הדה-לגליזציה של דירות החדר - הסולידית

הדרך המהירה והאפקטיבית ביותר לחסוך כסף היא להתמקד בהוצאות המחייה הכבדות ביותר.

רבים מחמיצים את הקונספט הזה, וכתוצאה מכך נוטים להתייחס לכל סעיפי ההוצאה בתקציב שלהם במידה שווה. הם משווים מחירים באינטרנט, סוחטים כמות קטנה בלבד ממשחת שיניים ואפילו מכינים את הקפה שלהם בעצמם – רק כדי לגלות בסוף החודש שרוב הכנסתם נשרפה על הוצאות אחרות.  

ההוצאות הכבדות ביותר בתקציב טיפוסי הן דיור, תחבורה ומזון. מכאן שאדם שעצמאותו הכלכלית בראש מעייניו יפעל תחילה לצמצום שלוש ההוצאות הללו. הוא יעבור להתגורר בדירה קטנה וזולה יותר, שמיקומה מאפשר לו לוותר על רכב פרטי, ובמקביל ילמד לבשל ממוצרי יסוד. אסטרטגיה כזו לבדה צפויה להגדיל את שיעור החיסכון החודשי שלו באופן דרסטי, ולקרב אותו לפרישה מוקדמת.

למרבה הצער, דווקא המהלכים עם התשואה הפיננסית הגבוהה ביותר – מעבר לדירה קטנה יותר או ויתור על הרכב הפרטי – נוטים לעורר את ההתנגדות העזה ביותר.

וזה לא מפתיע.

בחברה חומרנית, הצלחה נמדדת לעתים קרובות בגודלם, כמותם ואיכותם של מוצרי הצריכה שאנחנו קונים. מאחר שדירת המגורים היא מוצר הצריכה היקר ביותר, אין זה מקרה שרכישתה מנוסחת לא פעם במונחים של "חלום". זהו סמל הסטאטוס האולטימטיבי, המעיד על טיבו ואיכותו של הקונה ועל מקומו בהיררכיה.

בני אדם נוטים לייחס חשיבות רבה יותר לסממני הצלחה / כישלון גלויים מאשר לסממני הצלחה / כישלון סמויים. זאת אומרת שאם יוסי גר בדירת חדר צנועה, ואילו דני גר בדירה עם 5 חדרי שינה וקילומטרים של שיש גרניט, הרי שרוב האנשים יסיקו באופן אוטומטי שיוסי פחות מוצלח / מוכשר / מאושר / עשיר מדני.

אף אחד הרי לא רואה את המשכנתא בת מיליון השקלים שרובצת על הדירה הענקית של דני, או את מיליון השקלים שנצברו בתיק ההשקעות של יוסי.

העיוורון הזה מסייע להסביר מדוע אנשים יוצאים מגדרם כדי לקנות את הבית הגדול ביותר שידם משגת. הם מעמידים כל שקל שאי פעם צברו כבסיס להלוואה בת 30 שנה, ומאחר שאין להם מקורות מימון אחרים זולת משכורתם החודשית, הם מתחייבים למעשה לעבוד עד שיחזירו אותה.

מבחינתם, זהו קורבן שראוי להקריבו עבור החותמת המעמדית שמקנה דירה גדולה.

כך, חברה שלמה, על עיתונאיה ומחוקקיה, מקדשת הצלחה במונחים שעומדים בסתירה מוחלטת לחירות כלכלית ולאי-תלות באחרים.

הנטייה הזו מגולמת בנתונים. לא רק שהיקף נטילת המשכנתאות שובר שיאים על בסיס שנתי, גם הדירות כאן הולכות ונעשות גדולות יותר. אם בשנת 2000 שטחה הממוצע (ברוטו) של דירה חדשה בישראל היה 143 מ"ר, הרי שבשנת 2011 הוא כבר עמד על 178 מ"ר (מקור) – גדול משמעותית מברוב מדינות המערב. גודלה הממוצע של משפחה בישראל, אם תהיתם, נותר כמעט זהה לאורך התקופה.

המשמעות היא שאנשים מוכנים לשלם הרבה מאוד כסף – כולל כסף שעדיין לא הרוויחו – רק כדי שיוכלו ללכוד מה שיותר אוויר בתוך ארבעה קירות בטון. כמו נוצות הטווס, ככל שסמל הסטאטוס שלך גדול יותר, מרהיב יותר ויעיל פחות, כך אתה נחשב למרשים יותר.

מחיר דירה ממוצעת בישראל שווה פחות או יותר לסכום הדרוש כדי להגיע לעצמאות כלכלית בגיל צעיר. בקונטקסט של הבלוג הזה, השאלה הנגזרת מכך היא בינארית: האם לאכול את העוגה או להשאיר אותה שלמה.

אתם יכולים להיכנע לתרבות השופוני, לקנות או לשכור  בית שגדול עליכם בכמה מספרים, ולוותר מראש על מרכיב משמעותי של שליטה בגורלכם הפיננסי;או שאתם יכולים להגביל מראש את תקציב הדיור שלכם — נניח, בין 1,500 ל-2,000 ש"ח בחודש למפרנס — ולהסתפק בפתרון הדיור הצנוע, היעיל, והפונקציונלי ביותר שהסכום הזה קונה, תוך שאתם ממשיכים לחסוך באגרסיביות ולהשקיע בתבונה.

כשמדובר על פתרון פונקציונלי, הכוונה היא להתאמת הדירה לצרכים שלכם, ולא להיפך.

ברובד הבסיסי ביותר, דירה היא לכל היותר מחסה – תחום מקורה החוצץ בין הדייר לבין איתני הטבע, ומאפשר לו לישון בבטחה על בסיס שגרתי. אני צריכה מקום לישון. אני צריכה מקום שיאפשר לי לבשל באופן סטרילי, להתרחץ, להתבודד ו/או לארח אחרים.

מניסיוני, חלל קטן ומאורגן היטב יכול לתת מענה יעיל, אפקטיבי וזול להפליא לכל אחד מהצרכים הללו. אני לא צריכה חלל גדול יותר. חלל גדול יותר פירושו דירה גדולה יותר, שכמעט תמיד כרוכה בהוצאות כספיות גבוהות יותר ובניסיון להרוויח יותר כדי לכסות על ההוצאות הללו. מנגד, אין כל ערובה לכך שחלל גדול יתן מענה יעיל או טוב יותר לצרכיי.

מכאן שחלל גדול יותר הוא מעצם הגדרתו בזבוז.

גודלו של מקום המגורים הוא פועל יוצא של כמות החפצים שאתם סוחבים אחריכם, מספר האנשים שאתם מעוניינים להרשים, וכמות הכסף שאתם מוכנים לשפוך על צריכת דיור.

ככל שהתשובות לשלוש השאלות הללו קרובות יותר לאפס, כך ניתן לומר שאתם בשלים לעבור למקום קטן יותר.

לא לעולם חוסן

כדאי למהר עם העניין, משום שנראה שהחופש לבחור להתגורר בדירות זעירות יגיע בקרוב אל קיצו.

אתם מבינים, אחד מסעיפי המשנה של הטירוף הקומוניסטי המתקרא "הצעת החוק החוק לשכירות הוגנת" מבקש לעגן בחוק את הקביעה שדירה שגודלה קטן מ-26 מ"ר אינה "דירה ראויה למגורים".

כאילו לא היה די בהטלת פיקוח אלים ואגרסיבי על שוק השכירות, לפי הצעת החוק, אדם שיבקש מרצונו החופשי לשכור דירה קטנטנה – כדי להקטין את הוצאותיו, כדי להתקרב למקום עבודתו ולהשתחרר מהתלות במכונית, או סתם כי מתחשק לו —  לא יוכל עוד לעשות זאת באופן חוקי.

אם החוק יעבור, משכירי הדירות הזעירות ייחשבו לעבריינים וייענשו. הם ירדו למחתרת, והשוק השחור ישגשג. והכל, בל נשכח, בשם ה"הגינות".

ככה זה הולך. יש נבחרי ציבור שנלחמים למען לגליזציה של סמים קלים, ויש כאלה שנלחמים למען דה-לגליזציה של דירות זעירות.

עכשיו — אין לי מושג לפי אילו פרמטרים נקבע שדירה קטנה מ-26 מ"ר אינה ראויה למגורי אדם. מה בדיוק הופך את הנתון הזה ל"רף התחתון" של "חלום הדירה" החמקמק?

נסיונותי למצוא את תשובה בדברי ההסבר לחוק העלו חרס, וכך גם עיון בנאומיה מאירי העיניים של יוזמת ההצעה, ח"כ שפיר ירום הודה ותרום קרנה לעד.

זה אומר שאני יכולה רק לנחש את הסיבות.

אולי דירות חדר פשוט זולות מדי. זול לקרר אותן, זול לחמם אותן, זול לשכור אותן, זול לבטח אותן, זול להחזיק אותן, זול לנקות אותן. אפילו מיסי העיריה זולים יותר. אם תישמר חלילה האפשרות להתגורר בדירות קטנטנות כאלה, הדיירים עלולים להתעורר עם סכומים מכובדים בכיסיהם, וחלילה, את הכסף הזה הם עוד עלולים להפקיר בג'ונגל הקפיטליסטי של שוק ההון.

אולי מפני שהן פשוט דחוסות מדי. החלל הקטן בדירות קטנות מציב מגבלה פיזית קשיחה על תאוות הקניות של הצרכניסט הטיפוסי, מה שמחייב אותו להפעיל שיקול דעת לפני כל רכישה אימפולסיבית. לא רק "האם יש לי די כסף כדי לקנות את זה," אלא גם "האם יש לי מקום לאחסן את זה"?

מובן שמגבלה כזו מדרדרת את רמת חייו של הצרכניסט לשפל תת-אנושי. דירה ראויה למגורי אדם היא כזו שממלאת את ייעודה ככמחסן של ג'אנק חסר שימוש. כשקיבולת האחסון חוצה מסה קריטית והדירה עולה על גדותיה מרוב חפצים – תמיד אפשר לשדרג לדירה גדולה יותר. זה הרבה יותר מרשים מאשר, נניח, להיפטר מחפצים מיותרים.

תהיה הסיבה אשר תהיה, הוצאתן של הדירות הזעירות משוק השכירות והפיכתן לבלתי לגאליות היא מהלך דורסני, אנטי-חברתי ואנטי-חסכוני, שכופה על אנשים לבזבז יותר בשם עקרונות של "הגינות".זו תהיה מכה קשה לציבור החוסכים האגרסיבים, שגם כך נדרשים להתמודד עם מגבלות רגולטוריות חמורות וחוסר יכולת ממשי ליישם פתרונות דיור אלטרנטיביים – החל ממגורים בקרוואן וכלה בתנועת ה-tiny house.