מה כבר ביקשתי? - הסולידית

"איפה האחריות הכלכלית שלי?" שואל רענן שקד בטורו האחרון ב"שבעה ימים" (ע' 24, 19/12/14), מעין וריאציה קלילה ומרוככת יותר של הרשומה הוויראלית-פורנוגרפית "אני עני" הזכורה מלפני מספר חודשים.

גם הפעם, מדובר במונולוג חושפני של גבר בשנות הארבעים לחייו, המספר על אובדן עצמאותו, על תלותו המוחלטת באחר (משלם המשכורת, במקרה זה), ועל הרגע בו למד, כך פתאום, שהוא "גמור" מבחינה כלכלית — בעבר, בהווה ובעתיד.

בשונה מ"אני עני", שקד מבין, לכאורה, את הקשר הסיבתי בין הבחירה לנהל סגנון חיים ממונף לבין התוצאה העגומה אליה נקלע, ואף לוקח עליה אחריות.

אבל זו רק מראית עין: טענתו המרכזית של הכותב היא כי מצבו הנוכחי לא נובע מהיותו צרכן כפייתי, אלא פשוט מפני שרצה לעצמו חיים "סטנדרטיים", "הגיוניים", והמהדרין יוסיפו — נורמליים.

כך, בשם השאיפה לנורמליות, הוא ויתר על הגמישות שבחיי השכירות ורכש דירה (ממונפת) בתל-אביב, אף שזו ממוקמת כ-60 קילומטרים ממה שמסתמן כמקום עבודתה של אשתו בנווה אילן. מצב זה, כמובן, תובע ממנו להחזיק רכב פרטי, שבתורו רק טורף עוד מזומנים, ובכך מעצים אף יותר את תלותו בתלוש המשכורת.

את מעט ההכנסה הפנויה שנותרה לו הוא מבזבז על צעצועים לילדיו (שכן לדידו זה חשוב יותר מלחסוך עבורם לטווח ארוך), ומקנח במנה הגונה של טלוויזיה בכבלים — כי הדבר היחיד שהמוח יכול לספוג בשארית הזמן הפנוי הוא מנה הגונה של בידור פסיבי ומנוון. עזבו אותו מהשקעות או רכישת ידע פיננסי — בזה, לדבריו, הוא לא מבין.

ברור לו, לכותב, שיש כאן בעיה, ושהוא זקוק לעזרה. אך "עוגני הנורמליות" שהטיל כבדים כל כך, עד שכל שינוי נראה לו כעת לחלוטין בלתי אפשרי.

גם אם ירצה, לא יהיה לו מאיפה לקצץ מבלי שיאבד את תווית ה"נורמלי" שהוא מקדש כל כך. לנסוע באוטובוס לעבודה? חריג. לעבור לדירה קטנה יותר? חריג. להיות היחיד בלי טלוויזיה? חריג. מבחינתו, הוא עשה כל שיכל — בטווח הצר ששאיפותיו המעמדיות מאפשרות לו להשתנות, כמובן. כל היתר הוא בידי "המערכת" ובאחריותה הישירה.

נדמה לי שזו הסיבה המרכזית לשלילה המוחלטת של הפתרון המוצג בבלוג הזה.

וכך הוא כותב על "הסולידית":

"...בעיקר ממליץ לנו הבלוג להפסיק להאשים במצבנו הנוכחי את טייקוני המזון והגז, ברוני הנדל"ן, קרטלי הבנקים והתקשורת, השיטה הריכוזית והבוזזת, מע"מ ה-18 אחוז, מיסוי הרכב השערורייתי, או בקיצור, את האשמים במצבנו. אין טעם להתחיל לפרט כאן עד כמה הרעיון המגה-שמרני הזה — הפסיקו להאשים את האחראים לעונייכם, האשימו את עצמכם על שלא למדתם לחיות בעוני! — אינו באמת מעשי. וגם אין טעם, נדמה לי, לפרט למה אנשים הגיוניים – עם חיים הגיוניים, דירות הגיוניות ולפעמים אפילו ילדים במספר הגיוני — לא באמת מסוגלים להתנהל בכבוד עם 4,000 שקל בחודש."

לא.

המוטיבציה העיקרית מאחורי הבלוג הזה היא לא לטפח אידיאל עוני, סגפנות והלקאה עצמית.

הבלוג הזה נועד לטפח חוסן — בדגש מיוחד לחוסנו הפיננסי, הפסיכולוגי והפיזיולוגי של הפרט נגד איתני המערכת.

מטרתי איננה להתעלם מקיומן של כל אותן עוולות מערכתיות, כל שכן להצדיק אותן. אני מבקשת לצמצם מראש את מידת ההשפעה שלהן.

אשמתו של מעמד הביניים היא לא בכך שלא למד כיצד לחיות בעוני, אלא בכך שהוא חושף עצמו, מבחירה, להתעמרות מצדה של המערכת.

אשמתו בכך שהוא בוחר לשמש ככלי משחק בידי כל אותם קרטלים, מיסים, שיטות ומערכות, ובמו ידיו מאפשר להם להיות "אחראיים לעוניו".

אשמתו בכך שהוא מאמץ סגנון חיים שבלוני ופגיע, החושף אותו ללחצים חיצוניים ומקשה עליו להסתגל במהירות לשינויים. כך הוא מאבד אמונה ביכולתו להשתנות, ותובע את השינוי אך ורק "מלמעלה". למרבה הטרגדיה, במעשיו — וליתר דיוק, בשבתו בחיבוק ידיים — הוא רק מאדיר את כוחה של המערכת שלא לצורך.

חוסן מול עוני

אני מאמינה שהדרך האפקטיבית ביותר להתמודד עם הצרות והבעיות שהחיים מזמנים לנו היא (1) לפתור אותן בעצמנו ו-(2) להשתמש בכמה שפחות כסף.

הפילוסופיה הזו משולבת עמוקות בסגנון החיים שלי. התוצאה היא שבהשוואה לסגנון החיים הצרכנו-קרייריסטי המצוי, חיי עמידים יותר בפני לחציה השונים של המערכת.

טייקוני המזון לא מאיימים עלי, מפני שאני אוכלת כדי לחיות, לא להיפך. אני מחזיקה בביתי כמויות מזון יבש שנרכשו בסיטונאות, בהיקף שלא יבייש מכולת קטנה. את "מזווה הפלא" שלי אני ממלאת בתדירות נמוכה יחסית ורק על פי הצורך (בעיקר במוצרים שתוקפם מוגבל). אני מבשלת בעצמי, בכמויות גדולות, שמספיקות לשבוע ואף יותר, ומסתמכת בעיקר על מוצרים הנמכרים במבצע / מחירי הפסד. אני משתדלת לא לצרוך מזון מזיק (חלב, בשר אדום, ממתקים). התוצאה המצטברת היא שתקציב המזון שלי מזערי.

ברוני הנדל"ן אף הם מהווים איום זניח. אין לי שום כוונה לרכוש נדל"ן למגורים או להשקעה בעתיד הנראה לעין. סגנון החיים שלי מאפשר לי לא להיות כבולה למקום מסוים, ואף על פי שכרגע נוח לי מאוד בדירה השכורה בה אני מתגוררת, חשוב לי לשמור על האפשרות לקחת את מטלטלי המעטים ולעבור למקום אחר ברחבי הארץ בהתראה של 30 יום, בהתאם לרצוני החופשי. חוץ מספריית הבין-תחומי וחיבתי הכללית לעיר, אין שום עוגן שממסמר אותי דווקא להרצליה.

קרטל הבנקים, תופתעו לגלות, די חלש מול החזקים. למרבה האירוניה, העובדה ש"למדתי לחיות בעוני" הפכה אותי לאישה עשירה למדי במונחים ישראליים. חסכתי המון כסף. הבנקים משתוקקים שאשתמש בשירותיהם, ומוכנים לרדת נמוך מאד כדי שאעשה זאת — גם במחיר שבירת "הקרטל".

קרטל התקשורת, שלהבנתי דווקא נמצא בעיצומה של תחרות מחירים בריאה, הוא כמעט חסר חשיבות. אני כבר לא רצה על כלוב אוגר שמחייב אותי לזמינות טלפונית של 24/7 מול בוסים ולקוחות. הוסיפו לכך את העובדה שאני שונאת לדבר בטלפון (אפילו יותר מלהיפגש עם אנשים), ותבינו מדוע אין לי טלפון קווי או צורך בסמארטפון עם שיחות ללא הגבלה. טלוויזיה אין לי בכלל — לא רק בגלל המחירים הגבוהים, אלא בעיקר עקב כמויות הזמן המפלצתיות שהיא מכלה.

היופי ב"מיסי ברירה" כמו מע"מ או רכב הוא שניתן להימנע כליל מתשלומם. אין לי רכב, כי אני לא צריכה כזה, ואני קונה דברים רק אם מיציתי את כל הפתרונות האחרים ובאמת אין דרך אחרת לפתור את הבעיה. בנוסף, כעוסקת פטורה, אינני חייבת בתשלום מע"מ על הכנסותי (מהבלוג הזה, למשל). התוצאה היא שהעלאת המסים הללו משפיעה עלי פחות מאשר האדם הממוצע.

דרישה מוגזמת?

ולמרות זאת, הציטוט לעיל מדבריו של שקד גרם לי לתהות שמא אני מגזימה בדרישותי ממעמד הביניים. אולי הרעיון הזה באמת אינו מעשי, וממילא אינו מתאים ל"אנשים הגיוניים". אולי אני מבקשת יותר מדי? אולי אני צריכה לבחון מחדש את הנחות היסוד שלי?

אני טוענת, למשל, שאדם הגיוני, בריא ובעל אינטליגנציה ממוצעת, מסוגל להרוויח לפחות 7,000 ש"ח בחודש ולחסוך לפחות מחצית מהסכום. האם אני מדמיינת?

אני טוענת שאדם הגיוני מסוגל ללמוד לבשל, להתנייד ממקום למקום שלא באמצעות רכב, לגור במקום קטן וזול יותר, לקנות רק מה שהוא צריך, להתאמן באופן סדיר ולנהל את תקציביו והשקעותיו בכוחות עצמו. האם גם זו הגזמה פראית?

אני דורשת מידה מסוימת של חשיבה ביקורתית, יכולת לשחות נגד הזרם ויכולת לדבוק במטרה. היתכן שאני מביאה את הדרישה הזו לרמות הקיצון, ש"אדם הגיוני", בוגר המסלול השגרתי מגן החובה ועד למשרד הממוזג, שהתרגל כל חייו להשתלב בקבוצה ולהיות כמו כולם, פשוט אינו יכול לאמץ?

האם רק מיעוט שבמיעוט מסוגל להפיק תועלת מהבלוג הזה? או שמא הפתרון מתאים לרב האנשים — אך הרוב בוחר להתעלם ממנו מפני שהשינוי שהוא תובע פשוט "בלתי מעשי"?

שינוי הוא תהליך מורכב, שיכול להתרחש אך ורק אם כל ארבעת התנאים הבאים מתקיימים במלואם:

1. אי-שביעות רצון מהמצב הקיים.
2. חזון ברור לגבי המצב הרצוי.
3. תכנית המפרטת כיצד להגיע מהמצוי לרצוי.
4. נכונות לשאת בעלות התכנית.

התנאים הללו מצטברים:

1. אם אתה שבע רצון מהקיים – אין טעם בשינוי.
2. אם אינך שבע רצון מהקיים, אך אינך יודע מהו המצב הרצוי – השינוי לא יתרחש.
3. אם אינך שבע רצון מהקיים, יש לך חזון ברור, אך אינך יודע כיצד להגיע מהמצוי לרצוי – השינוי לא יתרחש.
4. ולבסוף, אם אינך שבע רצון מהקיים, יש לך חזון ברור, אתה יודע כיצד להגשים אותו, אך לא מוכן לשלם את המחיר הכרוך בשינוי – גם כאן, השינוי לא יתרחש.

מעמד הביניים — ככל שרענן שקד משמש כדוברו — בהחלט עומד בתנאי מספר 1, ובמידה מסוימת גם בתנאי מספר 2.

הוא מתרסק לחלוטין כשמדובר בתנאי מספר 3 — משום שבמקום להתבונן פנימה, על חוסר ההיגיון שבאורח חייו ה"הגיוני" כל כך, הוא סבור שאת השינוי יש לחולל מלמעלה-למטה, ולהתמקד בראש ובראשונה ב"אחראיים לעוני".

מדבריו משתמע כי אין פתרון "מעשי" יותר מלהקים קול מחאה, לשבת באוהלים, לשאת לפידים ולשלוח פוליטיקאיים ראויים ומסורים לכנסת. את האפקטיביות הרבה של הצעדים הללו ראינו כולנו בשלוש השנים שחלפו מאז המחאה החברתית.

אבל יש דרכים אחרות לשינוי, כאלה הצומחות מלמטה למעלה, מהפנים לחוץ. הדרך המתוארת כאן היא דוגמה לפיתרון כזה.

אני מעיזה לטעון שמדובר בפיתרון הגיוני, המתאים לאנשים הגיוניים, כל זמן ש"הגיוני" פירושו ללמוד לחשוב בכוחות עצמך, לחיות מתחת לרמת ההכנסה, ולפתח מיומנויות המאפשרות להפיק ערך מרבי מהוצאות כספיות מזעריות.

מה שלא הגיוני הוא לעצב את החיים כמערכת נוקשה של הגבלות ואילוצים, אשר מונעת מהפרט להשתנות וגורמת לו לשרוף את כל הכנסתו, פעם אחר פעם, על צרכים מדומיינים. זו לא התנהגות הגיונית. אם כבר, היא דומה יותר יותר להגדרה שנתן אלברט איינשטיין למונח "טירוף".

שקד, כמו רבים אחרים, קרא את הבלוג. הוא מודע לפתרון שאני מציעה. הוא יודע מה עליו לעשות כדי לשפר את מצבו הכלכלי באופן דרמטי. אבל הוא לא מוכן לשלם את המחיר. הוא רוצה לאכול את העוגה — ולהשאיר אותה שלמה. הוא עומד בכל שלושת התנאים לשינוי, אבל נכשל כישלון חרוץ בתנאי הרביעי.

אין לו שום בעיה להיות קורבן של השיטה ולתת "למערכת" לשחק בו — אבל "להקריב" במשהו את סגנון חייו הנוח? לא ולא.

אני מציאותית, כמובן. ספק גדול אם מעמד הביניים יאמץ את הבלוג הזה בהמוניו. חלקו הלא מבוטל יעדיף להיות שקוע עד צוואר בבוץ מתקתק של צרכניזם, תלונות ויללות. רב האנשים יבחרו בדרך הקלה ביותר, ויצעדו בתלם, מכוח האינרציה, יחד עם שאר הכבשים. בדרך הקלה לא צריך לחסוך, לא צריך להסתפק במועט, לא צריך לחשוב באופן עצמאי ולא צריך להיבדל מהשאר.

במובן זה, התשובה חיובית. אני בהחלט דורשת יותר מדי.

האתר הזה מיועד בראש ובראשונה לאנשים שמעוניינים להשתנות ולשאת בעלוּת השינוי — כלומר, לאנשים שעומדים בכל ארבעת התנאים לעיל.

כל השאר יאמרו שהבלוג שלי קיצוני, לא מעשי או לא הגיוני, כשבפועל כוונתם לומר: "לא ממש איכפת לי אם מנצלים אותי כל עוד אני נשאר עם הרכב, הסמרטפון והמנוי העונתי למשחקים של מכבי."

אפשר להוליך סוסים לשוקת, אבל אי אפשר להכריח אותם לשתות.