מכוניתך או חייך? - הסולידית

מבין כל ההחלטות הפיננסיות שאדם יכול לקבל, ההחלטה הדרמטית ביותר (במונחים של מיידיות ההשפעה על מצבו הכלכלי) היא ויתור על אמצעי תחבורה ששורפים כסף וצוברים שומן, והחלפתם בכאלה ששורפים שומן וחוסכים כסף.

היכולת לנוע ממקום למקום בחופשיות היא מרכיב בסיסי בחירותו של אדם, וככזו היא צורך אנושי בסיסי. לרוע המזל, רבים מבלבלים בין הצורך הזה לבין התשוקה להתנייד באמצעות רכב פרטי — מותרות יקרה מאין כמותה.

לפי הערכת חברת חשב, בשנת 2013 שילם הישראלי הממוצע 33,121 ש"ח עבור אחזקת רכב פרטי טיפוסי (משומש, מנוע 1.6 ל') שגמא נסוּעה ממוצעת (15,000 ק"מ). הנתון הזה — הכולל הוצאות בגין ירידת ערך, ריבית, אגרות רישוי, טיפולים, דלק וחלקי חילוף — משקף עלות נסיעה כוללת של 2.21 ש"ח לקילומטר.

מובן שעלות האחזקה השנתית משתנה בהתאם לסוג הרכב, היקף הנסועה ואופי הנהיגה. נהג מיומן שנוהג מעט ברכב ישן, זול וחסכוני יוכל להקטין את העלות הזו בעשרות אחוזים. לעומת זאת, רוב הנהגים שאני מכירה הם מהסוג ש"מתקדם לרכב חדש" מדי שנתיים ותלוי בו כדי  להגיע לכל יעד במרחק של 500 מטר ומעלה. אנשים כאלה ישלמו אפילו יותר.

לצורך הדיון, נניח ש-33,121 ש"ח היא הוצאה שנתית ממוצעת.

כזכור, אדם יכול לראות עצמו עצמאי כלכלית אם די לו במשיכה שנתית של 4% מחסכונותיו המושקעים כדי לכסות את כל הוצאות המחייה שלו לאותה שנה.

אם נוסיף למשוואה אחזקת רכב פרטי, הרי שבנוסף לסכום שחסך עד כה, אותו אדם יידרש לחסוך עוד 828,025 ש"ח (=33,121/0.04) כדי שיוכל להפסיק לעבוד ועדיין להחזיק את הרכב.

אם הוא שמרן יותר ומסתפק במשיכה שנתית של 3% בלבד, יהיה עליו לחסוך עוד 1,104,033 ש"ח רק כדי שיוכל לממן את קופסת הפח מבלי שייאלץ לשוב לשוק העבודה. סכומי העתק הללו, נזכור, מתעלמים מההנחה הסבירה שמחירי הדלק והמכוניות יעלו בעתיד בעשרות אחוזים.

כסף שחסכנו הוא כידוע כסף שהרווחנו; מה יקרה אם במקום להאביס את את מגרסת המזומנים המוטורית בסכום שנתי של 33,121 ש"ח נשקיע את אותו הסכום, מדי שנה, בתיק 50-50 המניב תשואה שנתית של 5 אחוזים?

ובכן, כעבור 5 שנים הסכום יצטבר ל-234,436.88 ש"ח. כעבור 10 שנים – 491,372.62 ש"ח. כעבור 15 שנים – 819,294.97 ש"ח וכעבור 20 שנים – 1,237,816.21 ש"ח. ריבית דריבית, נעים מאוד.

בעלות על רכב פרטי, אם כן, היא מכשול אדיר בפני הגעה לעצמאות כלכלית בגיל צעיר. מנגד, הסרת המכשול הזה תתן תנופה משמעותית לתכנית שלכם לצאת לחופשי.

אל תכרתי לי את הרגליים!

מה שמדהים הוא שלמרות העלות הכספית האסטרונומית ומשמעויותיה, רוב האנשים רואים בוויתור על הרכב הפרטי בבחינת גזירה שלא ניתן לעמוד בה, כאילו מדובר היה בכריתת איבר מגופם.

הם יעדיפו להקריב למעלה מרבע מהכנסתם השנתית הממוצעת (שהם יותר משלושה חודשי עבודה מלאים!) ולא לאבד את הרכב הצמוד. בלעדיו הם חשים אבודים, מבולבלים וחסרי אונים.

רבים מנמקים את סירובם בטענה שרכב פרטי הוא צורך תחבורתי בסיסי ושלא ניתן להתקיים בחברה המודרנית בלעדיו.

אפשר להבין זאת: כשאנשים כולאים את עצמם במעגל של עבודה אינסופית וצריכה אינסופית, נוצר מחסור כרוני בזמן. המכונית היא כביכול פיתרון למצוקה הזו — היא מאפשרת להגיע ממקום למקום במהירות, ביעילות ובנוחות (בהיעדר פקקים ותקלות, כמובן).

האירוניה, כמובן, היא שכדי לממן את הפיתרון האלגנטי הזה אדם צריך למכור כמויות אדירות של זמן — שנים ואף עשורים. שאלו את עצמכם: כמה שנות עבודה יידרשו לכם כדי לחסוך 828,025 ש"ח? איזה נתח הזמן הזה מהווה מהזמן הכולל שנותר לכם על פני האדמה? האם הזמן האבוד שתשקיעו במימון הרכב באמת מצדיק את התמורה?

אין לי ספק שיש כאן אלמנט חברתי-תרבותי רב עוצמה שמאפיל על שיקול הדעת. ככלות הכל, רכב פרטי הוא לא רק אמצעי תחבורה נוח — הוא סמל סטאטוס ומרכיב משמעותי בזהותם של רבים.

אנו חיים בחברה שבה קבלת רישיון נהיגה בגיל 17 היא לא פחות מפולחן מעבר. אם את, ובעיקר אתה, בוחר/ת שלא לנהוג, מוטב שתפתח/י עור של פיל. אנשים נורמלים לא יתייחסו אליך בסלחנות.

כבר הסברתי מדוע תודעה תלותית היא מכשול לפעולה. אדם שמרגיש תלוי במכוניתו לא רק שיחשיב אותה כחלק בלתי נפרד מחייו, אלא  יתאמץ כדי להסביר כדי להסביר מדוע הוא לא יכול להיפרד ממנה, אפילו אם מצבו הכלכלי חמור.

בדרך כלל הקיבעון הזה נובע מדפוס מסוים:
1. אדם מאמץ סגנון חיים המחייב אותו להחזיק רכב פרטי (שיקולי מיקום, משפחה, עבודה).
2. שנים לאחר מכן אותו אדם מנסה להתנייד ללא רכב פרטי, ומוצא את החלופות בלתי-נסבלות.
3. מסיק מכאן שלא ניתן להתקיים ללא רכב פרטי.

אני טוענת שקושי לא נובע מהוויתור על הרכב. הקושי נובע מחוסר היכולת להתמודד עם הבחירות שמלכתחילה תבעו שימוש ברכב.

עצם קיומה של המכונית גורם לאנשים לקבל החלטות מסוימות שלא היו מתקבלות בנסיבות אחרות. המכונית משנה את "הסביבה" של האדם: היא משפיעה על ההחלטות היכן לגור, היכן לעבוד, היכן לבלות, האם לשמש בתור נהג הבוס של הילדים במשך עשרים שנה ועוד. סגנון החיים משפיע על הרגלי הצריכה, והרגלי הצריכה משפיעים על סגנון החיים.

הדרך להתמודד עם הקושי הזה היא לבחור אחרת.

לחיות היטב ללא מכונית

בשונה מרוב האנשים, אני מפיקה ערך מועט מאוד משימוש ברכב פרטי, מכיוון שעיצבתי את חיי באופן שיאפשר לי לחיות בלעדיו.

אני גרה במזרח הרצליה. כמעט כל שירות הכרחי — סופרמרקט, ספריה, מרפאה, תחנת רכבת, דואר, וטרינר, חוגים, שירותים ממשלתיים — נמצא במרחק הליכה (2 ק"מ) או רכיבה (5 ק"מ). אילו הייתי עובדת, הייתי מוודאת שגם מקום עבודתי נמצא בסמוך למקום מגוריי. מבחינה כלכלית גרידא, השיקול הזה חשוב אפילו יותר מגובה המשכורת.

בתחבורה ציבורית אני משתמשת במשורה, בעיקר לנסיעות מחוץ לעיר (תל-אביב). לא תראו אותי על אוטובוס בין 7:00 ל-10:00 או בין 16:00 ל-18:00 (אני לא מאזוכיסטית). כשצריך אני לא מהססת לשלם למוניות, כולל לטיולים בסופי שבוע. כשאת חופשיה מתשלומי ביטוח רכב, טסטים, דלק וחניה, מוניות הן הוצאה משתלמת בהחלט.

ויתור על הרכב מלווה בתחושה אדירה של הקלה: כבר אין צורך לדאוג על טיפולים יקרים, על שחיטה במוסכים, על אסופת הפסיכופטים שחולקים איתכם את הכביש, על הולכי רגל אובדניים, על חיפוש חניה, על מחירי הדלק והסולר, ובעיקר – על הזמן הרב שיש להשקיע בעבודה כדי לממן את התענוג.

אני מתניידת בעיקר בכוח שרירי, לא בכוח המנוע. אני מסוגלת ללכת, לרוץ ולדווש קילומטרים. היכולת לעשות זאת היא אחת מתוצרי הלוואי של ויתור על הרכב.

עצוב לומר שנהגים רבים מתחילים להתנשף רק מעצם המחשבה על הרעיון. עצוב עוד יותר לחשוב על כך שהם מסרבים בתוקף "להתפשר" על הנוחות ועל איכות החיים שמקנה להם רכבם, אך באותה נשימה מגלים אדישות מופלאה להידרדרות הכמעט מובטחת במצבם הבריאותי בעוד 30 שנה, כשכלי הדם שלהם יתבקעו ויסתיידו בעקבות שנים של התנוונות מאחורי ההגה.

אני מסתדרת מצוין בלי אוטו צמוד, בדיוק כשם שאינני זקוקה למנה יומית של סיגריות, אלכוהול, ג'אנק פוד או שופינג.

בשקלול התמורות — נוחות קצרת-מועד כנגד עשרות שנים של זמן פנוי, בריאות ואיכות חיים — מי כאן באמת מקריב קורבן?

אדם החותר לעצמאות כלכלית בגיל צעיר נדרש לעתים לקבל החלטות דרסטיות. הוויתור על הרכב הפרטי הוא אחד הצעדים "הקיצוניים" שבהם, אם להשתמש בטרמינולוגיה של החברה הנורטיבית.

זהו מבחן למידת היכולת שלכם לשחות נגד הזרם, לדבוק בתכניתכם לחופש כלכלי, ולהקריב נוחות לטווח הקצר לטובת חוסן ואיכות חיים בטווח הארוך.

משתוקקים להחזיק ברכב? זה בהחלט רצון לגיטימי, אך דעו שיש לו מחיר, והוא דחייה משמעותית של המועד בו תוכלו להכריז על עצמאות כלכלית.