חינוך פיננסי חשוב מכדי שיילמד בבתי הספר - הסולידית

לפני מספר חודשים נדהמה כתבת הצרכנות של ערוץ 10, נגה ניר-נאמן, כשגילתה לעיני המצלמות שסטודנטים בישראל אינם יודעים מושגים פיננסיים בסיסיים כמו "ריבית הפריים" או "הריבית על האוברדרפט".

הניסוי הקטן שערכה שימש כדי להציג את הטענה שבורותו הפיננסית של הציבור תורמת להחלטות ההרסניות שהוא מקבל בכל הקשור לכספו. האחריות, כך נטען במרומז, היא על המדינה – שלא טורחת לשלב מושגי יסוד בחינוך פיננסי בתכני הלימוד של מערכת החינוך הממלכתית.

קשה להתווכח עם העובדה שקיימת בורות פיננסית קשה בקרב הציבור בישראל. בהחלט יתכן שאם נלמד ילדים צעירים מהי הלוואה, מהו בנק,  מהי ריבית ומהו חוב, יצליחו בבגרותם להתחמק מכל אותן מלכודות פיננסיות שרבים כל כך נלכדים בתוכן.

הבלוג הזה, כידוע, לא חוסך ביקורת מאנשים שנוהגים בחוסר אחריות כלכלית בחייהם וממיטים על עצמם אסונות. אך במלוא הכנות, איזו מידה של אחריות אישית ניתן לדרוש מאדם שמעולם לא נחשף למושגי יסוד בהתנהלות פיננסית בסיסית? זה כמו לבחון מישהו על חומר שלא היה בבחינה.

אלא שיש דווקא מי שפועל בתחום. החל מסוף 2011 פועלת במשרד האוצר "מחלקת חינוך פיננסי" שאמורה להתוות את המדיניות לקידום החינוך הפיננסי בישראל. מחלקה זו אף גיבשה תכנית לימודים מקיפה לתלמידי יסודי עד תיכון, הכוללת מספר מיומנויות ליבה בתחום הפיננסי.

אף שהתכנית נראית מבטיחה מאוד, משרד החינוך בחר עד כה לאמץ חלק קטן ממנה, ומפעיל בשנים האחרונות פיילוט נסיוני, מתוקשב, של שיעורי חינוך פיננסי עבור תלמידי כיתות י' בבתי הספר שבחרו להתנדב לתכנית.

על פניו, כולם אמורים להיות מרוצים. אותם שישיסטים ברי מזל צפויים מעתה להגיע לפרקם כשהם חמושים בכלים שיאפשרו להם להימנע מהחורבן הפיננסי שאפיין חלקים נרחבים מהדור הקודם.

אלא שיש בעיה קטנטונת. כל זמן שבית הספר ישמש בתור הערוץ המרכזי להקניית חינוך פיננסי לדור הבא של הישראלים — זה פשוט לא הולך לעבוד.

ידע פיננסי ≠ חינוך פיננסי

חינוך פיננסי מוצלח הוא כזה שמסייע לתלמידים לפתח דפוסי התנהגות שיחסכו מהם טעויות בעתיד.

זה אומר, בתמצית, להוציא דרך קבע פחות ממה שמכניסים, לחסל חובות קיימים (ולהתרחק מחובות חדשים), להגדיל את שיעור החיסכון לאורך זמן, ולהשקיע את ההפרש בתיק השקעות מפוזר וזול ככל הניתן.  

עברתי ברפרוף על יחידות הלימוד באתר החינוך הפיננסי של משרד החינוך. ככל שהמטרה היא להנחיל מושגים ומידע עובדתי – תכנית הלימודים נראית יחסית מקיפה.

הילדים לומדים עשרות מושגי יסוד שספק אם היו נתקלים בהם בנסיבות אחרות: כיצד פועל בנק, מהי אינפלציה, מהי ריבית, ומה ההבדל בין הלוואה, חיסכון ומכשירי השקעה שונים. בנוסף לומדים שם על זכויות צרכנים, על שיווק ופרסומות, וישנה אפילו יחידת לימוד שלמה המוקדשת לקריאת החשבון סלולארי.

למרבה הצער, התכנית כמעט שלא מרחיבה מעבר לרובד המושגי. האם די בשינון מושגים כמו ריבית דריבית, אשראי ושוק ההון כדי לסייע לילדים להתנהל כלכלית טוב יותר בעתיד? חוששתני שלא.

המציאות היא שידע עובדתי לא מוביל לשינוי התנהגות. אילו זה היה המצב, אנשים היו מפסיקים לעשן בין רגע. על אותו משקל, למידה של מושגי יסוד פיננסים איננה מספיקה כדי לחולל שינוי התנהגותי, ודאי לא בקרב בני נוער.

אגלה לכם סוד: לא צריך לדעת מהי ריבית הפריים הנוכחית כדי להכניס יותר כסף ממה שמוציאים ולהשקיע את ההפרש בנכסים שמייצרים עוד כסף.

 (למען האמת, אם נגה ניר-נאמן תבוא ותתקיל אותי מחר בבוקר היא עלולה להזדעזע מכך שהסולידית בכבודה ובעצמה אינה יודעת מהי הריבית העדכנית שהבנקים גובים היום על האוברדרפט. סגנון החיים שלי עוצב בצורה כזו שהנתון הזה לחלוטין חסר רלוונטיות לחיי).

 האתגר המרכזי שיש להתמודד איתו, במילים אחרות, איננו פערי הידע בציבור, אלא פערי ההתנהגות.

כדי לחולל שינוי תודעתי והתנהגותי, הדגש חייב לעבור מה"מה" ל"איך" ול"מדוע". חינוך פיננסי אמיתי לא מסתכם רק בעובדות ומושגים, אלא במענה לשאלות פרקטיות: איך לחסוך יותר? איך לצאת מחובות? איך אפשר לעשות כסף מכסף?; ושאלות התנהגותיות : איך לרסן דחפים אמוציונליים? מתי חשוב לקחת סיכון ומתי חשוב להימנע ממנו?  איך להתמודד עם עודף בחירה? איך מבחינים בין רצון לצורך?

 ישנם 3 גורמים שמונעים מבית הספר הממלכתי, הן כסביבה חברתית והן כסביבה לימודית, לספק מענה ראוי, משמעותי ואפקטיבי לשאלות הללו. מכשולים אלה מונעים ממנו, להשקפתי, להוות ערוץ ראוי להקניית חינוך פיננסי לתלמידי ישראל.

מכשול המוטיבציה

אין ערך לעובדה שחינוך פיננסי נעשה זמין במסגרת בית ספרית כל זמן שהתלמידים עצמם אינם "זמינים" מבחינה מנטאלית (או פיזית, ראו להלן) כדי לקלוט את הנושא. לחינוך פיננסי אין כל ערך בהיעדר רצפטיביות, או נכונות ללמוד.

השיטה האפקטיבית ביותר (ולמיטב זכרוני גם הנפוצה ביותר) לעודד רצפטיביות לימודית בבית הספר היא טיפוח מוטיבציה המבוססת על ענישה.

לא תכין שיעורי בית? תקבל מכתב הביתה / ייכנסו בך בציון המגן / לא תקבל זימונים מחיל מודיעין / לא תתקבל לאוניברסיטה / תסולק היישר ללימודי פחחות וכן הלאה. כך מעודדים תלמידים לחרוש, לשנן, להקיא ולשכוח לעד – וחוזר חלילה, עד המקצוע הבא, עד הבגרות הבאה.

אפשר כמובן ליישם גישה דומה ביחס לחינוך פיננסי.

אפשר להכריח עשרות תלמידי כיתה י' לשבת 20 שעות מול אתר אינטרנט שמסביר להם מהי אינפלציה ומה תפקידו של בנק ישראל, ומיד אחר כך להאזין לדקלומים של מורה שעברה שבוע השתלמות בנושא. אפשר לדרוש מהם להיבחן על החומר ולהגיש עבודות ולהכין סרטונים ולבצע "למידה משמעותית".

אלא שבהקשר הבית ספרי, אי אפשר לצפות מהתלמידים להבין שחינוך פיננסי הוא נושא בעל ערך לחיים, ולא (סתם עוד) מקצוע עיוני עבש שנכפה עליהם על-ידי מערכת תלושה של מבוגרים ארכאים שרוצים להתערב בחייהם ולחרוט במוחותיהם מושגים חסרי רלוונטיות.

התוצאה הבלתי נמנעת היא תכנית לימודים נטולת הקשר שמעוררת תסכול וזלזול. התגובות האקראית ששלפתי (מפורום הנוער fxp.co.il) מדברות בעד עצמן:

 סביר להניח שיהיו יחידי סגולה שקדנים שישננו את החומר (אפילו שאין בגרות…) – אך בהיעדר הקשר הולם או מוטיבציה מיוחדת להצליח, סביר עוד יותר שישכחו את רוב החומר הנלמד עוד לפני שיתגייסו לצה"ל, כך שברגע האמת יתקשו ליישם את הידע.

אם אתם זוכרים משהו ממה שלמדתם בכיתה י' – אשריכם. אני לא זוכרת דבר.

הנקודה היא שעל מנת שלחינוך הפיננסי תהיה מידה כלשהי של אפקטיביות, התלמידים עצמם צריכים לרצות בשינוי.

אני לא רואה תלמידים צעירים מתנדבים מיוזמתם לרכוש חינוך פיננסי אלא אם יבינו מדוע כדאי להם ללמוד את הנושא. להתרשמותי, בתכניות הקיימות אין שום הבטחה, או גמול חיובי, שיכול לעורר את הזיק ללמוד לשם הלמידה. מה שקיים, בכמויות, זו כפיה פדגוגית מהזן הרע.

לשם ההשוואה, שאלו את עצמכם אילו הייתם משקיעים זמן בקריאת פוסטים פיננסיים בבלוג הזה אלמלא ידעתם על ה"פרס" הממתין בסופו — עצמאות כלכלית עשרות שנים לפני גיל הפרישה המקובל. כעת שאלו את עצמכם מהי הסבירות שבית הספר הממלכתי הטיפוסי יעודד חשיבה "רדיקאלית" ו"חתרנית" ברוח זו, ותבינו מדוע הוא מסגרת גרועה ביותר להקניית חינוך כלכלי כלשהו.

מכשול הקונפורמיזם

התנהלות פיננסית נבונה מחייבת מידה מסוימת של התנגדות אקטיבית לתרבות הצריכה ולגורמים המזינים אותה: לחץ חברתי, לחץ מעמדי, הרצון להשתייך, התשוקה להיות כמו כולם, הפחד מהתבלטות לרעה וכן הלאה.

אלא שהסביבה הבית ספרית, מעצם הגדרתה, אינה מעודדת סממנים של היבדלות, אינדיבידואציה ושחייה נגד הזרם.

 המרקם החברתי הטיפוסי בבית הספר הוא ביטוי קלאסי של הקונפורמיזם הזה. בתי הספר אינם מצליחים, ולמיטב שיפוטי גם אינם מנסים, למנוע את החלוקה הדיכוטומית ל"מקובלים" ו"לא מקובלים" – חלוקה המבוססת לא פעם על סממנים חיצוניים (צרכניים) בלבד.

בסביבה היררכית, תחרותית ומעמדית כה אגרסיבית, ל"חינוך פיננסי" אין סיכוי להיות אפקטיבי.

כמיהתם של בני הנוער להשתייך לחבורה "הנכונה" חזקה מכל תוכן לימודי מעופש שדוחף להם בית הספר במורד הגרון.  ספק אם העובדה שלמדו מהו "אשראי" ומהי "ריבית" ימנעו מהם לשרוף את מעט המזומנים שבכיסם על מסיבות, בגדים, שופינג, אלכוהול, סיגריות, טיסות לאיה נאפה ושאר אסימונים מעמדיים.

 כשאתה בן 16, הרצון לחסוך לא הופך אותך למגניב, להיפך. מעטים הילדים בעלי החוסן הנפשי להתמודד עם כינויי גנאי כמו "קמצן" או "בונקר".

לא רק האקלים החברתי בבית הספר עוין את מי שמעז לחשוב או להתנהג אחרת. הקונפורמיזם הוא המאפיין המרכזי של האקלים האקדמי-פדגוגי.

ב-12 שנותיהם על ספסל הלימודים לומדים תלמידי ישראל כי "התנהגות טובה" פירושה הליכה בתלם. תלמיד "משפר את התנהגותו" אם הוכיח יכולת לשבת על התחת במשך מספר רב של שעות, לציית לסמכות ולמלא הוראות פשוטות מדי שעה בשעה, שנה אחר שנה. המערכת לא מגלה סלחנות כלפי מי שנכשל בכך: תלמיד שכזה נתפס עד מהרה כסובל מ"לקות למידה" במקרה הטוב או כמופרע שיש לרסן אותו – אפילו באופן תרופתי – במקרה הרע.

 ההתנהגות שמטפח בית הספר היא כזו המושתתת על שינון שטחי, פסיביות אינטלקטואלית, התנהלות על-פי לו"ז, ומעל לכל – קבלת מרות. בית הספר אינו רואה בעין יפה ביטויים של חשיבה ביקורתית או אנטי-קונפורמיזם מצד התלמידים, גם אם לעתים הוא משלם מס שפתיים בנושא.

מובן שבכך בית הספר תורם את חלקו בשילובו המוצלח של הדור הבא בשוק העבודה, בדרך לעשרות שנים כבורג צייתן במכונה הקרייריסטית. אך באותה נשימה, הוא מצייד אותו במנה הגונה של קונפורמיזם, חוסר אונים נרכש ואמונה עיוורת בבעלי שררה — 3 תכונות שצפויות להקשות על התנהלות פיננסית נבונה בעתיד.

כל התלמידים זקוקים לחינוך פיננסי בגיל צעיר, אך היחידים שיצליחו להפיק ממנו תועלת מעשית הם אלו שיעיזו לשחות נגד הזרם. אלו תלמידים שהנושא לא רק מסקרן אותם אינטלקטואלית, אלא גם והולם את הרכב האישיות שלהם (חסכנים, נחושים ובעלי יכולת לחשוב מעבר לשנה אחת קדימה).

תלמידים כאלה זקוקים ללמוד במסגרת תומכת שתגן עליהם מפני נידוי חברתי או אקדמי בשל בחירותיהם להיבדל מהסביבה ולהתנהג אחרת. בית הספר הוא בפירוש לא מסגרת כזו.

מכשול ההורות

יש קווי דמיון רבים בין חינוך פיננסי לחינוך מיני.

שני הנושאים מעוררים מידה מסוימת של מתח, מבוכה ומטען מוסרי; בשני המקרים מדובר בידע חיוני, פרקטי ורלוונטי לחיים יותר  מרוב המקצועות העיוניים הנלמדים בבתי הספר הממלכתיים (להוציא קריאה, כתיבה ואריתמטיקה); וללא הידע הזה, אדם צעיר עלול להרוס את חייו בשלב מוקדם מאוד ולמצוא עצמו לכוד בין חובות כבדים לתינוקות מיותרים.

נקודת הדמיון החשובה ביותר, בעיני, היא שהדרך האופטימלית ללמד את שני הנושאים הללו היא במסגרת דו-שיח מתמשך, לאורך שנים, בין הורה לילדיו —  ולא בהוראה דידקטית, חד-סטרית, תחומה בזמן, הניתנת מטעם תחליף הורי כלשהו.

 קונקרטית, אני מאמינה שהאחריות האולטימטיבית לחינוך הפיננסי של הדור הצעיר רובצת על כתפי ההורים. הורה שלא מקנה מיומנויות כלכליות אלמנטריות לילדיו הוא הורה שנכשל. חד וחלק.

ילדים לומדים מכוח חיקוי, לא מכוח שינון. ילד שצופה בהוריו מתנהלים בחסכנות, באחריות ובשיקול דעת לומד להעריך את ערך הכסף ולסגל את השמרנות הכלכלית כטבע שני. הילדים של מוריה, לדוגמה, יוכלו אולי להפיק תועלת מהידע הפיננסי שילמדו בכיתה י', אך אין להם צורך בחינוך פיננסי. את זה הם כבר קיבלו מהבית.

 לעומת זאת, אם אם אבא ואמא חיים מתלוש לתלוש, קונים ג'אנק צרכני על חשבון כסף שעדיין לא הרוויחו, או מפצים על היעדר קשב ותשומת לב הורית בדמי כיס (מי אמר שכסף לא קונה אהבה) – סביר להניח שהבורות הפיננסית תהפוך לתורשתית.

כדי לגאול את הילד האומלל מהגורל הזה, חובה שגורם חיצוני יציג לו את המושגים הבסיסיים.

הטרגדיה היא שדווקא התלמידים חסרי המזל הללו, שזקוקים לחינוך פיננסי כמו אוויר לנשימה, צפויים להפיק  את התועלת הנמוכה ביותר מהשיעורים הנלמדים במסגרת בית הספר.

לא רק מפני שהנושא נלמד בכפייה ונוגע בעצב רגיש במיוחד על רקע המחסור בבית; לא רק מפני שהם מתקשים לכבוש את הדחף הצרכניסטי, המהווה מעין פיצוי על שנים של מחסור. מלבד שני אלה, בית הספר, ככל מערכת המבוססת על "ייצור המוני", הוא תחליף הורי גרוע במיוחד.

קחו לדוגמה את רמת ההכשרה של מורי החינוך הפיננסי. האם מורה שעבר השתלמות קצרה יכול להוות תחליף להורה שמלמד את ילדו לאורך שנים שמרנות כלכלית מהי?

מה מבטיח שהמורה לא מאכיל/ה את התלמידים הבלים מוחלטים? האם נעשית בדיקה שמא המורה יודע להתנהל כלכלית בעצמו, ולא חי מתלוש לתלוש כצרכנו-שכיר שברירי? האם בדיקה מקדמית כזו לא חשובה יותר ממעבר ההשתלמות עצמה?

 ככל שאפשר ללמוד מהעדות הבאה, שפורסמה לפני קצת יותר משבוע ב"קהילת המורים" באתר לחינוך פיננסי שפתח משרד החינוך, נראה שסוגיית הכשרת המורים ובקיאותם מתנהלת בכאוס מוחלט.

עם כל הכבוד לאינטגריטי המקצועי ולתחושת האחריות שמפגינה כאן המורה הנ"ל, לא צריך להיות גאון כדי להבין שהפקרתם של תלמידים שמעולם לא קיבלו חינוך פיננסי מהוריהם בידי מורים מהסוג הזה תסב נזק חמור יותר מתועלת — עד כדי שעדיף שלא יועברו כלל. למרבה הצער, תגובות התלמידים עצמם מעידות שזה כנראה לא המקרה היחיד.

חלופה לבית הספר?

 נותרנו עם דילמה. מצד אחד, יש אוכלוסיה שלמה של תלמידים שלא תיחשף למושגים פיננסיים בסיסיים אלא אם המדינה תכפה אותם עליהם דרך מערכת החינוך (בדיוק כשם שיש אוכלוסיה שלמה של אנשים שלא יחסכו כסף לגיל הפרישה אלא אם המדינה תכריח אותם לעשות זאת). מצד שני, הכפיה המאפיינת את הלימודים בחינוך הממלכתי מעקרת חלק משמעותי מהרצון ללמוד מלכתחילה.

 איך פותרים את הדילמה הזו?

אני מודה ש(הפעם) אין לי פתרון מגובש וחד משמעי. לצד זאת, אני זוממת כבר כמה חודשים ליצור מודל התנדבותי של "מנטורים פיננסיים" —  מסגרת וולונטרית שתאפשר לאנשים שהצליחו מבחינה כלכלית (ויכולים להוכיח זאת) להשקיע מזמנם ומנסיונם כדי ללוות, להדריך ולהוות דוגמה פיננסית אישית עבור נערים מרקע כלכלי חלש שמעוניינים בכך.

המודל הזה לא יתבסס על כפייה, אינדוקטרינציה, או שינון של מידע מושגי שספק אם ייחרט בזיכרון לאורך זמן. במקום זה, הדגש יושם על הסיבות לחסוך ולהשקיע מלכתחילה, ועל דרכים מעשיות לבצע את זה.

 אני לא יודעת כמה יעיל יהיה מודל שכזה — הרי בכל זאת, אפשר להוביל סוסים לשוקת וגו'…  — אבל מה שבטוח הוא שיהיה אפקטיבי פי כמה מהוראה בית-ספרית. הוא יתבסס על ניסיון מעשי, ולא על דקלומי מצגות של מורים שרצו לסגור גמול השתלמות בשבוע.

מה דעתכם?