זו לא המשכורת, טיפש: איך באמת למדוד עושר - הסולידית

בחברה שבה הנורמה הנהוגה היא להשתעבד לעבודה, להרוויח כסף ולבזבז חיש מהר את כולו, ישנו מדד כלכלי אחד, יחיד ומובהק לעושר כלכלי — גובה המשכורת החודשית.

כדי לקיים אורח חיים "נורמלי", אדם נדרש לפתח תלות כמעט מוחלטת במשכורתו החודשית ולייחל שזו "תדפוק כמו שעון" — שהרי בלעדיה, אין כל דרך לשלם חשבונות, להחזיר הלוואות, לחסל את המשכנתא, לממן את האוברדראפט ולהמשיך לקנות חפצים חסרי-שימוש בעסקאות אשראי בנות 12 תשלומים פלוס ריבית והצמדה.

אין זה מפתיע, אם כן, שבראייתם של נחילי העכברים המכלים את רוב זמנם בריצה-לשום-מקום על הגלגל שבכלובם, המשכורת החודשית היא לא פחות מסם החיים — חומר הבערה המזין את כבשני הצריכה הראוותנית, הקיטור המניע את ספינת הבזבזנות של חייהם. קצצו להם את המשכורת — והם אובדי עצות. בטלו אותה לחלוטין — והם נקלעים למשבר קיומי.

האובססיה סביב המשכורת חוצה מגזרים, מעמדות וקבוצות אינטרס. העניים, למשל, משוכנעים שהעלאת שכר המינימום תחלץ אותם מעוניים. מעמד הביניים טרוד רוב הזמן בנסיון להשיג את ההעלאה הבאה. המעמד העליון עוסק בהשוואת משכורתו לזו של "שיאני השכר במשק" המתפרסמת אחת לתקופה בכל ביצה תקשורתית.

אנשים חושקים במשכורת גבוהה לא רק בגלל ערכה הכספי (קרי, הפוטנציאל לבזבז יותר), אלא גם, ואולי בעיקר, מפני שהיא מהווה סמל סטאטוס בפני עצמה.

המשוואה פשוטה: הון פיננסי = הון מעמדי.

אם משה מרוויח יותר מדני הרי שמשה נמצא מעל דני בסולם המעמדי. לא לחינם הפכה שאלת הסמול-טוק "אז מה אתה עושה בחיים," לשם-קוד מוסכם ל-"אז כמה אתה מרוויח" או, במילים בוטות יותר, "מהו מעמדך ביחס למעמדי / האם כדאי לי לצאת איתך / האם כדאי לי לאפשר לבת שלי לצאת איתך." זוהי לא פחות מהמקבילה האנושית לכלבים המריחים זה את ישבנו של זה.

תפיסה זו, הרואה בהכנסה גבוהה בבחינת הביטוי אולטימטיבי לעושר ומעמד, מקבלת חותמת רשמית בפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הפילוח המעמדי הרשמי של אזרחי ישראל נעשה, כידוע, על סמך שיטת העשירונים: הלמ"ס מחלקת את אוכלוסיית ישראל ל-10 קבוצות חברתיות-כלכליות, המסווגות בהתאם להכנסה למשק בית; ככל שההכנסה גבוהה יותר – כך משק הבית מסווג בעשירון חברתי-כלכלי גבוה יותר.

חלוקת המשק לעשירונים היא בסיס המשמש לאין-ספור סטטיסטיקות נוספות. אחת מהן היא "רמת החיים" של משקי הבית בישראל. חישובי "רמת החיים" מבטאים את ערכי היסוד של תרבות הצריכה: ככל שאדם קונה מוצרים רבים יותר, יקרים יותר וחדשים יותר — כך רמת חייו מסווגת כגבוהה יותר.

כך, שני הקריטריונים העיקריים המשמשים את הלמ"ס להערכת מצבה החברתי-כלכלי של החברה בישראל הם

1) גובה הכנסתו של כל משק בית

2) כמה מהכנסתו הוא ממיר ל-"רמת חיים".

בבואה מושלמת, אם תרצו, של הלך המחשבה השלט בחברה הכבולה במעגל אין-סופי — להרוויח משכורת ולבזבז אותה.

משכורת היא מדד שגוי

ההתמקדות האובססיבית בצד ההכנסות הופכת את השיח החברתי-כלכלי בישראל לשטוח וחד-מימדי, הן ברמת המאקרו והן ברמת המיקרו.

המציאות, כמו תמיד, מורכבת יותר: מצבו הכלכלי של הפרט מושפע לא רק מגובהה האבסולוטי של הכנסתו, אלא גם ממידת יכולתו לנהל את ההכנסה הזו בתבונה.

אנשים נבדלים זה מזה בחדות הן במידת יכולתם לייצר הכנסה והן במידת יכולתם לנהל את כספם. בניגוד למה שמקובל לחשוב בחוגים מסוימים, המשתנים הללו אינם תלוים זה בזה.

פועל בלתי-מיומן עשוי להרוויח אלפי שקלים בודדים בחודש, אך אם הוא לומד לחיות בגבולות ההכנסה (והשכל הישר), להסתפק במועט ולחסן עצמו מפיתויי הצרכניזם, הרי שמתמטית, תוך מספר לא גדול של שנים הוא יהנה מבסיס כלכלי שיכסה את צרכיו הבסיסיים.

מנגד, זוג המשתייך (סטטיסטית) למעמד הביניים עשוי להכניס יחד קרוב ל-20,000 ש"ח מדי חודש, ואף יותר מכך; אולם מכיוון שאותו זוג בחר לנהל את חייו כעדר באפלו השועט אחוז אמוק במדרון צרכני שכולו משכנאות ענק, 2 רכבים למשפחה והרבה יותר מדי חפצים וחוויות שנרכשו בכסף של אחרים — משכורתו הגבוהה נשרפת כלא הייתה, והופה — הוא "לא גומר את החודש".

מיותר לציין כי במדדיה הסטטיסטיים הקיימים של הלמ"ס אין כל זכר לאותה תבונה (או בורות) פיננסית.

אנו יודעים כמה משק בית מעשירון X מכניס בממוצע, וכמה הוא מוציא בממוצע, אך אין כל נתון סטטיסטי המפרט את תוצאותיה של ההתנהגות הזו לאורך זמן.

אני מתכוונת, כמובן, להערכת שווי הונם הנקי של משקי הבית במדינת ישראל, כלומר, סך כל נכסיהם פחות סך כל התחייבויותיהם, או בפשטות, כמה כסף יש למשק בית ישראלי ממוצע?

מסיבות השמורות עם קברניטיה, הלמ"ס איננה מפרסמת נתונים אלה, ולמיטב ידיעתי גם איננה אוספת אותם. זאת, אגב, להבדיל מסוכנויות מקבילות במדינות מתוקנות אחרות.

למה שווי נקי חשוב יותר מההכנסה נטו

בעיני, שווי נקי הוא פרמטר חשוב יותר מגובה ההכנסה החודשית — הן כמדד סטטיסטי המייצג נאמנה את עושרו החומרי של הפרט, והן כיעד כלכלי מרכזי שיש להעדיף, ברמת הפרט, על פני המשכורת.

הסיבה העיקרית לכך היא ששווי נקי, מעצם הגדרתו, הוא משתנה רב-מימדי: הוא מעיד לא רק על הסכום שאדם הרוויח, אלא על החלק מתוכו שאותו אדם חסך לאורך זמן. כדי לגרום לשווי הנקי לצמוח בעקביות דרושה רמה גבוהה יותר של תבונה פיננסית מזו הדרושה כדי לקבל שכר גבוה יותר.

יש כמה סיבות נוספות שבגינן עדיף, לדעתי, להתמקד ראשית בהגדלת השווי הנקי ורק לאחר מכן בגובה המשכורת:

1. היעדר תלות באחרים: כדי לקבל משכורת גבוהה יותר, אדם נדרש על פי רוב לשכנע אחרים שהוא בורג יעיל ונוצץ יותר מהברגים האחרים במכונה. לעומת זאת, כדי להגדיל את שוויו הנקי, אותו אדם תלוי בעיקר בעצמו, בשיעור מהכנסתו שבחר לחסוך ובהקצאת הנכסים האסטרטגית שהגדיר עבור תיק ההשקעות שלו.

2. העדפת הטווח הארוך: אין לי ספק שקבועי הזמן הקצרים בין תלוש משכורת אחד לאחר מעודדים אנשים להוציא יותר כסף. מנגד, שווי נקי שנצבר לאורך זמן מעודד את החוסך להביט לטווח הארוך, ומחסן אותו מפני הפזרנות הפזיזה המאפיינת את ציבור ה"נכנסה לי משכורת, באה לקניון?"

3. שיקולי מס: לכך יש להוסיף את העובדה שבמדינת ישראל, המיסוי על הכנסה מעבודה (עדיין) גבוה באופן משמעותי מהמיסוי על ההון. מודל המיסוי הפרוגרסיבי במדינת ישראל מבוסס על העקרון שככל שהכנסתכם גבוהה יותר, כך תמוסו בשיעור מס שולי גבוה יותר (בהתאם למדרגת המס, עד 50%). לעומת זאת, הכנסה מהון (רווח הון, דיבידנדים וריבית) ממוסה בשיעור נמוך יותר (בדרך כלל 25% על הרווח הריאלי). הנקודה היא שלרשויות המס השונות איכפת בעיקר מהכסף אתם מכניסים – ופחות מהכסף שכבר צברתם. אפילו מס עושר או מס ירושה אין כאן.

4. חוסן לעומת שבירות: לבסוף, כשאדם מתמקד בהגדלת השווי הנקי שלו, הוא יכול לחוש מידה רבה יותר של חוסן כלכלי. לעומת זאת, התמקדות אובססיבית בגובה המשכורת מובילה בהכרח למידה של שבירות. נניח, לדוגמה, שבאורח פלא חשבונכם מזוכה ב-500,000 ש"ח. עומדת בפניכם שתי אפשרויות:

א. לעצב את חייכם כך שתוכלו לכסות את כל הוצאותיכם באמצעות משיכה של 20,000 ש"ח (4% מהשווי הנקי) מדי שנה, או
ב. להשתמש במלוא הסכום כהון עצמי למשכנתא (או כל הוצאה אחרת), ולעצב את חייכם כך שתהיו חייבים להרוויח משכורת לשארית חייכם

מה הייתם מעדיפים? אנשים נורמלים יבחרו בדרך כלל באפשרות ב'. מה יעשו קוראי הסולידית? 🙂

שלא יובן מכאן שאני מזלזלת בגובה הכנסה. זהו עדיין מרכיב חשוב בעושרו הכולל של אדם, ומבחינה מתמטית, ככל שההכנסה גבוהה יותר, ניתן להגדיל את השווי הנקי בקלות ובמהירות רבה יותר.

ולמרות זאת, הכנסה גבוהה אינה ערובה לעושר. כפי שניתן ללמוד מנתוני הלמ"ס עצמם, להכנסות גבוהות נלווית לא פעם רמת הוצאות גבוהות. זהו חוק פרקינסון של התחום הפיננסי: כשם שמשך העבודה נוטה להתארך ככל שיש זמן רב יותר לביצועה, כך הההוצאות נוטות לעלות ככל שההכנסה גבוהה יותר.

האפשרות להשקיע את הכסף ולהנות מגידול מעריכי (אקספוננציאלי) בערכו מאפשרת גם לאנשים בעלי הכנסה ממוצעת ומטה לצבור שווי נקי גבוה למדי, ובלבד שכמו הפועל הנבון וחדור המשמעת לעיל לעיל הם לומדים להבחין בין הרצוי לנחוץ, חוסכים באגרסיביות ומשקיעים בתבונה. תומאס סטנלי מייחד דיון מאלף לנושא ב"מיליונר השכן".

זכרו: עושר אינו נמדד בחלק מההון שאתם שורפים על "רמת חיים". עושר אמיתי נמדד בחלק מההון שנשאר אצלכם, ובעדיפות, עובד למענכם (כלומר, מושקע בעסקים, ניירות ערך, נדל"ן מניב ו/או נכסים פרודוקטיביים אחרים).

זמן: מדד העושר האולטימטיבי

הדרך הברורה ביותר לייצג שווי נקי היא במונחים שקליים.

אם, לדוגמה, למשה יש נכסים בשווי 3,000,0000 שקל והתחייבויות בשווי 1,000,000 שקל הרי שהשווי הנקי שלו הוא 2,000,000 שקל.

הבעיה היא שהנתון הזה, כפי שהוא מוצג, עדיין סתום — הוא לא מעיד כהוא זה על התבונה הכלכלית של משה ו/או על הזמן הדרוש לו כדי להגיע לעצמאות כלכלית.

בעיני, הדרך הטובה ביותר לשקף את עושרו של אדם היא לברר כמה זמן פנוי עומד לרשותו. זמן פנוי הוא הנכס היקר לי מכל מפני שזהו משאב סופי השייך לי בלבד. אני יכולה למכור את הזמן הזה בתמורה לכסף, אבל אני לא יכולה לקנות אותו בחזרה — טבעו להתפוגג וללכת לבלי שוב.

כדי לבטא שווי נקי במונחים של זמן, יש להשתמש בנוסחה הבאה:

הון בשנים = שווי נקי (ש"ח) / הוצאה שנתית ממוצעת.

אם משה חסך 2 מיליון ש"ח, אבל הוא מבזבז 400,000 ש"ח בשנה על חיי תענוגות, הרי שנותרו לו בסך הכל 5 שנים של זמן פנוי לפני שיצטרך לחזור לעבוד.

דני, לעומתו, חסך רק 1 מיליון ש"ח, אך הוא למד לחיות טוב על 40,000 ש"ח בשנה בלבד. שוויו הנקי, לפיכך, מבטא 25 שנים של הוצאות צבורות. בהינתן שהתשואה השנתית הממוצעת על תיק ההשקעות של דני תעלה על 4%, הוא לא יצטרך עוד לחזור לעבוד לעולם.

במונחים של חופש כלכלי, אם כן, לערך האבסולוטי של השווי הנקי אין כל משמעות כל זמן שהוא מנותק מרמת ההוצאות. בדוגמה לעיל, מובן שמצבו של דני טוב משמעותית מזה של משה, וזאת אף על פי שהשווי הנקי של משה גדול פי 2 מזה של דני.

כן, משה נהנה מהחיים הטובים, מבית ענקי, רכבי יוקרה, בילויים ותפנוקים — אבל לכל אלה נלווית חרדה קיומית שמא ייגמר הכסף והוא לא יוכל עוד "לתחזק" עוד את אורח חייו הראוותני. לא חסרים ספורטאים מקצוענים, כוכבי זמר ים תיכוני, זוכי לוטו-טוטו ושאר מתעשרי אינסטנט שהפסידו כך את תחתוניהם.

עדכנית להיום, השווי הנקי שלי עולה על 40 שנות חיסכון. המשמעות המעשית היא שהכסף יספיק לי עד יומי האחרון מבלי שאצטרך לשוב לשוק העבודה.

עכשיו אין לי מושג כמה שווים אנשים כמו אייל גולן או ארז טל — סביר להניח שהרבה יותר ממני — אבל משהו אומר לי שאני יותר עשירה אפילו מהם 🙂

אני מפנטזת על היום שבו הלמ"ס תנפיק דו"ח מסודר המפרט את שווים הנקי הממוצע של משקי הבית בישראל במונחים של זמן פנוי. זה, בעיני, יהיה המדד החברתי-כלכלי האולטימטיבי.

עד שהפנטזיה הזו תקרום עור וגידים — כמה זמן פנוי חסכתם אתם?