הנשק המלוכלך של תרבות הצריכה - הסולידית

כותבת לי שגית:

היי סולידית, ממש לאחרונה הגעתי איכשהו לבלוג שלך, ומאז אני נהנית לקרוא בו על בסיס יומיומי.

הדילמה שלי היא בנושא מתנות. אני אישית מעדיפה לא לקבל מתנות בהקשר של אירועים וחגים, פשוט לא אוהבת את זה, למעט מקרים בודדים. אני משתדלת לומר את זה כשאני מרגישה בנוח, למרות שרוב האנשים לא מקבלים את זה, ולעיתים אני נמנעת מלומר את זה מחשש שהנמען ייעלב.

מצד שני, כל מי שאני מכירה כל כך אוהב לקבל מתנות, כך שאני לא יכולה להימנע מלתת אותן, למרות שבעיני זה בזבוז טוטאלי של זמן ושל כסף.

במשפחה שלי הודעתי שאני לא מעוניינת לקבל מתנות לימי הולדת. הם אמנם נעלבו אך הפסיקו לתת לי. מצד שני אף אחד לא נתן לי פטור מלתת מתנות, וכדי לא להיות הכבשה השחורה במשפחה יותר ממה שאני כבר,  אני ממשיכה לבזבז כסף על מתנות להורים, לאחים, לאחיינים, לחגים וכן הלאה.

אין לי פתרון מעשי שגם ישאיר אותי אהודה ברמה מינימלית מבלי שאחשב לקמצנית ללא כישורים חברתיים, וגם יחסוך לי את הכסף והטרחה. אשמח אם תתייחסי בבלוג מתישהו לנושא המתנות , אבל תקחי בחשבון את האנשים הממוצעים… 🙂

החלפת מתנות בחברה אולטרא-צרכנית היא אחד האתגרים המורכבים ביותר הניצבים בדרכו של החסכן האגרסיבי.

בהענקת מתנות אין פסול לכשעצמה. המנהג הזה מלווה את האנושות משחר קיומה ונתפס בצדק הן כדרך להביע נדיבות וחיבה כלפי אוהבים, בני משפחה וידידים, והן כמנגנון יעיל לכינון ושמירה על יחסים תקינים בין בני אנוש.

זה לא אומר שהעובדה שהמנהג הזה השתרש עמוק כל כך בהוויה האנושית קשורה לטוב לב, לנדיבות או לאלטרואיזם.

כשאדם מקבל מתנה, הוא נעשה מחויב כלפי נותן המתנה. אנשים אוהבים להרגיש כשאחרים חייבים להם. זה מעלה את תחושת הערך העצמי שלהם, מאפשר להם לבטא את מעמדם החברתי ומעלה את קרנם בעיני עצמם ובעיני הסביבה. הענקת המתנה משרתת מניעים תועלתניים ואנוכיים של המעניק.

הדרך היחידה שבה יכול מקבל המתנה "לפרוע את חובו" כלפי המעניק היא לקנות לו מתנה שערכה לא יפחת מהמתנה שקיבל. עקרון ההדדיות, שעומד ביסוד החובה הבלתי-כתובה שחלה על מקבל המתנה להשיב לנותן המתנה כגמולו, הוא המנוע המרכזי שמזין ומשמר את מנהג החלפת המתנות לאורך הדורות.

עקרון ההדדיות יוצר סימטריה, שמבטיח שנותן המתנה יהפוך בבוא העת למקבל המתנה וחוזר חלילה. בלוח השנה יש כמה מועדים קבועים שנועדו בין היתר להבטיח את ש"היפוך התפקידים" הזה יתרחש בין אם נרצה ובין אם לאו: ימי הולדת, ימי נישואין, חגים וכן הלאה.

הכללים החברתיים ברורים, נוקשים וכמעט בלתי ניתנים לכיפוף. בנסיבות נורמליות, מצופה מכל אדם

(1) לתת מתנות,

(2) לקבל מתנות

ו-(3) לעמוד בעקרון ההדדיות.

אדם שאינו עומד בכללים הללו יתויג עד מהרה ככפוי טובה, קמצן ואנוכי, תכונות שיגרמו לו להידרדר לשולייהּ הפרועים של ההיררכיה החברתית.

כשמנהג אנושי קדום, המושתת על מוסכמות חברתיות ויצרים אנושיים שקשה מאוד לשנות, פוגש חברה חומרנית, בזבזנית עד טירוף, שמייצרת יותר מדי וצורכת יותר מדי, התוצאה לא יכולה להיות חיובית.

השילוב בין תרבות המתנות לצרכניזם הנבער יוצר מכבש לחצים חברתי אימתני, המחייב את הפרט לנהוג בניגוד לרצונו ולבזבז משאבים מיותרים על אנשים אחרים, מבלי שהוא יכול לפטור את עצמו מהחובה הזו.

האתגר כאן מורכב, משום שבעוד שהגמילה מצרכניזם היא החלטה אישית שאדם נחוש יכול לקבל בינו לבין עצמו, קשה הרבה יותר לשנות ערכים, ציפיות, דעות ודפוסי התנהגות של אנשים אחרים.

במובן זה, תרבות המתנות היא הפצצה המלוכלכת של תרבות הצריכה.

היא מנצלת את ה"חובה הנורמטיבית" שחלה על בני אדם משחר ההיסטוריה לתת ולקבל מתנות, ומשתמשת בה כ"דלת אחורית" כדי ליצור ולטפח את המשוואה המוטעית לפיה בזבוזים = אהבה, ושככל שההוצאה הכספית גדולה יותר, כך החיבה שתביע המתנה תהיה עזה יותר ומקבל המתנה יעריך אותה יותר.

כך היא מחייבת אתכם להמשיך לצרוך גם לאחר שנגמלתם מצרכניזם בעצמכם; היא כובלת אתכם לבזבז – לא למענכם, אלא למענם ובשמם של אחרים; להקריב מעצמכם למען תאוותיו החומריות של הזולת.

האילוץ הזה כובל גם אנשים שמנסים בכל כוחם לחסוך ולדבוק במשמעת פיננסית. הם נקלעים למרוץ חימוש צרכני ששוחק את נפשם וארנקם – הכל בשם הצו החברתי שמחייב את כולנו להביע חיבה דרך הכיס.

כרוניקה של בזבוז ידוע מראש

כחסכנית מינימליסטית שמנסה לתמרן בחברה אולטרא-צרכנית, הנחות המוצא שלי בכל מה שקשור להענקת וקבלת מתנות פשוטות למדי.

ראשית, אני מודדת את איכות החיים שלי במונחים של יעילות – כלומר, במידת היכולת להפיק תועלת מרבית מכמה שפחות משאבים. זהו העקרון הבסיסי שלאורו עיצבתי את סגנון חיי.

כך, בין היתר, הרגלתי את עצמי לרצות מעט. מכיוון שיש לי מעט מאוד תאוות צרכניות, התוצאה היא שיש לי מעט דברים והרבה כסף. לרוב האנשים יש הרבה מאוד תאוות צרכניות, ולכן יש להם הרבה דברים ומעט כסף.

אם חשקה נפשי במוצר כלשהו שעולה פחות מ-40,000 שקל (פלוס מינוס) – אין שום דבר בעולם שימנע ממני לקנות אותו. (*) במילים אחרות, מכיוון שאני יכולה לקנות כל דבר שאני צריכה ורוצה בקלות רבה, המשמעות היא שנכון להיום יש לי כל דבר שאני צריכה ורוצה.

מכאן שכל המוסיף בהכרח גורע. כל "מתנה", כל מוצר חדש שיתווסף "בעל כורחו" לאוסף המוגבל של המוצרים שכבר בבעלותי, הוא בהכרח משהו שלא רציתי מספיק כדי לקנות בעצמי. כך, כל מתנה שאקבל היא בהגדרה סרח עודף, בזבוז מיותר.

קבלת המתנה בהכרח גוזלת ממני משאבים. ככל מוצר שאינני רוצה בו, יהיה עלי לבזבז זמן כדי להשתמש בו, לבזבז אנרגיה כדי להיפטר ממנו ו/או לבזבז מקום כדי לאחסן אותו.

באופן אישי, המתנות השנואות עלי ביותר הן אלה שמבזבזות לי זמן – במיוחד הטרנד העדכני המציע "חוויות" ארוזות כמתנות (לדוגמה, יום כיף בספא שקר כלשהו). אילו הייתי רוצה חוויות כאלה, הייתי "קונה" אותן בעצמי, נכון?

וזה אולי שיאו של תיאטרון האבסורד. אי אפשר לקנות מתנות לאדם שיש לו כל מה שהוא רוצה. כל הוצאה כספית על מתנה עבור אדם כזה היא בהגדרה בזבוז שתכליתו בזבוז. ככל שסגנון חייו של מקבל המתנה יעיל יותר, כך קשה יותר לקנות לו מתנה ראויה.

אני לא מפלצת תאוותנית שזקוקה לזבח חומרי כלשהו לפחות פעם בשנה כדי להשביע את תאבונה.  אם יש לי יום הולדת, מספיק לי שתרימו טלפון. ספציפית, אחיה גם אם לא תעשו זאת. אני לא רוצה שתקוששו כסף כדי לקנות לי משהו שבחרתי, באופן אישי, שלא לקנות בעצמי.

אם מישהו רוצה לתת מתנה ספונטנית כהבעה כנה ואמיתית של תחושותיהם – זה נפלא ובעיני דרך נהדרת להביע רגש והערכה.

אבל אני שונאת, מתעבת, את הדחיסה המלאכותית של תרבות המתנות לשבלונות טקסיות-קלנדריות שהופכות אנשים, בתאריכים מסוימים בשנה, לרובוטים נטולי מחשבה הפועלים בכוח מנוע רב עוצמה מדגם "לא נעים לי" ומזמרים בקול מונוטוני: "יש לך יום הולדת ולכן מחובתי לקנות לך זבל טהור לציון תקופתי של חיבתי כלפיך."

כאילו שצריך להמתין למועד מסוים בשנה כדי להיות נחמד למישהו.

אז מה הפתרון?

למרבה הצער, אין פיתרון קסם שיאפשר לכם להתנתק מתרבות המתנות באופן מושלם (כלומר, מבלי שיחשבו עליכם שאתם מיזנטרופים קמצנים ומטורללים). הסיבה היא שאתם לא תלויים כאן רק בעצמכם, אלא בהרכב האישיות המסוים של חוג המקורבים שמצפה לתת ולקבל מכם מתנות.

לפי אתיקת הנימוסין של הסולידית, אדם שמסרב לקבל מתנות פטור אוטומטית מהחובה לתת מתנות. כך הבזבוז נחסך מכולם – וכולם מרוצים.

מכאן שעל פניו, האסטרטגיה פשוטה ביותר להתנתק מהטירוף הצרכני המיותר הזה היא לכונן מעין ברית אי-התקפה עם אלה מבין חבריכם ובני משפחתכם שיהיו מוכנים להקשיב, ולבקש בנימוס שלא לקבל ולא לתת מתנות בחגים, באירועים ובימי הולדת.

הבעיה עם האסטרטגיה הזו היא שיש לא מעט אנשים שעבורם החלפת מתנות, בדיוק כמו שופינג לשם שופינג, היא בגדר תחביב של ממש, מנגנון להבעה עצמית, או בילוי שמסב הנאה צרופה ואותנטית הממלאת חוסרים בחייהם.

אתם יודעים, מסוג הטיפוסים שאוסף כסף מכל העובדים במשרד כדי לקנות מתנות פרידה מתוך ציפיה כנה שכל אדם יידבק ביצר ההתלהבות שלהם וירצה להתנהג כמותם.

אם חוג המקורבים שלכם כולל אנשים כאלה, מוטב שלא להעלות מולם את נושא המתנות.  אתם עלולים לפגוע ברגשותיהם, לא רק משום שחסמתם ערוץ מרכזי להבעת חיבה כלפיכם, אלא גם, ואולי בעיקר, משום שאתם מסרבים להיכנס למלכודת ה"טובה תחת טובה".

אז מה עושים במקרה שבו אין ברירה אלא לתת מתנה? 

ובכן, בכל מה שקשור ל"מתנות נימוסין", יש לי העדפה מובהקת למוצרים מתכלים, במיוחד כאלה שהכנתי בעצמי:  דברי מאפה, שוקולד, אלכוהול לסוגיו, סבונים טובים, ריבות, רטבים, זרעים לשתילה וכן הלאה.

מתנות מתכלות מאפשרות לי לשמור על רוח האירוע, להסב הנאה (ולו זמנית) למקבל המתנה, להביע שמץ של הערכה, אלטרואיזם והקרבה למען הזולת (בכל זאת, לוקח זמן להכין ריבה!) —  וכל זה מבלי לצאת "דוד קמצוץ",  מבלי לגהץ את האשראי באופן כפייתי ומבלי לסתום את הארונות והבוידעמים של הדודות והחברות שלי בג'אנק מיותר שלא ייעשה בו שימוש.

אני בדרך כלל משתדלת לוודא שהמזווה שלי יכלול "סטוק" של "מתנות חירום". לדוגמה, כשאני מכינה כמויות גדולות של ריבת אפרסקים או משהו דומה, אני מאפסנת 5-6 צנצנות ואורזת אותן יפה בדיוק לצורך כך. עד עכשיו אף אחד לא התלונן כשקיבל ריבה וכרטיס ברכה. ההיפך – יש ביקוש לעוד.

קבוצה אחרת של מתנות הן מתנות חוויותיות. הכוונה כאן היא לא לכרטיס כניסה לספא שקר כלשהו או שובר לקורס צניחה – אלו כאמור מתנות רעות משום שהן בהגדרה גוזלות זמן מהמקבל וכסף מהנותן. מתנות חווייתיות טובות הן דברים קטנים שמעידים על השקעת מחשבה, מאמץ ואיכפתיות כלפי מקבל המתנה מתוך כוונה לחסוך לו זמן ומשאבים.

לדוגמה, במקום לקנות ואזה מכוערת לדודה, אני יכולה לשתול לה פלפלים בגינה, או להציע להעיף מבט על תיק הההשקעות והחסכונות הפנסיוניים שלה כדי לוודא שלא גוזרים אותה בדמי ניהול.

(על אותו משקל הייתי שמחה אם מישהו היה מנקה לי את הבית או מתכנת איזה מחשבון ג'אווה מגניב לאתר שלי.  אבל משום מה אף אחד לא מציע לי מתנות כאלה 🙂 )

מעל לכל, אני משתדלת לא לקנות מתנות גרועות. אם הנסיבות מחייבות אותי לקנות מוצר פיזי כלשהי, אני מבררת מראש עם המקבל המיועד מה הוא באמת צריך.אם התשובה הגיונית בעיני (רוב האנשים למרבה הצער לא כל כך טובים בהבחנה בין צרכים לרצונות) אקנה לו את הפריט, ובלבד שמדובר במוצר נייד, קל משקל ורב-שימושי, שיביא יותר תועלת (במונחים כספיים) מנזק.

מעבד מזון –  כן, פלייסטיישן – לא.

אני מסרבת בתוקף לתת כסף מזומן למתנות נישואין או חגיגות בר מצווה, ושיישרף העולם (לצערי בשנה שעברה זה די נכפה עלי). הכסף הזה בדרך כלל הולך ברובו לכיסיו של בעל האולם שאירח את החינגה התאוותנית-מעמדית המיותרת הזו, ואין לי עניין מיוחד לפרנס את התעשיה הזו.

כשמדובר בחתונה או בר מצווה של אדם שבאמת איכפת לי ממנו, אני לא נותנת כסף מזומן. במקום זה, אני קונה כמות של יחידות השתתפות בקרן מחקה מדד ת"א 100 ומבקשת מהבנק שיעבירן במסלקת הבורסה על שם חתן/כלת השמחה. זה מבטיח לי במידה רבה שהכסף לא ילך לבזבוזי סרק. כך אני הופכת את אהוביי לקפיטליסטים בעל כורחם.

ומה לגבי קבלת מתנות?

אם יש מישהו שמתעקש לקנות לי מתנה ושואל מה אני רוצה באופן ספציפי, אני בדרך כלל מבקשת שיקנה לי gift cards באמאזון או בחנויות אחרות. תווי הקניה הללו אינם מוגבלים בזמן ותוקפם לא פג לעולם, וככך אני שומרת את האופציה להשתמש בהם כדי שבבוא העת אוכל להזמין עבורו מתנה באמאזון מבלי שזה יעלה לי כסף. 🙂

אני בדרך כלל (*) לא מסרבת לקבל מתנות אפילו כשאינני זקוקה להן (נותר לי בכל זאת שמץ של אינטליגנציה רגשית). אם הדודות שלכם ממשיכות לקנות מתנות יקרות גם אחרי שנתתם ריבת אפרסקים, כנראה שאין הרבה מה לעשות חוץ מלקחת את הבּוּבל הזה ולנסות למכור אותו באיביי או ביד2 (קראו למשל מה רוי_ל עושה עם הבובלים שלו – בהחלט מעורר השראה!).

(*) האוכלוסיה היחידה שממנה אסרב בתוקף לקבל מתנות היא מאנשים ששקועים במינוס טובעני. נדמה לי שזה לא מוסרי לבקש מאדם שיקריב את משאביו הפיננסיים עבור מה שאני מחשיבה כבזבוז תהומי.

בשורה התחתונה: אפשר להיות חסכן אגרסיבי גם מבלי להתנזר כליל מהענקת מתנות לאחרים ומבלי להיות מנודה חברתית. החוכמה היא לנתק את הזיקה שבין הבעת חיבה להוצאה כספית, להעדיף מתנות ספונטניות על פני מתנות "קלנדריות", להעניק מכישוריכם ומזמנכם ולא מכספכם, ובעיקר לשכנע את הסביבה שאינכם רוצים וצריכים דבר (על מנת לעקר את העוקץ מעקרון ההדדיות).

איך אתם מתמודדים עם האתגר?