מתי לומר די - הסולידית

כשאדם מתנתק מהמטריקס הצרכני ומפתח מיומנויות המאפשרות לו לפתור בעיות מבלי להשתמש בכסף, ניתן לומר שדרכו לעצמאות כלכלית סלולה. בנקודה זו הוצאותיו מצטמצמות באופן ניכר, כך שכל שנותר לו לעשות הוא לחסוך את חלקה הארי (>50%) של הכנסתו ולהשקיע אותה בתבונה לטווח ארוך. 

בהנחה שיעשה זאת באופן שיטתי, הרי שכעבור מספר שנים (פרק הזמן המדויק תלוי בעיקר בשיעור החיסכון) חסכונותיו המושקעים יספיקו לכיסוי סך כל הוצאותיו. בנקודה זו אותו אדם יהיה עצמאי כלכלית: בשונה מעמיתיו המשועבדים למשכורת, תהיה לו האפשרות לבחור כיצד לבלות את שארית ימיו.

אלא שבאופן פרדוקסלי, דווקא החתירה הנחושה לעצמאות כלכלית עלולה למנוע מאותו אדם לצאת לחופשי.

אופיה המתודי-מחזורי של האסטרטגיה (לצרוך מעט, לחסוך הרבה ולהשקיע את ההפרש) עלול ללכוד את המשקיע במעגל נצחי של "טרום-פרישה". במצב זה, אף על פי שמבחינה פיננסית חסך מספיק כדי שלא יהיה תלוי כלכלית במשכורתו, מורם מחסום רגשי שמונע ממנו לסחוט את ההדק ולהפסיק לעבוד.

הוא לא יודע מתי לומר די.

 רוב המחקרים האקדמיים העוסקים בפרישה מצביעים על כך ששיעור משיכה שנתי (*) של 4% ומטה, המבטא חיסכון צבור של 25 שנים לפחות (לא כולל רווחי הון), נחשב ל"בטוח". כשסכום המשיכה נמוך כל כך, קטנה הסבירות שהכסף יאזל או שתיק ההשקעות יחוסל במהלך שנות הפרישה. הסיכון הזה נעלם כמעט כליל בשיעורי משיכה נמוכים יותר (3% ומטה).

מכאן שבמונחים פיננסיים נטו, קל לקבוע מתי לומר די: אדם יכול, תאורטית, להפסיק לעבוד מרגע שחסך סכום הגדול פי 25 מסך הוצאותיו לשנה, כלומר, כששיעור המשיכה שלו מצטמק ל-4% ומטה.

יש מי שטוען ששיעור משיכה של 4% הוא אופטימי מדי, וככזה מסוכן מדי. אנשים כאלה יעדיפו להמשיך לעבוד כדי להגדיל את בסיס הונם ולהקטין את שיעור המשיכה ל-3% ומטה. אין בכך כל רע: הם שואפים להגדיל את מרווח הביטחון שלהם ולרפד אותו כדי להבטיח את עתידם ככל הניתן.

השאלה האמיתית היא היכן עובר הגבול. האם עוצרים בשיעור משיכה של 3% (33 שנות מחייה)? 2% (50 שנות מחיה)? אולי אף נמוך מכך?

חיסכון אגרסיבי כמעט תמיד עדיף על צרכנות אגרסיבית. אולם כשאדם מסתגל לדינמיקה של עבודה וחיסכון שיטתי, שדה הראייה שלו עלול להצטמצם לכדי "ראיית מנהרה" צרה. בנקודה זו, הנסיון להבטיח את עתידו בכל מחיר בדרך של חיסכון מתחיל לגבות קורבנות.

מה הזמן מסמן לי

 במיקרו-כלכלה, המונח עלות הזדמנות מבטא את ערכה של החלופה הטובה ביותר שעליה ויתרנו בעת שקיבלנו החלטה מסוימת.

 בתאוריה, אנשים מקבלים החלטות כשלהערכתם התועלת של בחירותיהם עולה על עלות ההזדמנות. כך, אם בחרתי לצאת לריצה ולא לצפות בתכנית של מיקי חיימוביץ', זאת אומרת שעשיתי זאת מפני שהתועלת מהריצה גבוהה מהערך שהייתי מפיקה מצפייה בתכנית.

באופן כללי, ככל שאדם עובד יותר, הוא מרוויח יותר כסף ומפסיד יותר זמן. כשאדם מגיע לעצמאות כלכלית, עליו לשאול את עצמו היכן עלות ההזדמנות גבוהה יותר: האם להמשיך למכור זמן בעבודה כדי להגדיל את מרווח הביטחון הכלכלי; או שמא לוותר על סכומי כסף גבוהים, להפסיק לעבוד ולהשיג בעלות על זמנו.

כשסף העצמאות הכלכלית נחצה, התועלת השולית של הכסף פוחתת. כלומר, כל סכום נוסף של כסף מסב ערך קטן יותר מהסכום שקדם לו. חשבו על כך: האם אדם שחסך מיליון ש"ח יהיה משמעותית מאושר יותר אם יחסוך עוד 100,000 ש"ח?

התועלת השולית של הכסף נמוכה במיוחד כאמצעי הגנה מפני "ברבורים שחורים" – אירועי קיצון וסיכונים שלא ניתן לחזותם.

שנה או שנתיים נוספות של חיסכון כספי לא יגנו עליכם, למשל, מפני התפרצות של סרטן הלבלב בעוד 5 שנים, או מפני היפר-אינפלציה בסגנון זימבבווה פינת ווימאר, שתאפס חיסכון של 2 מיליון ש"ח בדיוק כמו חיסכון של 200,000 ש"ח. אדם המסתמך באופן בלעדי על חסכונותיו כדרך להתמודד עם משברים הוא אדם שביר. "ישנם אנשים כה עניים שכספם הוא רכושם היחיד".

בשונה מכסף, זמן הוא משאב שונה בתכלית.

המציאות היא שככל שחולפות השנים, קץ החיים מתקרב. כל שנה המוקדשת לעבודה ולא לדברים שבאמת רציתם לעשות משקפת זמן אבוד. מכיוון שהזמן, בהגדרה, הוא משאב מתכלה (בניגוד לכסף, אי אפשר לייצר יותר ממנו), הרי שהעלות השולית של הזמן האבוד רק עולה משנה לשנה. במילים אחרות, כל שנה נוספת המבוזבזת בעבודה — יקרה יותר.

אילו הייתם מתבשרים כי מחר יומכם האחרון – כמה הייתם מוכנים לשלם עבור שנת חיים נוספת?

כל אחד יכול לחשב כמה כסף יש לו, אבל אף אחד לא יכול לדעת כמה זמן נותר לו עלי אדמות. המשמעות היא ששנת חיים היום שווה יותר מכל נקודת אחרת בעתיד שעלול שלא להתממש. זו הסיבה שבאופן אישי, העדפתי לקחת חזרה את השנים הללו ולא להמשיך למכור אותן כדי להגדיל את הוני אף יותר. העסקה הזו נראתה פתאום בלתי משתלמת לחלוטין.

האם אפשר לחסוך יותר מדי?

כן, אני יודעת.

 יש מי שממשיך לעבוד מתוך הנאה גרידא, בלי כל קשר לכסף שהוא מרוויח.

האפשרות לעבוד מבחירה היא אחד היתרונות המובהקים ביותר של עצמאות כלכלית. קחו למשל את צמד האנשים עם העבודה הכי טובה בעולם. אנשים מסוג זה לא צריכים לעבוד, אבל הם קמים כל בוקר בחיוך ובחדווה ומרגישים שעבודתם לא רק מסבה להם אושר, אלא מהווה גם אמצעי להגשמה עצמית – הערך העליון בפירמידת הצרכים של מאזלו.

יש לא מעט מהנדסים, רופאים, שופטים, אנשי ביטחון, נותני שירותים, בעלי עסקים ועוד — שמרגישים שלעבודתם יש משמעות מעבר לשכר. אני עצמי מבינה את זה היטב, משום שכך הרגשתי בימי הראשונים כקרייריסטית, וכך אני מרגישה לגבי הבלוג הזה היום (שיש הטוענים שאני "עובדת" במסגרתו).

יש אנשים שהם "סוסי-עבודה" באופיים, ופרישה מנוגדת לעצם הוויתם. חשבו על וורן באפט או שמעון פרס.

ולמרות כל זה, הרושם שלי הוא שרוב האנשים לא עובדים מתוך הנאה גרידא. בהינתן אפשרות אחרת, אני מניחה שהאדם הסביר לא היה מפקיד 100% מזמנו עלי-אדמות בידי הבוס שלו, והיה מעדיף לעשות דברים אחרים.

מלקולם גלדוול טוען ב-Outliers שבני אדם נהנים מעבודתם כל זמן שהיא מקנה להם תחושה של הגשמה עצמית, מורכבות (אתגר) ומידה של אוטונומיה. כשאחד או יותר משלושת המרכיבים הללו חסר או נשחק, העובדים הופכים לכלי חלול המונע רק מכוח האינרציה ו/או הפחד מאובדן תלוש המשכורת החודשי.

כך בדיוק היה במקרה שלי. הגעתי לתחושת רוויה מוחלטת. אחרי כמה שנים של דעיכה, איבדתי כל שמץ של עניין מקצועי בתחום העיסוק שלי. הדברים הגיעו לידי כך שפשוט העדפתי לעשות דברים אחרים במקום להתייצב כמו חיילת ממושמעת לעוד יום עבודה; וכשהשאיפה המנטאלית עלתה בקנה אחד עם היכולת פיננסית, סחטתי את ההדק ויצאתי לחופשי.

כן, הייתי יכולה להמשיך לעבוד. אחרי הכל, לפי השיטה הצרכנו-קרייריסטית (ונציגיה שפוקדים מדי פעם את הבלוג הזה), זה הדבר ההגיוני לעשות. במקום לרכב על אופניים, הייתי יכולה לעבוד קצת ולקנות מכונית חדשה מדי שנתיים. במקום לבשל בעצמי, הייתי יכולה לאכול כל יום במסעדה. וכן הלאה, במרוץ הדוניסטי אין-סופי, לגבי כל תשוקה-שהופכת-לצורך-שהופכת-לנורמה-חברתית.

אלא שבינתיים המשכורת הייתה מטפסת, ויחד איתה האחריות והציפיות, והלחץ היה עולה, והשעות במשרד היו מתארכות, ותוך מספר שנים הייתי שוקעת עד צוואר בביצה של פוליטיקה משרדית, מרפקנות ותככים, וקצת לפני גיל 50 הייתי בוודאי מתפגרת משילוב של דיכאון, מתח נפשי ויתר לחץ דם. אבל היי, לפחות היה לי אייפון 6.

אם אדם נאלץ לסבול כדי להרוויח את הכסף שהוא חוסך, אזי בהחלט יתכן מצב בו הוא "חוסך יותר מדי" – על אחת כמה וכמה אם אותו אדם כבר הגיע לעצמאות כלכלית. סביר שאדם כזה יסיים את חייו עם הרבה מאד כסף ומעט מאוד זמן לעצמו. לטעמי זהו לא רק תכנון גרוע, אלא בעיקר הקצאה מזעזעת של משאבים.

אל פחד

לאדם נורמטיבי, שמבלה את רוב חייו בין מסגרת מוסדית אחת לשניה (ע"ע גן חובה, יסודי, תיכון, צבא, אוניברסיטה), דרושה מידה לא מבוטלת של אומץ כדי להתנתק מבחירה מעולם הקריירה ולהפסיק לעבוד – גם אם מצבו הכלכלי מאפשר לו לעשות זאת.

הפחד הוא כולל ומצמית:  פחד מהצורך לבדר ולהעסיק את את עצמך. פחד מהאופן שבו הסביבה תתייחס אליך.  פחד מחיים שאינם נסובים סביב תלוש משכורת. פחד שהבורסה תקרוס רגע אחרי הפרישה שלך.

כשאדם חושש מהלא נודע – הוא נצמד לנודע, גרוע ככל שיהיה.  כך, לא משנה מתי עולה ההחלטה לפרוש, הנסיבות כמעט אף פעם אינן אופטימליות. כמעט תמיד יימצא תירוץ שיצדיק המתנה. הנה, אוטוטו מקבלים בונוס / קידום / העלאה בשכר / משרד פינתי / … אך זו כאמור מלכודת פסיכולוגית, ומחירה, המגולם בזמן אבוד, כבד מאד.

אין לכם ממה לפחד. אדם המוצא עצמו במצב פיננסי המאפשר לו לפרוש עשרות שנים לפני הנהוג הוא אדם הניחן במידה חריגה של נחישות, תבונה ואחריות. בעיני, הסבירות שאדם כזה יתרסק לנקודה שבה "הגרוע מכל יקרה" ויהיה עליו לשוב לעבוד בניגוד לרצונו – נמוכה ביותר.

אם חסכתם די כדי להגיע לעצמאות כלכלית, ואתם מתעבים את מקום העבודה שלכם, עופו משם — ויפה שעה אחת קודם. תבעו את הבעלות על זמנכם מידיו הקפוצות של הבוס הנוירוטי שלכם. יש סיבה שיש לכם כסף בבנק ואצבע משולשת.

אין טעם להיות האדם העשיר ביותר בבבית הקברות. 

 (*) שיעור המשיכה הנו החלק באחוזים מתיק ההשקעות שלכם שנדרש כדי לממן הוצאות לשנת מחייה אחת. כדי לחשב את שיעור המשיכה, חלקו את השווי הנקי שלכם (=סך נכסים נזילים פחות התחייבויות), בהוצאה השנתית הממוצעת (=הוצאה חודשית ממוצעת * 12). התוצאה ההופכית (ההוצאה השנתית הממוצעת חלקי השווי הנקי) מבטאת את מספר שנות המחייה שתיק ההשקעות שלכם יכול לממן היום, לא כולל רווחי הון על ההשקעה. לדוגמה: אם השווי הנקי שלי הוא 1 מיליון ש"ח, ואני מוציאה 4,000 שקל בחודש (48,000 ש"ח בשנה), הרי ששיעור המשיכה הנוכחי שלי הוא 4.8% (=48,000/1,000,000) המבטא 20.83 (=1,000,000/48,000) שנות חיסכון צבורות לא כולל תשואה.