מי מעז להיות לא חברתי? - הסולידית

אני לא בטוחה היכן מכשירים יחצ"נים פוליטיים צעירים. אבל בדבר אחד אין לי ספק — בעוד כמה עשרות שנים ילמדו אותם את אחד ממהלכי השיווק המוצלחים בתולדות השיח הציבורי בישראל: כיצד הצליחו שרלטנים ותועמלנים אנטי-קפיטליסטים למצב, להמציא ולמתג מחדש את השקפת עולמם הקולקטיביסטית תחת המעטה הזך והטהור של המותג "חברתי".

התרגיל מבריק פשוט. קשה למצוא בשפה העברית מילה שמטענה כה חיובי עד שכמעט לא ניתן לשלבה בהקשר ביקורתי כלשהו.

אף אדם – כל שכן איש ציבור — לא מעז לתאר עצמו כאנטי-חברתי. ההשלכות של תיוג שכזה חורגות הרבה מעבר למימד הרעיוני והציבורי. בהקשר הישראלי-חבר'מני-אולטרא-מוחצן, אדם "אנטי-חברתי" הוא בפשטות חרא של בן-אדם.

ואכן, עוד הרבה לפני מערכת הבחירות הנוכחית, המותג הפך למלכודת.

נבחרי ציבור — ולאחרונה גם מפלגות שלמות — מדורגים כיום על פי מידת ה"חברתיות" שלהם, קרי, עד כמה פעלו כדי לעודד את התערבות המדינה במשק בנסיון לעשותו "צודק, הוגן ושיוויוני יותר".

נקודת המבט היא בינארית – או שאתה "מניף את הדגל החברתי", או שאתה אנטי-חברתי. או שאתה מתעטף בגלימה של מוסר, אלטרואיזם, חמלה, שיתופיות, ערבות הדדית ו"צדק חברתי" – או שאתה מפקיר את בני עמך לברונים שודדים.

המיתוג הזה צובע את השקפת עולמם בוורוד סוכרתי ושולל מאחרים את האפשרות לנגח אותה מבלי לאבד את אנושיותם ומוסריותם. הוא מטפח את המיתוס שהקפיטליזם הוא האידיאולוגיה הכלכלית השלטת בישראל – כשבפועל, אף אחד לא מעז להגן עליה בפומבי.

"הימין" בישראל  סבור כיום שנטיותיו הליברליות המקוריות הן בבחינת נקודת חולשה אלקטורלית, ולכן מנסה להצניע אותן – בין היתר בלחץ "לוחמי שכונות" ונציגי ועדים שהסתננו למקומות בכירים בשורותיו.

השמאל אפילו לא מתיימר להסתיר את איבתו היוקדת לכל מה שמריח כמו שוק חופשי, זכויות קניין או תאוות רווח.

הטבע, כידוע, מתעב ואקום. שתיקת הקפיטליסטים – מהגדולים לקטנים — איפשרה לדמגוגיה הסוציאליסטית להכות שורש ולהשתלט בהדרגה על המרחב הציבורי.

התוצאה היא שסיסמאות שבעיצומה של המלחמה הקרה נחשבו לפרו-קומוניסטיות לכל דבר, נחשבות בישראל 2015 לביטוי מעודן של תביעות לגיטימיות, עטופות בצלופן של "צדק", במיוחד כשהן מוגדרות על דרך השלילה:

• רווחים זה רע! רווחה זה טוב!
• קיצוצים זה רע! מסים זה טוב (במיוחד כשהם לא מוטלים עליך)!
• שוק חופשי – ג'ונגל דורסני! התערבות ממשלתית – צו השעה!

את הסיסמאות הללו לא משמיעים פעילי שמאל רדיקאלי שנתקעו בתא רדום של מק"י, אלא אנשים רגילים, תבוניים, הגיוניים, שרוצים מציאות "הוגנת" יותר – מבלי שהמשמעות, כנראה, ברורה להם עד תום.

אנטי-קפיטליזם – עם פראפוצ'ינו בצד

אני קפיטליסטית, להלכה ולמעשה.

אני מאמינה שמערכת התומכת בשילוב של (1) שוק חופשי שבו המחירים נקבעים בשקיפות (2) הגנה על זכות הפרט לקניין ו-(3) רצונם של יזמים שאפתניים להרוויח כסף, היא הדרך הטובה ביותר להקצות משאבים ולפתור בעיות חברתיות-כלכליות בטווח הארוך.

אני סבורה ש"היד הנעלמה" יכולה להועיל לבני אנוש, ושחמדנות או תאוות רווח יכולות לעודד תחרות, שבתורה הופכת חברות ליעילות יותר ומוצרים לזולים יותר.

עמדותי נשענות על מציאות היסטורית פשוטה: הקפיטליזם היה ועודנו מנוע הצמיחה החשוב ביותר בתולדות האנושות. הוא חילץ מיליארדי בני אדם מתהומות העוני שאפיינו את הקיום האנושי במשך אלפי השנים שקדמו למהפכה התעשייתית, ואפשר להם לחיות חיים ארוכים ובריאים יותר. הוא הכין את הקרקע לאין-ספור פרצות דרך מדעיות וטכנולוגיות. הוא היה הכוח המניע מאחורי המהפכה שהעניקה לכותבת שורות אלה ולבנות מינה את האפשרות לרכוש השכלה, לעבוד, להרוויח ולהביע דעה פומבית. הוא השכין שלום בין שבטים ואומות שהניחו את חרבותיהם משהבינו את היתרונות שבסחר הדדי. בזכותו גם עניי ישראל חיים היום טוב יותר מעשירי תבל לפני מאה שנה .

אלא שהסחף ה-"חברתי" מעוור אנשים למציאות הזו. במקום זה, נעשה נסיון רצוף לקעקע את הקפיטליזם כביטוי אפל, מרושע ובלתי מוסרי של חמדנות ואנוכיות אנושית, החותר תחת אושיות החברה בנסיון למוטט אותה.

כך הפכה הדמוניזציה של הקפיטליזם לספורט לאומי. אנשים שאני מחשיבה כאינטליגנטים מסבירים לי, בין לגימת פראפוצ'ינו לציוץ בטוויטר,  שהשיטה "מקולקלת" ושחובה להחליף אותה במשהו "הוגן" יותר.

חסידי דת השיוויון — במאי הקולנוע הפוסט-ציוני, הפרופסורית ללימודי המגדר, חברת כנסת הלוחמנית – כולם עיוורים לקשר בין הרווחה החומרית שמעטיניה הם יונקים לבין השיטה הכלכלית שמאפשרת את הרווחה הזו.

חלקם הצליחו לצבור באמצעותה נכסים בשווי מיליוני שקלים. אחרים חייבים לה את יכולתם לחיות במינוס מתמשך. ולמרות זאת — הם ממשיכים לתקוף אותה.

הדיסוננס הוא לא פחות ממדהים.

 פרימיטיביות חברתית

 כיצד יתכן שאחרי כל כך הרבה נסיונות כושלים לניהול כלכלות ריכוזיות – מברית המועצות עד צפון קוריאה, מהקיבוץ הארצישראלי עד למודל הרווחה הסקנדינבי המתפורר אט אט תחת עומס ההגירה — יש מי שסבור, היום יותר מאי פעם, שהפיתרון היחיד למצוקותיה הכלכליות של האנושות הוא חזרה לכלכלה ריכוזית, מתוכננת, המנוהלת על ידי ממשלה כל-יכולה?

במילים אחרות — מדוע איננו לומדים דבר מההיסטוריה?

פיטר פוסטר, שניסה להשיב על השאלה הזו בספרו המבריק על הפסיכולוגיה של האנטי-קפיטליסטים, טוען שהסלידה מהקפיטליזם מבוססת בעיקרה על תודעת עוני ומחסור שמקורה עוד בימינו כציידים-לקטים.

כשציידים פרימיטיביים הורגים חיה, זכר האלפא מחליט כיצד לחלק את נתחי הבשר בין חברי השבט. כמות הבשר מוגבלת, כך שאם אחד מחברי השבט מקבל יותר בשר, חבר אחר מקבל פחות. במילים אחרות — זהו משחק סכום אפס. הרווח שלך הוא ההפסד שלי. כל אדם שמנסה להטיב את מצבו הוא בהכרח חמדן, אנוכי וגורם לאחרים להפסיד – ולכן יש להוקיעו.

הצעירים החברתיים של ימינו יוצאים להפגין עם אייפונים וג'ינסים צמודים, אבל תפיסת המוסר שלהם היא כשל הציידים-הלקטים מימי הפליסטוקן העליזים. הם מאמצים גישה פסימית וצינית ביחס למשאבים ולעושר, וסבורים שכל פעילות בשוק היא בהכרח משחק של יחסי כוחות שצריך לנטר ולבקר.

אלא שאת המוסר השבטי-פרימיטיבי הזה אי אפשר ליישם בעולם המודרני. כלכלת שוק חופשי איננה משחק סכום אפס. אנשים שמצליחים להרוויח כסף בשוק החופשי לא בהכרח עושים זאת על חשבון אחרים — אדרבה, הם נוטים להרים אחרים יחד איתם, תוך שהם מייצרים טכנולוגיות, מקומות עבודה ועושר חומרי. ראו את ביל גייטס ומיקרוסופט כדוגמה אחת מיני רבות.

את האליטה הסוציאליסטית כל זה לא מעניין. הם ממליכים עצמם בתור המלכים-הפילוסופים החדשים, הנאורים, שיודעים טוב מכולם כיצד יש לנהל את הכלכלה כדי לכונן "חברת מופת שיוויונית וצודקת".

בשם האידיאל הזה, הם שואפים להחיל שליטה ריכוזית על בני האדם ועל פעילותם הכלכלית ולשכנע שהתערבותם הגסה בשוק היא בסופו של יום לטובת כולנו.

לקרוע את המסכה

תנועות קולקטיביסטיות צוברת כוח בשני שלבים.

תחילה, הן מפיצות תעמולה שמטרתה לשכנע את הציבור שהוא קורבן של קיפוח סיסטמטי (על רקע מעמד, מגדר, מוצא, לאום, מגדר, העדפה מינית…, רק תבחרו) ואינו אלא עדת תינוקות חסרת אונים כנגד עוולות "השיטה" הנצלנית.

הודאה בחוסר האחריות של הפרט לגורלו היא השלב הראשון בדרך לאובדן הריבונות על חייו והעברת נתחים הולכים וגדולים ממנה לממשלה ריכוזית, שתקריב את רצונו החופשי על מזבח "טובת הכלל".

זו משימה שהחברתיים לא מתקשים לעמוד בה. כידוע, אחד ההיבטים השנואים ביותר בקפיטליזם הוא העובדה שהוא מטיב עם אלה שדואגים לעצמם, ומעניש את אלה שנוהגים בחוסר אחריות. לודוויג פון מיזס כתב בספרו "המנטליות האנטי-קפיטליסטית" (1956) (*):  "בקפיטליזם גורלו של הפרט תלוי בעיקר במעשיו. העקרון המנחה, 'לכל אחד על פי הישגיו', אינו מותיר מקום לתירוצים בגין כשלונות אישיים."

(*) לחצו כאן לקריאת עותק מלא (PDF).

פון מיזס טען שכל אותם אלה שהשוק החופשי לא האיר להם פנים נוטים לחפש שעיר-לעאזאזל כדי שיוכלו להטיח בו את האשמה לכישלונותיהם ולשקם את תדמיתם העצמית.

מובילי השיח החברתי מבקשים לתרגם את הסלידה הזו, כמו גם את הבורות הכלכלית והפחד מאחריות שמזינים אותה, להון פוליטי שייאפשר להם לכפות פתרונות "מלמעלה-למטה" ברוח האידיאלים השיוויוניים שהם מתיימרים לקדם.

וכך,  משהצליחו להשריש את המנטרה: "יש לי בעיה, ואחריות הממשלה לפתור אותה!", החברתיים משכנעים את הציבור שהדרך היחידה לשפר את מצבו היא לתמוך בממשלה חברתית, שתרתום את כוחה האדיר של המדינה כדי לאכוף מדיניות נוסח "רובין הוד" לחלוקה מחדש של העושר בין אלה שמייצרים אותו (היצרנים) לאלה שצורכים אותו (הצרכנים) דרך פונקציה מתמטית המכונה "מיסוי".

התוצאה המיוחלת היא השטחה של החברה כך שלאף אדם לא יהיה יותר מלחברו.

בחברת המופת השיוויונית הזו כולנו נהיה עניים יותר, חופשיים פחות, משועבדים לקומץ אינטלקטואלים, פקידים ומתכננים חברתיים שיחליטו עבור העם מה טוב בשבילו — אבל היי, לפחות נפסיק לפחד שמישהו, איפהשהו, ירוויח יותר כסף מאיתנו.

החברתיים מניפים את דגל ה- "צדק חברתי", אך איזה מין צדק יש בענישת היצרנים והחסכנים ובתגמול הפזרנים וחסרי האחריות? איזו מין חברתיות יש בטיפוח מעמד חברתי תלותי, קורבני ועצל הנידון לקיום בינוני וחסר תקווה?

הם מתיימרים להגן על הציבור מפני דורסנות התאגידים – אך שוכחים שהסכנה האמיתית נובעת מהחיכוך שבין התאגיד לממשלה ("יחסי הון שלטון"), שמתעצם ככל שהמשלה מתערבת בשוק בניסיון להיות "חברתית" יותר.

הם מציגים כביכול אלטרנטיבה מוסרית יותר לקפיטליזם הדורסני – אך דואגים לטשטש את העובדה שהשקפת עולמם מזינה וממסדת קנאה באחרים ותומכת בביטול הפרט למען הקולקטיב. אם הקפיטליזם הוא אכזרי ובלתי-מוסרי, הרי שהקולקטיביזם החברתי הוא לא פחות מתת-אנושי.

ההבטחה המשכרת לשמרטפית ממשלתית אימהית, מחבקת, שתדאג לכל מצוקותיך ותאהב אותך תמיד — גם אם תהיה ילד רע מאוד וגם אם לא תהיה אחראי למעשיך — נושאת חן בקרב ישראלים רבים. מה שמעציב, מדאיג ומבהיל אותי במיוחד הוא שרבים מקרבם הם צעירים — בני דורי ואף צעירים ממני.

החזות תמימה, נשית, שיוויונית, פרוגרסיבית. הרטוריקה אלטרואיסטית וליברלית. אך האידיאולוגיה חשוכה,  קיצונית ופרימיטיבית, ומונעת בעיקרה מתודעת מחסור, מיצר קנאה ומתאוות שררה ושליטה באחרים.

אל תתנו להם לבחור בשבילכם

דגי זהב חיים באקווריום, וכדי לשרוד עליהם ללמוד לשחות.  בני אנוש בעולם המערבי חיים בעולם קפיטליסטי. כדי לנצח בשיטה הקפיטליסטית, עליהם ללמוד לחשוב ולפעול כמו קפיטליסטים.

השיטה הקפיטליסטית מאפשרת לכל אדם לצבור הון, להעמיד אותו בסיכון דרך רכישת נכסים, ולקבל פיצוי בדמות הכנסה שוטפת מאותם נכסים, שהיא שוות ערך להכנסה מעבודה.

זה בדיוק מה שעושים הטייקונים. זה בדיוק הרעיון שאני מקדמת כאן בבלוג – עבור אנשים המשתייכים למעמד הביניים האמיתי.

השיטה הקפיטליסטית רחוקה מלהיות מושלמת וודאי שאיננה שיוויונית. כל משקיע מנוסה חווה על בשרו כיצד השיטה מתגמלת את העשירים עבור היותם עשירים, ולא פעם מענישה את העניים עבור היותם עניים.

קפיטליזם הוא ביטוי כלכלי של עקרון "המתאים שורד". בין אם זה מוצא חן ובין אם לאו, זוהי המשמעות של קיומנו כאורגניזמים חיים על כדור הארץ.

קוראי הבלוג הזה מקבלים את אי השיוויון הזה. כפרפרזה על אלכסיס דה טוקוויל, הם מעדיפים להיות בלתי-שווים ובני חורין מאשר עבדים שווי מעמד. הם יודעים למקם את עצמם בצדה הנכון של המשוואה.

במקום להילחם בקפיטליזם, הם מאמצים אותו, עושים את המיטב כדי להצליח במסגרתו, ומשתמשים ברווחים כדי לסייע לאחרים שהמזל באמת לא שפר עליהם.

הם יודעים לרתום את פוטנציאל הצמיחה האדיר של הקפיטליזם לטובתם, ובה בעת לצמצם את פגיעותם למגרעותיו. לכן, הם חוסכים ומשקיעים כהוגן, לא נוטלים אשראי צרכני, לא משעבדים עצמם לאחרים, מתרחקים מבזבזנות כפייתית, מהתמחות מקצועית צרה או מתחרות קרייריסטית אכזרית.

כל אלה היבטים שליליים בתורה הקפיטליסטית שכנגדם אני יוצאת לא פעם בבלוג הזה.

הנקודה המהותית היא שהקפיטליזם מכבד את חופש הבחירה של הפרט.

רוצה להיות עבד? אחלה. קח הלוואה, פרוס אותה ל-30 שנה ומצא עבודה שבאמצעותה תחזיר את הכסף.

רוצה להיות בן חורין? נפלא. חסוך כסף כדי שתוכל להלוות אותו לעבד מהמשפט הקודם, או להשקיע אותו בחברות שמעסיקות אנשים שמעדיפים לעבוד קשה ולהגדיל את פיריונם.

במודלים "חברתיים", אפשרות הבחירה כלל לא קיימת. שם, מישהו אחר כבר בוחר עבורך, לוקח ממך לפי יכולתך ונותן לך לפי צרכיך. גלה אחריות פיננסית – ותיענש. תן לממשלה לדאוג לך – ותתוגמל.

זו הסיבה שאעדיף כל גרסא של קפיטליזם – מושחת ככל שיהיה – על פני כל ביטוי טהרני של קולקטיביזם חברתי, לא משנה באיזו צורה הוא עטוף: דגל חברתי, מדינת רווחה, סוציאל-דמוקרטיה, קומוניזם או נציונאל סוציאליזם.

חתירה לעצמאות כלכלית בגיל צעיר בהתבסס על על משמעת, הישענות עצמית, אינדיבידואליזם, אחריות פיננסית אישית והכנסה מהון, היא במידה רבה אנטיתזה לקונספט "חברתי" כפי שהוא מקודם בשיח הציבורי בישראל.

המודל שאני מתארת כאן אינו יכול להתקיים במציאות שבה שלטון ריכוזי כופה עצמו על השוק החופשי, מזלזל בזכויות הקניין ומבטל את רצונם של בני אנוש להרווויח כסף. 

אני בדעה שכל אדם שתומך בשוק החופשי – קל וחומר משקיע השואף להרוויח ממנו – חייב להרים את קולו כנגד הניסיונות הגוברים לפגוע בו. גם אם זה אומר שלצורך העניין הוא "אנטי-חברתי".