מקל בגלגל האוגר: למה שכירים חייבים להקים עסק עצמאי - הסולידית

חיי העובד השכיר בישראל נוחים משמעותית מאלה של העובד העצמאי. למסקנה החד-משמעית הזו יגיע כל אדם שיקרא 9 מתוך 10 המאמרים בנושא המופיעים בעמוד התוצאות הראשון בגוגל. 

השכיר מנצח בנוק-אאוט כמעט בכל פרמטר.

בניגוד לעצמאי, הוא נהנה מהגנות סוציאליות, דמי אבטלה, זכויות פנסיוניות, שכר מינימום מעוגן בחוק, מידה רבה של יציבות תעסוקתית ומעט מאוד חיכוכים ישירים עם הרשויות. העצמאי, לעומתו, נדרש להסתכן, לנהל, לשווק, לעקוב, לדווח, להתמקח ובעיקר לדאוג לעצמו — שאם לא כן, פרנסתו תהיה בסיכון.

כמו כל ישות פיזיקלית אחרת, רוב האנשים יעדיפו לבחור במסלול עם מקדם החיכוך הנמוך ביותר. אין זה מפתיע, אם כן, ששיעור העצמאים מכלל כוח העבודה בישראל הוא מהנמוכים במערב, ועומד על 11% בלבד.

הרתיעה הבסיסית מסיכון, מחוסר ודאות ומהאחריות הכרוכה בפתיחה וניהול של עסק עצמאי, דוחקת אותם היישר לזרועות המעסיקים. השכיר מעביר למעשה את ה-"ריסק" מכתפיו לכתפי מעבידו. בתמורה, המעסיק תובע מהשכיר חלק ניכר מזמנו, מרצו וכישוריו, ומשעבד אותם לטובתה ולרווחתה של מסגרת התעסוקה.

במילים אחרות, העובד השכיר משלם בזמן כדי לרכוש מעין אגרת חוב, במסגרתה העובד מעמיד את עצמו בתור "הקרן", ומקבל מהמעסיק הכנסה קבועה וידועה מראש ("קופון") בדמות תלוש המשכורת החודשית.

כך נוהגים "אנשים נורמלים" בימינו לייצר הכנסה. מכל אדם בריא מצופה לרכוש לעצמו איגרת חוב מהסוג הזה, כלומר, לשלם בזמן תמורת כסף; ככל שה"קופון" שאתה גוזר שמן יותר, וחשוב לא פחות — יציב יותר, כך סימן ש"הסתדרת" בחייך.

מנקודת מבטו של הצרכנו-קרייריסט המצוי, שנוהג להעמיד את כספו לפני זמנו ואת ביטחונו לפני חירותו, השיטה הזו קרובה לאידיאלית. היא מבטיחה, ברמת סמך גבוהה מאוד, שמלאי הפחם המזין את קטר הצריכה שלו יתחדש מדי חודש בחודשו.

על יסוד הביטחון המוחלט במקור ההכנסה שמספק לו מעסיקו, הצרכניסט מסוגל כעת לקבל החלטות הרות גורל ביחס לעתידו. הוא ממעט לחסוך, קונה דברים גם בכסף שעדיין לא הרוויח ואף פורס עסקאות שנים קדימה. אין הרי מה לדאוג — בתחילת החודש שוב תיכנס המשכורת ותכסה את המינוס.

על מנת להבטיח שמעגל הקסמים הזה ישרוד לאורך זמן, על השכיר לוודא (1) שמשכורתו תעלה בעקביות (2) שלא יהיה ניתן להפסיק אותה באופן שרירותי.

כדי להשיג את המטרות הללו — המגולמות לרוב במילים מחוללות אלרגיה כמו "קידום", "תקנים" או "קביעות" — כל האמצעים כשרים. הפרס לזוכה? "רמת חיים" גבוהה, נוחה ומפנקת, הראויה למעמדו של מי שהצליח לטפס לקודקוד הפירמידה.

כלוב מרופד

אלא שאם נצא לרגע מהמערה בה מוחזקים התינוקות השבויים הללו, נגלה שדווקא ה"נוחות" שמאפיינת את העבודה כשכיר היא היא נקודת התורפה שלה.

הנוחות ממכרת, אין-סופית, וככזו מנוונת ומתישה. המרדף הבלתי פוסק אחריה — וליתר דיוק, אחרי התלוש הנכסף שמאפשר אותה – חושף את העובד השכיר, יותר מכל מודל תעסוקתי אחר, למלכודת שקשה מאוד להיחלץ ממנה.

קחו לדוגמה שכיר טיפוסי בתחילת דרכו. מיד אחרי הצבא הוא מקדיש ארבע מהשנים הבריאות והפרודוקטיביות בחייו כדי לרכוש השכלה אקדמית בתחום שספק אם יעניין אותו 10 שנים לאחר מכן. הוא לומד בכל זאת, כי הוא זקוק לחתיכת נייר שתשמש בבוא היום ככרטיס כניסה לשוק הפקידים המקומי. ומכיוון שאחרי 4 שנות לימודים אין לו גרוש על הישבן, ההחלטה היא כבר לא ממש בידיו.

הוא עובד בפרך, משפיל עצמו בפני בוסים אגו-מניאקים ומוכר כמויות מפלצתיות של זמן פנוי תמורת כסף.

עד מהרה מתפתח אצלו צורך עז לפצות את עצמו בגין הזמן האבוד וההקרבה המתמשכת. את מעט הזמן הפנוי שנותר לו הוא מלעיט באין ספור מוצרים, נכסים ושירותים שאין לו בהם צורך אמיתי, אך הוא קונה אותם בכל זאת — בין כי הם מסבים לו פרץ רגעי של אושר, ובין כי הם הולמים "אדם במעמדו".

10 שנים אחר כך, משכורתו אמנם גדלה משמעותית, אך הוא עדיין רץ במקום, מפני שהוצאותיו זינקו בשיעור זהה. סגנון חייו בנקודה זו נעשה ממונף ויקר כל כך שאין לו דרך לממן אותו אלא באמצעות שימור משכורתו הגבוהה ויציבה. הוא מרוויח טוב, אבל תלוי במעסיקו יותר מאי פעם. הוא לא מסוגל — ולא מעז — לרדת ברמת חייו, שהרי הוא חרד מה יגידו עמיתיו אם, למשל, יגיע לעבודה באוטובוס.

בנקודה זו, היכולת להחליף קריירה נעשית כמעט בלתי אפשרית. ידידנו האומלל ממשיך לרוץ על אותו גלגל אוגר פיננסי-מקצועי, אך משום מה לא מצליח להגיע לשום מקום.

שכיר שמוצא את עצמו נעול במצב זה ניצב בפני 3 אפשרויות.

1. הוא יכול להאט את קצב הריצה, להפוך לעובד גרוע יותר, ולהמתין עד שגיל הפנסיה (67) יגאל אותו מיסוריו (בתקווה שלא יפוטר לפני כן);
2. הוא יכול לרוץ מהר יותר, להפוך מעובד גרוע לפוליטיקאי משובח, ללקק למי שצריך, לדרוס את מי שצריך, ולמכור את נשמתו תמורת בצע כסף ושררה;
3. והוא יכול לאמץ את הפיתרון "הקיצוני" המוצע בין היתר בבלוג הזה, קרי,  להיגמל באבחת חרב מצרכניזם, להפסיק לקנות דברים מיותרים, לחסוך ערימות של כסף וללמוד לחיות היטב על מעט מאוד ממנו לאורך זמן.

נראה שרוב השכירים יעדיפו לבחור באופציה מספר 1. השאר בוחרים באופציה מספר 2, ומיעוט זניח בוחר באופציה השלישית. זה לא מפתיע. כשאתה נרקומן של נוחות ותלוש המשכורת הוא "המנה" שלך, כל דבר שמריח כמו חיסכון או הסתפקות במועט שקול להקרבת קורבן לא מידתית.

בין פתיחת עסק לפרישה בגיל צעיר

אבל יש דרך שבה שכירים יכולים להכין עצמם טוב יותר לקראת העתיד, כך שהאפשרות לפרוש בגיל צעיר לא תיתפס עוד כהזיה קורבנית. כדי לתקוע מקל בגלגל האוגר ולהאט את קצבו המתגבר, השכיר יצטרך לטעום כבר בתחילת הקריירה שלו מטעמה המשונה של העבודה כעוסק עצמאי.

רבים לא יודעים זאת, אבל החוק בישראל מתיר לכל אדם לפתוח עסק גם אם הוא מועסק במקביל כשכיר, ולהנות ממעמד ייחודי מבחינת הרשויות כ"שכיר שהוא גם עצמאי".

מנקודת מבטו של שכיר חסכן השואף להשתחרר מתלותו הכלכלית המוחלטת במעסיקו, פתיחת עסק צדדי, קטן ככל שיהיה, היא צעד כמעט מתבקש. 

הקמת העסק משרתת באופן ישיר את השאיפות לפרוש בגיל צעיר. הנה כמה דוגמאות:

1) אינדיבידואציה

העובד השכיר הוא בורג קטנטן הממלא תפקיד מוגדר במכונה גדולה יותר. כל סטייה מהתפקיד עלולה לפגוע בתפוקה של המכונה כולה, ולכן הגדלת ראש, אוטונומיה או אחריות בקרב "ריצפת הייצור" נתפסות על פי רוב כתכונות שליליות (למרות "מס השפתיים" של הבוס שמנסה לרמוז אחרת).

המצב הזה מתאים הן לדרג הניהולי והן לברגים עצמם – שכפי שצוין לעיל, יעשו את המוטל עליהם בצייתנות כל זמן שתלוש המשכורת מובטח (ולמעשה, גם אם איננו מובטח).

המשבר הקיומי מתעורר כשהבורג נשלף לפתע מהמכונה. כל חייו היה חלק ממשהו גדול יותר. מה תכלית קיומו מחוץ למכונה? מה הוא אמור לעשות כל היום בלי להיות במשרד, בלי שינחו אותו או ימלאו את יומו במשימות?

אדם ששוקע במנטליות כזו עשוי אמנם להגיע בנסיבות מסוימות לעצמאות כלכלית, אך לעולם לא יגיע לעצמאות מחשבתית. מכיוון שכל חייו הוגדר כחלק מקולקטיב, הוא איבד כל שמץ של אינדיבידואליזם, סוכנות ויכולת הנעה עצמית.

עסק עצמאי, מעצם הגדרתו, הוא הביטוי הכלכלי הטהור ביותר של אינדיבידואליזם, אחריות אישית והישענות עצמית — שלושה ערכים קרדינאליים בדרך לפרישה מוקדמת ועצמאות כלכלית. האוטונומיה שחווה העוסק העצמאי היא הכנה מצוינת לעתיד, וכן הזדמנות לתרגל את "שרירי הסוכנות" ולוודא שאינם מתנוונים בגלל ציות עיוור לאחרים.

העצמאי הוא שמכתיב את הקצב, את היעדים, את האינטנסיביות ואת איזון בין העבודה לבין דברים אחרים. הכל תלוי אך ורק בדבר אחד — במוטיבציה שלכם. לא בטירוף של הבוס, לא ב-43 השעות השבועיות שאתם שורפים מתחת לפלורוסנטים, ולא בניחוחות המבחילים הנידפים מהמיקרוגל המשרדי כל יום ב-12:00. יכולת הנעה עצמית היא תכונה שאין לרבים. הקמת עסק עצמאי היא דרך מצוינת לפתח אותה.

2) חוסן

מקובל לזהות את העבודה כשכיר עם צמד המילים "ביטחון תעסוקתי". בעיני זה צירוף מטעה במיוחד, מפני שלא משנה עד כמה "בטוח" מקום העבודה שלכם — עדיין, מדובר במקור הכנסה אחד ויחיד.

פיטורין, משבר כלכלי, חידושים טכנולוגיים, או ברבור שחור שלא ניתן לצפות אותו – כל אלה עלולים להסב לשכיר נזק כלכלי חמור ולעתים אף בלתי הפיך, ולכפות עליו ירידה פתאומית ובלתי רצונית באיכות חייו. לאור תחום התמחותו הצר והרגלה ארוכת שנים, הפיתרון היחיד של השכיר לקטסטרופה הוא למצוא מעסיק חלופי שישלם לו תמורת זמנו ופועלו — ומעסיק כזה אינו תמיד בנמצא.

בדיוק כשם שאינכם מרכזים את כל תיק ההשקעות שלכם בנכס אחד, בענף אחד או במדינה אחת, כך אין שום היגיון לרכז את כל מקורות ההכנסה שלכם במקום אחד. הסיכון פשוט לא שווה את זה. במונחים של חוסן ואנטי-שבירות, אני סבורה שעדיף לפתח מספר רב של מקורות הכנסה קטנים מאשר להיות תלויים במקור הכנסה גדול אך יחיד.

הקמת עסק קטן, אפילו זעיר, היא דרך מצוינת להגדיל את מקורות ההכנסה שלכם, לצד, כמובן, ההכנסה שמייצר תיק הנכסים המניבים שלכם.

3) הכפלת השלמת תקרת ההפקדה המוטבת לקרן השתלמות

שכיר שהוא גם עצמאי יכול, מעשית, להכפיל להשלים את תקרת ההפקדה המוטבת שלו לקרן השתלמות, ובכך להגדיל את החלק מתיק ההשקעות שלו שיהיה פטור ממס רווח הון בעת המשיכה.

בואו נראה איך זה עובד. ברוך הוא שכיר המרוויח משכורת של 9,000 ש"ח ברוטו. הוא ומעסיקו מפרישים יחד 900 ש"ח מדי חודש לקרן השתלמות, או 10,800 ש"ח בשנה.  לפי החוק, כל רווח שיצמח מהפקדה מוטבת זו  יהיה פטור ממס רווח הון במעמד המשיכה. היאח הידד.

עכשיו, נניח שלברוך יש תחביב זול אך רווחי, ושהוא מצא דרך לעשות כסף מהתחביב הזה.  אולי הצטברו אצלו הרים של ג'אנק בבית, ואספן כלשהו באיביי ירצה לרוכשם. אולי הוא מתכנת או מעצב גרפי, ויכול להציע את שירותיו באתרים כמו פרילאנסר. ואולי יש לו משהו לומר לאומה, אז הוא פותח בלוג בוורדפרס ומדביק עליו פרסומת או שתיים. האפשרויות לייצר הכנסה נוספת הן אינסופיות.

לצורך העניין, נניח שבזמנו הפנוי ברוך מפסל כדים מחימר ומוכר את יצירותיו ב-Etsy. כעצמאי, ברוך רשאי להפקיד עד 7% מתקרת הפקדה מרבית של 264,000 ש"ח, או 18,480 ש"ח בשנה, ולהנות מפטור מלא על סכום זה ממס רווח הון במעמד המשיכה. שימו לב: הכנסתו של העצמאי בפועל אינה משפיע על תקרת ההפקדה! ברוך יכול להרוויח 1,000 ש"ח בשנה בלבד ממכירת הכדים שלו, אבל עדיין יוכל להפקיד 18,480 ש"ח כדי לזכות בפטור.

וכאן השוס — אין כל קשר בין תקרת ההפקדה המוטבת לקרן השתלמות לעצמאיים לבין תקרת ההפקדה המוטבת לקרן השתלמות לשכירים. זאת אומרת שברוך יכול להפקיד כעצמאי 18,480 ש"ח בשנה בנוסף ל-18,854 ש"ח שהוא ומעסיקו הפקידו לקרן לשכירים.

במילים אחרות, שכיר שהוא עצמאי יכול להפקיד לקרנות ההשתלמות שלו עד 37,334 ש"ח בשנה, להנות מפטור מלא ממס על כל רווח הון שיצמח מהפקדותיו אלה, ולמשוך אותן תוך 6 שנים בלבד מיום ההפקדה. 

גודל ההטבה אמור להיות ברור לכל מי שמבין מהי ריבית דריבית ומסוגל לחשוב במונחים אקספוננציאלים.

עריכה: לצערי, נראה שפרשנותי האישית והלא מקצועית של לשון החוק הייתה מוטעית. ישנה תקרה מוטבת שנתית גלובאלית להפקדה לקרן השתלמות – כ-18,800 ש"ח. לא ניתן להכפיל אותה על ידי פתיחת שתי קרנות השתלמות, אחת לעצמאיים ואחת לשכירים. לכל היותר ניתן להשלים, באמצעות ההפקדה לקרן לעצמאיים, לכ-18,800 ש"ח, וזאת במידה שההפקדה לקרן ההשתלמות לשכיר לא מגיעה לתקרה זו. אני מתנצלת על הטעות!

כשכיר שהוא עצמאי, ברוך יכול להפקיד לקרן ההשתלמות לעצמאיים באופן שישלים את תקרת ההפקדה המוטבת השנתית שלו. אם, כשכיר, הפקיד 10,800 בשנה, זאת אומרת שלקרן ההשתלמות לעצמאיים הוא יוכל להפקיד 8,000 ש"ח נוספים שיהיו אף הם פטורים ממס רווח הון.

4) החובה הנעימה לעקוב אחר הוצאות

כשכיר, המעסיק דואג לדווח בשמכם לרשויות השונות (כגון מס הכנסה וביטוח לאומי) וחוסך מכם את הצורך לנהל אינטרקציה ישירה עם גופים אלה. זה כמובן מאוד נוח; אם כבר המעסיק קובע היכן ואיפה להיות ב-80% מהזמן שיש אור בחוץ, אך טבעי שיפרוס את חסותו ויגן עליכם מפני "חורשי הרעה" הללו.

כשכיר שהוא גם עצמאי, אין לכם עוד את הלוקסוס הזה, ואתם נדרשים לפעול מולן בעצמכם.

רבים מוטרדים מהצורך להתמודד ישירות עם רשות המסים עד לרמה שהם מוותרים כליל על הרעיון לפתוח עסק. חלקם יאמרו שהם "שונאים ניירת" או שהם פשוט גרועים במספרים. יש לי חשד שאנשים מסוג זה נרתעים גם מניהול מעקב הוצאות אישי בשגרה, ואין להם מושג ירוק כמה הם מוציאים וכמה הם מכניסים בחודש נתון.

עצמאי מוכרח לדעת את הנתונים הללו ולתעדם בספר תקבולים ותשלומים שעומד בהגדרות שהציב מס הכנסה. חובה שכזו לא אמורה להטריד חסכן אגרסיבי החותר לפרישה מוקדמת. הוא יודע שהצלחתו תלויה במידה רבה בניהול מעקב הדוק אחר הוצאותיו והכנסותיו, בין אם דרך האקסולידית או כל כלי אחר.

אם עד עתה נמנעתם מניהול מעקב מהסוג הזה, הרי שפתיחת העסק "תכריח" אתכם להתחיל.

5) ניכוי הוצאות מוכרות

שכיר שהוא עצמאי רשאי לנכות חלק מהוצאותיו מהכנסתו החייבת במס. בעברית פשוטה, זה אומר שניתן להכיר בכל הוצאה, שהייתה הכרחית לטובת ייצור הכנסה מהעסק, כהוצאה מוכרת למס, ובכך להקטין את הסכום הסופי שתידרשו לשלם למס הכנסה.

החודש, לדוגמה, שדרגתי את השרת של האתר הזה ועברתי לחבילת אחסון של חברת Stablehost המדהימה. אני צפויה לשלם 960 ש"ח בשנה על אחסון האתר. נניח שבסוף 2015 ההכנסה השנתית שלי מהבלוג תהיה 10,000 ש"ח. מכיוון שאבקש להכיר לי ב-960 ש"ח  כהוצאה מוכרת, הרי שההכנסה שממנה יקחו ממני מס תהיה 10,000-960=9,040 ש"ח בלבד.

זה נכון גם לגבי כל הוצאה שניתן להוכיח שבלעדיה לא הייתי מצליחה לייצר הכנסה. החדר הספציפי בדירה שבה אני כותבת את הבלוג כעת מוגדר בתור המרחב העסקי שלי. זאת אומרת שאבקש להכיר בכל הוצאה הקשורה לחדר הזה — כולל חלקו היחסי בארנונה, חשמל, מים, ועד בית, אפילו חומרי ניקוי (אילו הייתי קונה כאלה 🙂 ) — כהוצאה מוכרת במס.

כך שכיר שהוא עצמאי יכול להקטין את הכנסתו החייבת הכוללת. להסבר נוסף ולרשימת הוצאות מוכרות נפוצות ראו לדוגמה כאן.

6) גדוד נוסף של לוחמי חירות – לפקודך!

היבט זה כמעט מובן מאליו, אבל למען שלמות ראוי לאזכור בפני עצמו. ככל שיש לכם מקורות הכנסה רבים יותר, כך אתם מרוויחים יותר, ומכאן שיכולים גם לחסוך יותר.

כידוע היטב לקוראי הבלוג הזה, מבחינה מתמטית, ככל ששיעור החיסכון שלכם גבוה יותר, כך תוכלו לפרוש מוקדם יותר. אם, לדוגמה, אתם מצליחים לחסוך למעלה מ-50% ממשכורתכם כשכירים, הרי שאין סיבה שלא תחסכו קרוב ל-100% מהכנסתכם כעצמאיים. הכסף הזה נצבר לתיק ההשקעות התופח — צבא לוחמי החירות הפרטי שלכם — ומקדם אתכם בדרך אל היעד.

7) במוקדם או במאוחר תצטרכו לעשות זאת 

בתמצית — אם אתם מוכשרים, נחושים ומיומנים מספיק כדי להגיע לעצמאות כלכלית ולפרוש לפני גיל 40, תתקשו מאוד שלא להרוויח כסף בשנים שלאחר הפרישה. אני מוכנה להתערב על זה.

לפני שתתחילו לקחת כסף, מוטב שכבר יהיה לכם תיק רשום במס הכנסה וידע תפעולי בסיסי לגבי ההתנהלות הנכונה כעוסקים.

אמ; לק 

אנשים שחותרים לעצמאות כלכלית נוטים להעריך את חירותם וזמנם יותר מכל דבר אחר.

מעל לכל, הם מאמינים שיש להם שליטה מלאה על חייהם ועל גורלם, וככאלה פועלים על מנת להגדיל את הכנסותיהם, להקטין את הוצאותיהם, לחסוך את ההפרש ולקנות את חירותם, צעד אחר צעד.

אם אתם עדיין בתחילת דרככם המקצועית כשכירים, פתיחת עסק עצמאי תוך כדי עבודתכם תתרום באופן ישיר למאמצים אלה, ותחסן אתכם במידה רבה מפני אפקט "גלגל האוגר" שגורם לשכירים רבים כל כך להיתקע במקומם עד שהם כבר חלשים מכדי להשתנות. 

האמור לעיל אינו מהווה ייעוץ ו/או המלצה לביצוע פעולה. אינני יועצת מס והמידע לעיל עלול לכלול טעויות. יש להתייעץ עם יועץ מקצועי בטרם ייעשה שימוש במידע.