קצר בתקשורת: פערי השלבים בסולם החסכנות - הסולידית

אנשים שונים נבדלים זה מזה בסדרי גודל במידת היכולת שלהם לספק את צרכיהם במעט כסף. באופן טבעי, ככל שאדם מתרגל "לשלם את דרכו" כדי לפתור בעיות, כך היכולת הזו קטנה יותר.

עכשיו, כשאדם ללא כישורים מציב לעצמו אתגר לעמוד במשימה שאין ביכולתו לצלוח, הוא יחווה תסכול וכעס, כך שהאתגר כולו יהיה בלתי פרודוקטיבי. זה כמו להעביר שיעורי חדו"א לילדים בכיתה ב', או לשלוח חיילי קריה לשבוע אימונים בבא"ח גולני.

החוויה השלילית רק מתעצמת כאשר

(1) המאותגר מודע מלכתחילה למגבלותיו

(2) למאותגר אין עניין אמיתי ללמוד או להשתנות

(3) המאותגר מתכנן להשתמש בכישלונו (הידוע מראש) לקידום אג'נדה כלשהי.

את הנקודות הללו חשוב לזכור כשקוראים את "יומן ההישרדות התזונתי" שפרסמה מעיין מנלה, כתבת כלכלת המשפחה ב"כלכליסט".

בתמצית, מנלה ניסתה לחיות שבוע מתקציב מזון מצומצם, ולא בדיוק נהנתה מהחוויה. הכותרת ("כך שרדתי שבוע מ-16 שקל ליום") מטעה, כמובן: לא רק שמנלה לא שרדה – היא אפילו לא ניסתה לשרוד. הכישלון סומן מראש ולמעשה נדרש כדי לשרת את האג'נדה המרכזית של הכתבה: הדגשת חובתה המוסרית של המדינה להתערב ולדאוג ל"בטחונם התזונתי" של אזרחיה.  מנקודה זו ואילך, ה"יומן" הופך לתערובת סמיכה של יבבנות והטחת האשמות.

אין לי עניין מיוחד להפוך את "הסולידית" לבלוג ביקורת תקשורת, מה עוד שאת שהיה לי לומר לגבי הכתבה עצמה כבר כתבתי (וראו גם: סיכול ממוקד לתקציב המזון שלכם).

ובכל זאת, כתבות מהסוג הזה שבות ומזכירות כמה עמוק הפער התפיסתי ביני לבין עיתונאי המיינסטרים, מנדב אייל ועד רענן שקד, מאיתן אבריאל ועד דנה ספקטור.

טענתם, בתמצית, היא שלאנשים יש "זכות יסוד" לחיות חיי דבש. אם יש פער בין המצוי לרצוי הרי שהאחריות להיווצרותו רובצת על כתפי המדינה בלבד — זו שתתואר בדרך כלל במונחים של "מפקירה", "מערערת הביטחון" ושאר סופרלטיבים מרתיחי דם ומקטיני שכל.

זהו קצר בתקשורת. אנחנו מדברים בשפות שונות לחלוטין, ולא מצליחים להבין זה את זה.

ממה נובע הפער? מה הם יודעים שאני לא יודעת? מה אני יודעת שהם לא יודעים?

אחד הכלים שמסייעים להשיב על השאלות הללו הוא מדד וויטון (Wheaton Eco-Scale).

זהו כלי פשוט, חצי הומוריסטי, שפותח על ידי דוכס הפרמקלצ'ר פול וויטון, אליו נחשפתי לראשונה דרך הפוסט הפנומנלי הזה באתר Early Retirement Extreme.

בתמצית, מדד וויטון מודד את רמת הדבקות של אדם ברעיון או באורח חיים מסוים, ומסייע לו להשוות את עצמו לאנשים אחרים.

וויטון טען שאנשים נוטים להעריץ את אלה הנמצאים רמה אחת או שתיים מעליהם בסולם; אנשים שנמצאים 3 רמות מעליהם נתפסים כמוזרים; וככל שהדלתא עולה, כך הם נתפסים כמטורפים או קיצוניים יותר. במקביל, אנשים שנמצאים רמה אחת או שתיים מתחתם נתפסים כמתלמדים או כבורים, ואילו אלה שנמצאים 3 רמות מתחתם נתפסים בתור "בעיה חברתית".

זה קצת כמו הציטוט האלמותי של ג'ורג' קרלין: "שמתם לב איך כל מי שנוסע לאט מכם הוא אידיוט, וכל מי שנוסע מהר מכם הוא פסיכופט?"

הנקודה היא שכל תקשורת אפקטיבית – כלומר, כזו שניתן להפיק ממנה תועלת – תלויה במיקומם היחסי של בני השיח בסולם. אם הפער גדול מדי (יותר מ-2 רמות), נוצר קצר בתקשורת  – שני הצדדים פשוט לא מסוגלים להבין זה את זה.

אם ננסה לבנות סולם של חסכנות, התייעלות ועצמאות כלכלית ברוח "הסולידית", הוא ייראה בערך כך:

רמה 0 – היעדר מודעות פיננסית כהוא זה. כסף נתפס כחומר בערה יקר, כמו דלק, שיש להשיג כדי לבזבז; קיים יחס לינארי ישיר בין גובה הבזבוזים לאושר ואיכות החיים. ההוצאות נעות בין 100% ל-300% מההכנסה החודשית (דרך אשראי, הלוואות ושאר מרעין בישין). התלות במערכת  – מוחלטת. השווי הנקי כמעט תמיד שלילי.

רמה 1 –  אושר אמיתי מגולם דרך בעלות על סמלי סטטוס חומריים – ע"ע "חלום הדירה". כדי להיות מאושר ומסופק, כל בר דעת מצופה להרוויח משכורת גבוהה ככל הניתן ולזמן ממושך ככל הניתן, כדי שיוכל להנות ככל שניתן. החיסכון החודשי, אם קיים, לא עולה על 10%. רוב החסכון לטווח ארוך מתבצע דרך אפיקים פנסיוניים (בכפיה).

רמה 2 – בשלב זה אנשים מפנימים את העובדה שכסף שלא בזבזו שווה בדיוק כמו כסף שהרוויחו. המיקוד עובר מהגדלת המשכורת להגדלת השווי הנקי. ניצנים ראשונים של הישענות עצמית ותכנון לטווח ארוך – אימוץ של "טיפים לחיסכון בכסף", הקמת קרן לשעת חירום, תחילת מעקב הוצאות, שימוש בתקציב וכן הלאה. שיעור החסכון עולה לכדי 10% עד 30% מהמשכורת, אך עדיין קיימים מאפיינים צרכניסטים מובהקים ותלות גבוהה באחרים.

רמה 3 – ברמה זו כסף הולך ונתפס כחומר בניין, שיכול בתורו לייצר עוד כסף, ששווה בדיוק כמו כסף ממשכורת. החיסכון לטווח ארוך הופך למטרה בפני עצמה ולגורם מניע לפעולה, וכבר לא נחשב ל"הקרבה". לא עוד אימוץ שטחי של "טיפים", אלא פיתוח כישורי חיים שיאפשרו לחסוך כסף באופן אוטומטי, ולהפיק רמה זהה של אושר אך בפחות כסף. שיעור החיסכון עולה (הרבה) מעבר ל-30% מההכנסה.

רמה 4 – בשלב זה החסכנות נעשית חלק כה טבעי מסגנון החיים עד שהיא כבר לא תובעת מאמץ מיוחד. ההיפך – ברמה זו צריך להתאמץ כדי למצוא על מה לבזבז. ההבנה כאן היא שאיכות החיים =! רמת חיים, ושאושר בר קיימא נגזר דווקא מדברים שכסף לא יכול לקנות (זמן, בריאות, יחסים). התלות באחרים מתכווצת וכך גם רמת ההוצאות השוטפות, שמכוסה במלואה דרך הכנסה פסיבית מהחסכונות המושקעים ומתחביבים מניבי הכנסה.

רמה 5 –  כאן אדם נעשה יעיל כל כך, עשיר כל כך או "מנותק" כל כך מהמערכת הכלכלית, שפשוט לא איכפת לו יותר מכסף.

הסולם הזה הוא לוגריתמי. זאת אומרת שכל קפיצה בשלב היא שינוי בסדר גודל, ממש כמו סולם ריכטר. היא משקפת פרספקטיבה חדשה ואימוץ גישה שונה בתכלית לחיים. בנוסף, כל טיפוס בשלב מחייב תהליך של למידה והפקת לקחים מהשלב הקודם. אי אפשר לדלג בין שלבים. 

עכשיו, את חלקו הארי של "מעמד הביניים"  – כולל עיתונאי המיינסטרים וקהל היעד אליו הם פונים – הייתי ממקמת ברמה 1.  את עצמי הייתי ממקמת ברמה 4.

קוראי הבלוג הזה נמצאים ברובם ברמות 2 ו-3. הפער קטן מספיק כדי שיהיו מסוגלים להבין כיצד הגעתי לרמה 4, וחשוב מכך – מה נדרש מהם כדי להגיע לרמה זו בעצמם. לכן יש להם יכולת להפיק תועלת מהרעיונות בבלוג הזה, ויחסם הכללי לדברים כאן אוהד.

לעומת זאת, לאנשים שתקועים ברמות 0 או 1 אין את החוכמה (=ידע+פרספקטיבה) הנדרשת כדי להפנים את המסר  שאני מנסה לקדם. הם יתמקדו בעיקר במאפיינים השטחיים של סגנון חיי (הסכום בו אני קונה מזון, העובדה שאין לי רכב פרטי,…,) כדי להסיק מתוכם שנכשלתי בחיים — פועל יוצא של ההנחה האקסיומטית שקיים יחס לינארי בין בזבוזים לאושר ו/או איכות חיים.

אדם ברמה 4 מסוגל להגיע לאותה רמת אושר אליה מגיעים אנשים מרמות 0 או 1, אך הוא מיומן מספיק כדי לעשות זאת בשבריר העלות הכספית. אדם ברמה 0 או 1 יתקשה להאמין שהדבר יתכן. מבחינתו, כל הקטנת הוצאה היא בהגדרה הקרבת קורבן, סבל שיש "לשרוד". בעולם המושגים שלו,  הדרך היחידה להסביר רמת הוצאות נמוכה היא שמדובר ב-(1) קמצן (2) מתכלב (3) שילוב של השניים.

"אין סיכוי שקמצן/מתכלב שמבזבז 50% פחות ממני יהיה מאושר כמוני," הוא חושב. זה לא רק מעצבן, מתסכל ומעורר קנאה — זה פשוט לא הגיוני.

הפער התפיסתי הזה מתסכל גם את האדם המיומן.  מבחינתו, להסביר לאנשי הקומות התחתונות מדוע הוא חי בפשטות זה כמו להסביר את לוח הכפל לילד בן 5.  הוא לא משוכנע ב-100% מדוע הילד מתקשה להבין דבר-מה שבעיניו ברור כשמש.

ככל שאני יודעת, אין פתרון אפקטיבי לקצר הזה בתקשורת.  אילו היה פיתרון כזה, אין לי ספק שחלק לא מבוטל מהעוני בישראל – לפחות העוני שנובע מבחירות גרועות – היה מחוסל.

הבעיה כפולה. ראשית, רוב האנשים פשוט לא רוצים ללמוד לטפס במעלה הסולם; ושנית, רובם מצופים מכף רגל ועד ראש בשכבה עבה של קורבנות תלונתית, הודות להגנה אינטלקטואלית שספגו שנים מפוליטיקאים ועיתונאים שהסבירו מדוע "המדינה המפקירה" היא שנושאת באחריות האמיתית לגורלם, ומדוע "אחריות אישית" היא סיסמה ליברטריאנית נבובה.

טענות בסגנון חסכנות=קורבנות הן לכל היותר פרשנות סובייקטיבית שנותן אדם בתחתית הסולם להתנהגותו של אדם בפסגת הסולם. לכן, בכל דיון בנושאים הנוגעים להתנהלות פיננסית אישית, חשוב לנסות למקם את בן השיח, הבלוגר, העיתונאי או הפוליטקאי ב"סולם וויטון" של היעילות הכלכלית, ולאחר מכן להשוות את מיקומו למיקומכם.

אם הפער ביניכם עולה על 2 רמות — אולי מוטב לעשות משהו מועיל יותר עם הזמן.