נקלע למצב בגלל "מזל רע". הוא עדיין משוכנע שעשה הכל כמו שצריך ולפי הספר, אבל מישהו "שינה את הכללים" ולא סיפר לו.
שוב עוברת האחריות מהפנים לחוץ. שוב זהו אותו אילוץ כפוי, אותו גורל אכזר, אותה מערכת חסרת פנים שאשמה לא רק בכישלונותיו של הפרט, אלא גם בעובדה שיתקשה להיחלץ ממעגל הזוועה: הרי דמי האבטלה נמוכים מדי, המיסים גבוהים מדי, המשכורות נמוכות מדי, ובכלל, הכל נורא יקר!
וכך הוא בוחר להתבוסס בעיסה מהבילה של רחמים עצמיים, מהולה בייאוש קיומי, בוותרנות ובתודעת FUCK ME קורבנית.
לאורך הפוסט הכותב מתבונן בערגה על התקופה "הנורמלית", בימים שקדמו ל"הפיכתו" לעני. הוא מתקשה להבין שהיה עני עוד לפני שהתגרש, עוד לפני שפוטר ועוד לפני שירד מנכסיו.
הרי עוני הוא לא מחסור כספי. עוני הוא מצב תודעתי. עוני פירושו פטאליזם, שיעבוד מרצון ותלות באחרים. עוני פירושו חוסר יכולת לומר "די". עוני פירושו חוסר יכולת להבחין בין רצונות לצרכים.
"עני," אומר נשיא אורוגואי חוזה מוחיקה בראיון מעורר השראה, "הוא מי שצריך יותר מדי."
התודעה הזו, והערכים הנגזרים ממנה, היא שהביאה את הכותב לקבל את ההחלטות הגרועות שקיבל. העוני הפיננסי שנבע מהן לכל היותר החמיר את העוני התודעתי ממנו סבל קודם לכן – וממנו סובלת אולי 99% מהחברה הצרכנית.
מפתה לחשוב שאנשים נקלעים לקשיים כלכליים בגלל טעות אחת גדולה. אבל משבר כלכלי נובע כמעט תמיד מדפוס קבוע של החלטות גרועות המתקבלות באופן עקבי, פעם אחר פעם, יום אחר יום, שעה אחר שעה.
קשה מאד לגרום לאדם שעבר אינדוקטרינציה צרכנית מגיל אפס לזהות את הקשר הסיבתי שבין הבחירות הגרועות שקיבל לבין מצבו הכלכלי בטווח הארוך. קשה עוד יותר לגרום לו לקבל עליהן אחריות. הרי השיטה הצרכנית מתגמלת החלטות קצרות-רואי: היא מעודדת סיפוק מיידי ומפנקת את מי שבוחר בטווח הקצר על פני הטווח הארוך.
זה ניכר היטב אצל הכותב האנונימי: בראייתו, כל הנאה היא פונקציה של בזבוז כסף. כך למד מינקות, וכך, מסתמן, הוא מלמד את ילדיו הגרגרנים. סגנון החיים הבלתי-יעיל הזה מפומפם 24-7 בכל מדיה אפשרית במסווה של "נוחות" ו"מעמד חברתי". זוהי הנורמה. לנסות לשכנע אדם שהוא לא חייב לבזבז את כל ההכנסה החודשית שלו זה קצת כמו לנסות להסביר לדג מה זה מים.
תודעת העוני הצרכנית מבחינה בין שני מצבים בלבד:
- מימוש תשוקות (מותנה בהשתתפות פעילה במרוץ העכברים)
- אי-מימוש תשוקות (הקרבת קורבן).
מבחינתו של העני, כשאפשרות 1 נשללת ממנו מסיבה כלשהי, הוא לפתע נעשה "עני". פתאום ניתן להבחין בסורגיה השקופים של מכלאת העוני. רף התשוקות הרי גבוה מאד ולא יודע שובע. האפשרות להנמיכו כלל לא נתפסת. זו הסיבה שאדם שבוחר לחיות בצמצום ועוד נהנה מכך לעולם יכעיס אדם שנאלץ לחיות בצמצום וסובל מכך.
אני יכולה לכתוב עד מחר כמה חשוב לצרוך פחות, לחסוך כסף, להתייעל במישור ההוצאות, ועם כל זה עדיין להנות מהחיים. אבל לא אני מקבלת את ההחלטות. בסופו של יום – כל אדם אחראי לגורלו. אינני מאמינה שאפשר להציל אנשים מפני עצמם. אינני מאמינה אף שיש חובה מוסרית לעשות זאת.
אני יכולה להביא הרבה מאוד דוגמאות לאנשים שהצליחו לחלץ עצמם ממלתעות העוני פשוט כי האמינו שביכולתם לעשות זאת. מעולם לא ראיתי אדם שהצליח לשקם עצמו על כרעי הפטאליזם. לאדם שמצהיר קבל עם ועדה שהוא עני, ושזה כל מה שיהיה אי פעם, אין סיבה להשתנות. כל שנותר לו הוא "לחיות את הרגע".
זו הסיבה שלדעתי גל ההזדהות והחמלה שניצת בתגובה לפוסט מסוכן כל כך. ישנו גבול דק מאוד המבחין בין הבעת חמלה לבין מתן לגיטימציה. הזדהות עם הכותב מהווה במובן מסוים מתן אישור הפוטר אותו מאחריות לגורלו, מעביר את האחריות ל"מערכת" ומעודד את ה"עני" להמשיך לקבל החלטות גרועות. גילויי סימפטיה וחמלה הם מה שהעני רוצה לשמוע – לא מה שהוא צריך לשמוע.
הבעיה, אם כן, היא לא בורות פיננסית. הבעיה שורשית ועמוקה יותר, וקשורה באובדן תחושת מסוגלות.
עדיין לא מצאתי את הדרך לפתח תחושת מסוגלות דרך המילה הכתובה. מה שבטוח הוא שלדכא תחושת מסוגלות קל הרבה יותר.
זה, לצערי, בדיוק מה שמתרחש כשתקשורת המיינסטרים שופכת שמן למדורת הרחמים העצמיים משיקולי רייטינג.
זה בדיוק מה שקורה כשאנשי תקשורת כמו גיא לרר ממנפים את "אני עני" לפרויקט מיוחד תחת הטייטל הפופוליסטי "גם אני עני".
זה בדיוק מה שקורה כשהחזית הסוציאליסטית המקוונת ("המקום", "העוקץ", "שיחה מקומית" ועוד רבים אחרים) מוסיפה לטשטש אחריות אישית ולהנציח תודעת קיפוח תחת מעטה של פורנוגרפיית עוני וולגרית.
הייתי רוצה לחשוב על "הסולידית" כעל אנטי-תזה מובהקת למאמצים הללו.
היכן שהם מקדמים שבירות, הסולידית מקדמת חוסן.
היכן שהם מקדמים קולקטיביזם, הסולידית מקדמת אינדיבידואליזם.
היכן שהם מקדמים רחמים עצמיים, הסולידית מקדמת הישענות עצמית.
היכן שהם מקדמים מחסור ותשוקה ליותר, הסולידית מקדמת רוויה והסתפקות במועט.
היכן שהם מקדמים הסרת אחריות, הסולידית מקדמת לקיחת אחריות.
היכן שהם מקדמים הטחת אשמה באחרים, הסולידית מקדמת חשבון נפש אישי.
בחרו בתבונה.
