למה הפסקתי את הביטוח הסיעודי שלי - הסולידית

סגנון החיים שלי מאפשר לי לנהל תיק ביטוח רזה במיוחד.

כשאין לך רכב פרטי, דירה בטאבו, משכנתא או אחריות כלשהי כלפי לקוחות, נושים או יורשים, את יכולה לחסוך אלפי שקלים בחודש על ביטוחים מיותרים ולהגדיל בעקביות את ההון העומד לרשותך.

כשמדובר באירוע קיצון בעל פוטנציאל הרסני במיוחד, שתוחלת הנזק שלו עולה בהרבה על המשאבים שלי, אני מעדיפה לגלגל את הסיכון לחברת הביטוח ולא לנסות "לבטח את עצמי". ההחלטה לרכוש ביטוח בריאות פרטי, למשל, התבססה על ההבנה שאם אדרש לממן מכיסי תרופה שאינה נכללת בסל הבריאות או השתלה דחופה בחו"ל, סביר להניח שאאבד את עצמאות הכלכלית.

תקופה ארוכה הנחתי שמצב סיעודי נכלל בשורת הקטסטרופות הפיננסיות שיש להתגונן מפניהן באמצעות ביטוח סיעודי.

הטיעונים בעד המוצר – היום חלק אינטגרלי מכל נאום מכירות של סוכן ביטוח מתחיל – הספיקו בשעתו כדי לשכנע אותי בנחיצותו, גם אם המשמעות הייתה הקרבה חלקית של שיעור החיסכון שלי:

• כל אדם עשוי להפוך לסיעודי בכל עת.
• הסיכוי להפוך לסיעודי עולה ל-25% עבור בני 65 ומעלה.
• משך הסיעוד עלול להיות ארוך מאוד ויקר מאוד – כ-7,000 ש"ח בחודש לטיפול סיעודי בבית, ועד 20,000 ש"ח בחודש לטיפול סיעודי במוסד.
• המענה הסיעודי שניתן היום דרך הביטוח הלאומי ומשרד הבריאות חלקי ביותר ומותנה במבחני תפקוד והכנסה מחמירים. עיקר הנטל הוא על החולה ומשפחתו.
• הביטוח הסיעודי של קופות החולים הנו אמנם זול יותר, אך הוא קבוצתי ולא אישי, תחום בזמן ובגובה התשלום, מיועד בעיקר לטיפול סיעודי בבית החולה ותנאיו משתנים לעתים קרובות.
• האפשרות להנות מביטוח סיעודי קולקטיבי זול  דרך מקום העבודה בוטלה על ידי האוצר

הלקוח המבוהל,  שבשלב זה יסכים לעשות הכל כדי להציל את עצמו ומשפחתו מפני חורבן נפשי ופיננסי,  מובל אחר כבוד לפתרון האידיאלי: ביטוח סיעודי פרטי.

ביטוח סיעודי, בתמצית, הוא חוזה המחייב את חברת הביטוח לשלם פיצוי כספי (גמלה חודשית) לכל מבוטח שנקלע למצב סיעודי.

אדם נחשב לסיעודי אם מצבו הבריאותי לא מאפשר לו לבצע שלוש מתוך שש פעולות היום-יום: 1) להתרחץ 2) להתלבש ולהתפשט 3) לאכול ולשתות 4) לקום ולשכב 5) לשלוט על הסוגרים 6) לנוע ממקום למקום.  תשושי נפש, חולי דמנציה ואלצהיימר – יוכרו אף הם כסיעודיים.

הביטוחים השונים הם מודולאריים ומקנים חופש בחירה למבוטח. ככל שתשלום הגמלה יהיה מיידי, גבוה וממושך יותר, כך הפרמיה החודשית (דמי הביטוח) תהיה יקרה יותר.

ההמלצה הטיפוסית ללקוחות היא לרכוש את הביטוח הסיעודי בגיל צעיר ככל האפשר. כך ניתן יהיה לקבע פרמיה נמוכה לכל החיים, להנות מערכי סילוק במקרה של ביטול הפוליסה, ולהבטיח שקט נפשי מתוך ידיעה שהטיפול היקר מכוסה, נכסי המבוטח מוגנים, ומשפחתו לא תהיה חשופה לעול הפיננסי הכרוך בטיפול בו.

אז למה ביטלתי פוליסה כל כך מושלמת, אתם שואלים? ובכן, המשיכו לקרוא.

מקום לדאגה

הבעיה הגדולה ביותר עם ביטוחי הסיעוד הפרטיים – בעיה שלא הייתי ערה לה די הצורך בעת שרכשתי את הפוליסה — היא שחברות הביטוח עדיין לא מצאו את הנוסחה שתאפשר להן לתמחר את המוצר באופן ראוי,  כך שיתאפשר להן 1. למשוך מבוטחים חדשים  2. לעמוד בהתחייבויותיהן כלפי המבוטחים ו-3. לשמור על רווחיות עסקית.

דמי הביטוח הסיעודי התייקרו באופן השוואתי ביותר מ-200% מאז תחילת העשור הקודם. זינוק שכזה לא מאוד מפתיע בחברה שבה קצב הגידול השנתי במספר הקשישים הוא מהגבוהים במערב. לאור העלייה בתוחלת החיים, בתוחלת הסיעוד, ובעלות שירותי הסיעוד,  אפשר לצפות להמשך מגמה של ייקור הפרמיות גם בעתיד.

מה תעשה חברת ביטוח ששואפת להגדיל פרמיות בשוק שרק הולך ומתייקר? תציע ביטוחי סיעוד מוזלים קולקטיביים לארגונים, כמובן. הרי לכם מיליון עובדים צעירים יחסית בעלי סיכון נמוך מאוד להפוך לסיעודיים. הבה נבטח אותם בביטוח סיעודי מוגבל בזמן, נגבה פרמיות אטרקטיביות ונגדיל את מאגר המבוטחים. כסף קל בסיכון אפסי!

מטבע הדברים, לקוחות רבים קפצו על המציאה, עד כדי כך שב-2011 מספר המבוטחים בפוליסות סיעוד קבוצתיות עלה פי 2.5 על מספר המבוטחים בפוליסות הפרט.

החגיגה הסתיימה רק ב-2013, כשבאוצר הבינו שהפוליסות הקבוצתיות פשוט זולות מדי ביחס לסיכון הביטוחי, וקיים חשש אמיתי שחברות הביטוח יתקשו בבוא העת לשלם תביעות. התוצאה היא שנכון להיום אסור לחברות הביטוח לשווק או להאריך פוליסות סיעוד קבוצתיות.

מהתסבוכת הזו אני לומדת דבר אחד: ישנה כאן תעשיה שלמה שמתקשה לאזן בין שיקולים שיווקיים להתחייבויות.

תעשיה שלא יודעת לתמחר כראוי את המוצר שלה היא לא תעשיה שמסוגלת להבטיח "שקט נפשי" ללקוחותיה, במיוחד נוכח חוסר הוודאות במערכת, הזינוק הצפוי בתוחלת החיים, מספר המבוטחים שיש לשלם להם, והתשואה הנמוכה שמשיגה חברת הביטוח על הפרמיות בסביבת הריבית האפסית.

במצב העניינים הזה, אני מאמינה שהביטוח הסיעודי במתכונתו הנוכחית טומן בחובו שלושה סיכונים:

1) התייקרות הפרמיה 

בתרחיש (הלא בלתי-סביר, כאמור) שחברות הביטוח יגלו בדרך הקשה שהחישובים שלהן היו אופטימיים מדי (כלומר, הסכום שהן משלמות על תביעות > הסכום שהן מכניסות מפרמיות), לא יהיה מנוס מהעלאת דמי הביטוח גם עבור מבוטחים קיימים.

כן, גם צעירים תמימים כמוני שהתפתו "לנעול" ביטוח סיעודי ב"פרמיה קבועה לכל החיים" עלולים לגלות שהפרמיה שלהם התייקרה לאורך זמן באופן משמעותי, ולא רק בגלל הצמדה למדד.

חברות הביטוח שומרות לעצמן את הזכות לייקר את דמי הביטוח מדי 5 שנים בכפוף לאישור המפקח על הביטוח. בחוזר של המפקח משנת 2005, הקובע את התנאים לייקור פוליסות עבור מבוטחים קיימים, נכתב כך:

"תכניות לביטוח בריאות, ובהן תכניות לביטוח מחלות קשות וביטוח סיעודי, הן תכניות לתקופות ארוכות, ומשכך לחברת ביטוח קיים קושי להתחייב לפרמיה שלא תשתנה לאורך השנים, בין היתר, עקב מוגבלות הנתונים הקיימים ואי ודאות בדבר התפתחויות עתידיות שעשויות להשפיע על רמת הסיכונים. מסיבות אלה ניתנת לחברות הביטוח, במסגרת פוליסת הביטוח, האפשרות לא להתחייב לפרמיות למשך כל תקופת הפוליסה, ולשנות את טבלת הפרמיות למבוטחים קיימים, בכפוף לאישור של המפקח על הביטוח." (הדגשות שלי – הסולידית)

אחלה.

לא רק שאני משלמת מראש עבור מוצר יקר שלא אשתמש בו ב-40 השנים הקרובות; מתברר שהפרמיה ה"קבועה" שלי אינה מובטחת כלל.

זאת אומרת שאין לי שום דרך להעריך באופן אפקטיבי את השווי האמיתי של הפוליסה. בעיני, די בכך כדי לפוצץ את העסקה.

2) סיכון אי תשלום תביעות:

ככל שמצבה של חברת הביטוח יהיה גרוע יותר, כך סביר להניח שהיא תערים קשיים רבים יותר על המבוטחים בבואם לתבוע פיצויים.

לא צריך להתנדב בבתי אבות כדי לגלות שחברות הביטוח לא ששות לשלם תביעות ביטוח סיעודי.  די בקריאת מדד השירות שפורסם לאחרונה (מאי 2015) על ידי הממונה כדי להבין ששיעור התביעות ששולמו בביטוח הסיעודי נמוך יותר מבכל ענף ביטוחי אחר. למעשה, רק 61% מהתביעות בפוליסות הפרט שולמו, כאשר הנתון הזה כולל בתוכו פשרות ותשלומים חלקיים.

במילים אחרות, 1 מכל 3 מבוטחים בביטוח הסיעודי לא יזכה לתגמול הביטוח. הסיבות לכך מגוונות: יתכן שיואשם בכך שהסתיר פרטים במעמד החתימה, שמסר פרטים חלקיים בלבד, או שהוא פשוט "לא סיעודי מספיק".

המחשבה על הצורך לנהל קרב משפטי אכזרי מול חברת ביטוח, דווקא בנקודה שבה מצבי הפיזי והקוגניטיבי בשפל שלא היה כמותו מאז גיל שנתיים, גורמת לי לבחילה עזה. ולאור הבעייתיות שתוארה לעיל, אני חוששת ששיעור אי-התשלום רק יעלה לאורך זמן.

3) סיכון היעדר רלוונטיות

כשקניתי את הפוליסה הייתי משוכנעת שאני מגלה אחריות לעתידי. אני נועלת פרמיה קבועה נמוכה יחסית ומבטיחה לעצמי כיסוי לשירותי סיעוד אם וכאשר אזדקק להם.

בדיעבד, זו הייתה טעות. לא רק משום שמדובר בכסף שהייתי יכולה לחסוך ולהשקיע בעצמי, אלא גם, ואולי בעיקר, שעוד 50-30 שנה הפוליסה שבידי עשויה להיות בלתי רלוונטית בעליל למציאות המשתנה של שוק שירותי הסיעוד.

בפרספקטיבה היסטורית, אפשר לומר שביטוחי הסיעוד הם מעין "מטרה נעה" שמשתנה ללא הרף (קראו על השינויים ההיסטוריים בתחום במחקר הזה). האם באמת יש טעם להמר כל כך הרבה שנים מראש על כך שהכיסוי שרכשתי יישאר הגיוני בתנאיו ובהיקפו, או שהחברה המבטחת תישאר בסביבה ביום שבו אדרש לשירותיה?

קיצורו של דבר, במקום לתת לי שקט נפשי ולדאוג לעתידי, יצא שאני דואגת יותר לעתידו של הביטוח שקניתי:

• האם הביטוח מותאם לטיבו המדויק של המצב הסיעודי אליו אקלע?
• האם הקצבה שאקבל תספיק למימון הטיפול?
• האם הקצבה מופרזת, ואני בעצם מבזבזת כסף?
• האם, באיזה שיעור ובאילו נסיבות יעלו את דמי הביטוח ?
• מה מבטיח לי שחברת הביטוח עדין תהיה בסביבה כשאזדקק לה?
• מאיפה בדיוק תממן חברת הביטוח את הוצאות הטיפול בי, אם בנוסף אלי יהיו עוד מיליוני קשישים סיעודיים ומעט מאוד מטפלים?

מכיוון שנותרתי ללא מענה לרוב השאלות הללו, ומאחר שאני הרבה פחות מוטרדת לגבי היכולת *שלי* לבטח את עצמי, החלטתי להפסיק את הביטוח הסיעודי שלי.

לסעוד את עצמי

יהיו שיאמרו שוויתור על ביטוח סיעודי בגיל צעיר הוא צעד פזיז הגובל בחוסר אחריות. אחרי הכל, כשאדם "מבטח את עצמו" משמעות הדבר היא שהוא מוותר מראש על גלגול הסיכון לחברת הביטוח כך שהוא נוטל את מלוא הסיכון על כתפיו.

ברמה האישית, אני חושבת שאני מסוגלת לקחת את הסיכון הזה.

ראשית, סגנון החיים שלי עוצב מתוך כוונה מודעת להפחית את הסיכון ללקות במחלות כרוניות. אני אוכלת מזון שאני מבשלת בעצמי. אין לי רכב, כך שאני הולכת, רצה או מדוושת כמעט לכל מקום. אין לי עבודה מלחיצה, חובות, אויבים, קרובי משפחה סוררים או מחוללי סטרס אחרים, כך שלא פיתחתי תלות התמכרותית בסיגריות, אלכוהול או רעלים אחרים.

אני יודעת שלא אשאר בריאה לנצח – ההידרדרות בוא תבוא וכך גם אובדן הכשירות התפקודית. לצד זאת, אני בהחלט מקווה להימנע ממחלות כרוניות שניתן למנוע (סרטן, סוכרת, מחלות לב…) שתדרדר אותי לשיעבוד סיעודי שימצוץ את לשד נשמתי. העובדה שאין לי היסטוריה משפחתית של מחלות ניווניות גם היא מאפשרת לי לקחת סיכון גדול יותר בהקשר זה.

הנקודה השניה היא שאין לי יורשים או "סמוכי שולחן", כך שאני לא מרגישה חובה מיוחדת להגן על נכסי בתרחיש שבו אזדקק לטיפול סיעודי. בתרחיש קיצוני, כל הכסף שחסכתי יופנה למימון הטיפול.

הנקודה השלישית, והמשמעותית ביותר, היא שאני צופה שאוכל לממן את הטיפול הסיעודי מכיסי אם אזדקק לו.

אני לא מתייחסת כאן לחצי מיליון השקלים שאוכל להעמיד היום לטובת טיפול סיעודי בן 3 שנים (תוחלת החיים הממוצעת של מאושפז סיעודי). כוונתי לסכום שיעמוד לרשותי בגיל 70 ומעלה, שבו הסיכון להפוך לסיעודית עולה בחדות.

מהנדסי החשמל שביניכם שמעו בוודאי על המושג "בריחה תרמית". זהו כינוי לתהליך בו אירוע מסוים גורם להתחממות של אחד הרכיבים במערכת; החום שנוצר בעקבות התהליך רק מעצים את האירוע הראשוני, עד שהמערכת כולה עולה בלהבות.

זה מה שאני צופה שיקרה, פחות או יותר, עם תיק ההשקעות שלי — רק שבמקום התלקחות, אני צופה "פיצוץ נכסים".

קונקרטית, אני מעריכה שבגיל 70 השווי הנקי שלי יחצה את ה-8 ספרות.

ההערכה הזו נשענת על שלוש עובדות:

א) אני ממשיכה לייצר הכנסה פסיבית ממקורות שונים.

ב) אני ממשיכה לשאוף לאופטימיזציה של אורח החיים שלי ושואפת כל הזמן להקטין את מידת התלות הכספית שלי במערכת.

ג) ה-% שאותו אני מושכת מתיק ההשקעות שלי כדי לממן את הוצאותי נמוך מהתשואה השנתית הממוצעת שהתיק שלי מניב.

על יסוד זה, אני מניחה באופן אופטימי-אך-מפוכח, שתיק ההשקעות שלי יצמח באופן אקספוננציאלי, שעה שהרווחים ימשכו להניב רווחים וחוזר חלילה.

באופן אירוני, בכך שאני מבטלת את תשלומי הביטוח הסיעודי, ובמקום זה חוסכת ומשקיעה את הכסף בעצמי, אני מגדילה את הסכום שיהיה זמין עבורי לטובת מימון הוצאות סיעוד בגיל מבוגר.

בלי תקופות המתנה, בלי לחשוש מקריסתה של חברת הביטוח ומבלי לנסות להוכיח שאני סיעודית "די הצורך" כדי לקבל פיצוי.

חלופות לביטוח סיעודי (לאנשים נורמליים)

הבחירה לוותר על ביטוח סיעודי היא בחירה אישית, המתחשבת בסגנון החיים שלי, בפרופיל הגנטי שלי, במצבי המשפחתי והפיננסי הייחודי שלי, בהשקפות העולם שלי ובסיבולת הסיכון שלי.

אני דמות קצה, ולכן מה שמתאים לי עלול שלא להתאים לאחרים.

ובכל זאת קיימות בשוק מספר אלטרנטיבות מעניינות, שמשקפות לדעתי עסקה טובה יותר מהביטוח הסיעודי הפרטי הסדנטרטי, ומתאימות באופן כללי גם לאנשים "נורמליים".

רכישת אנונה בגיל 60

חלופה טובה אחת לביטוח סיעודי היא רכישת אנונה מיד אחרי גיל 60.

אנונה היא מוצר ביטוחי המותאם בעיקר לגיל השלישי.  הרעיון כאן פשוט: עם הגיעו של המבוטח לגיל 60 הוא מפקיד סכום חד פעמי גדול בידי חברת הביטוח, ומקבל התחייבות לתשלום קצבה חודשית תמורתו, עד סוף חייו, עם מקדם קצבה מובטח להגנה מפני התארכות תוחלת חייו.

בפועל, זה מעין "ביטוח עצמי" לאנשים שלא מעוניינים לנהל את המשיכה מתיק ההשקעות בעצמם, וחוששים שמא הכסף לא יספיק להם עד יומם האחרון.

אדם בעל אנונה יכול להיות רגוע שהכסף ישולם לו בכל מקרה, מדי חודש בחודשו, מבלי שיהיה עליו להתייצב מול רופא ולהוכיח שליטה על סוגרים אלה ואחרים.  אם ייקלע למצב סיעודי, תשלומי האנונה יכסו לפחות חלק מעלות הטיפול.

דוגמאות למוצרי אנונה הקיימים כיום בשוק: "הכנסה חודשית לכל החיים" (הראל),  "TOP קצבה מיידית" (מנורה מבטחים), "חיים חדשים לכל החיים" (מגדל), "עתיד 60 פלוס לעצמאיים" (הכשרה), "מסלול לזמן פרישה" (הפניקס), ועוד.

רכישת ביטוח סיעודי משלים

אם הרעיון של ויתור על ביטוח סיעודי נשמע לכם פזיז מדי, הנה אסטרטגיה מעט ממותנת יותר, המשלבת בין מימון עצמי לבין רכישת ביטוח סיעודי זול.

הקונספט המרכזי הוא להשתמש בביטוח הסיעודי כפי שאמורים להשתמש בכל ביטוח – הגנה מפני מקרי קיצון נדירים עם השפעה דרמטית.

הדרך לעשות זאת היא לרכוש ביטוח סיעודי עם תקופת המתנה ארוכה, המכונה גם ביטוח סיעודי משלים.

פוליסות מסוג זה, המשלמות לכל החיים, מתחילות לשלם את הפיצויים רק לאחר שהמבוטח היה במצב סיעודי במשך 36 חודשים (קיימת חלופה זולה אף יותר עם תקופת המתנה של 60 חודשים). דמי הביטוח של הביטוחים המשלימים זולים בכ-50% מהביטוחים הרגילים.

ביטוח סיעודי משלים שקול לביטוח עם השתתפות עצמית גבוהה (מאוד). המשמעות היא שאת 36 חודשי הסיעוד הראשונים תממנו מכיסכם. כאמור, זה עניין של כחצי מיליון ש"ח – סכום גבוה, אך לא בלתי סביר עבור חסכנים אגרסיביים בני 60 ומעלה.

רק אם תנצחו את הסטטיסטיקה ותשרדו מעבר ל-36 חודשי הסיעוד הראשונים, או אז הביטוח הסיעודי המשלים ייכנס לפעולה ויכסה את הוצאות הסיעוד מנקודה זו ועד למותכם.

במצב זה, ההסתברות לכך שאי פעם נגיש תביעה נגד חברת הביטוח תצנח פלאים, שהרי כאמור, רוב האנשים לא שורדים יותר מ-36 חודשים במצב סיעודי. מצד שני, זוהי בדיוק המטרה – להעביר את הסיכון להתממשותו של תרחיש הקיצון החמור ביותר לחברת הביטוח.

אסטרטגיה כזו עדיין תחייב אתכם לחסוך ולהשקיע כמויות גדולות של כסף כדי לשבת על ערימה מכובדת סטייל הסולידית, אבל מצד שני תוכלו לישון בשקט בתרחיש שבו הערימה תאזל מהר מהצפוי לפני מותכם.

רכישת ביטוח סיעודי מגיל 50 ואילך

אם אתם "נעולים" על ביטוח סיעודי פרטי מלא, אני חושבת שלכל הפחות יש טעם להמתין עד גיל מבוגר יותר לפני רכישתו.

אדם שרוכש ביטוח סיעודי בגיל 20 למעשה משלם מראש עבור שירותי סיעוד. הוא לא רוכש הגנה מפני המקרה הסיעודי הקיצוני. לדעתי, אנשים צעירים צריכים לחסוך ולהשקיע כל שקל אפשרי העומד לרשותם ולהנות מהכוח האמיתי העומד לרשותם – עשרות שנים פוטנציאליות של צבירת ריבית דריבית.

נדמה לי שגיל 50 הוא מועד סביר יותר לרכישת ביטוח מסוג זה. בגיל זה רוב האנשים עדיין בריאים מספיק כדי לעבור חיתום רפואי ללא החרגות, והפרמיה עדיין סבירה פחות או יותר. מגיל 50 ואילך ישנה התייקרות משמעותית בפרמיות הביטוח כפונקציה של גיל, והעסקה הופכת ליקרה ביותר.

בשורה התחתונה

טיפול סיעודי הוא שירות יקר במיוחד המשקף סיכון פיננסי משמעותי, קל וחומר בקונטקסט של חתירה לעצמאות כלכלית. מהיותו כזה, אני חושבת שראוי בהחלט לבטח כנגדו. לצד זאת, לדעתי האישית, רכישת ביטוח סיעודי בגיל צעיר היא לא הדרך המיטבית להתמודד עם הסיכון הזה. לטעמי, חיסכון אגרסיבי של סכום גדול לגיל מבוגר הוא אסטרטגיה ביטוחית עדיפה בהרבה. 

ג"נ: הכותבת איננה אשת מקצוע בתחום הביטוח. יש להיוועץ באנשי מקצוע (ולא בבלוגרים אקראיים) לפני כל שינוי בתיק הביטוח.