איך לסרס את הבנקים (ולהתנתק מהפוליטיקה של השוד) - הסולידית

גניבה, במובן הבסיסי ביותר, היא לקיחת דבר מהזולת ללא רשותו, מתוך כוונה לנשל אותו מנכסיו. אדם המבצע גניבה מכונה גנב.

גניבה נחשבת לעוולה מוסרית. האנושות רודפת, מוקיעה ומענישה גנבים משחר קיומה (במידות שונות של נחישות), מתוך הבנה שלא ניתן לקיים חברה מתפקדת מבלי לערוב, ולו במידה מסוימת, לזכויות הקניין.

ההבנה הזו לא מנעה מהחברות האנושיות לפתח, כבר בשלבים מוקדמים יחסית, שני מגנונים שמאפשרים לפלוני "לקחת דבר מה מהזולת ללא רשותו", מבלי שהדבר ייחשב לגניבה.

1. המנגנון הראשון הוא מיסוי. המוסד הזה מסמיך את הריבון לקחת חלק מסוים מרכושו ו/או הכנסותיו של אדם ולעשות בו כראות עיניו. בדרך כלל, כספי המיסים ישמשו "לטובת הכלל" – גם אם המשמעות היא להעביר כספים מכיסיו של A לכיסיו של B. אדם שיסרב לשתף פעולה עם המנגנון הזה צפוי להיות מורשע בדין, לשלם קנסות כבדים ואף להישלח למאסר בפועל.

2. המוסד השני הוא פשיטת הרגל. זהו הליך משפטי המאפשר לאדם שנקלע בתום לב למצב של חדלות פרעון שלא להחזיר את מלוא חובותיו לאחרים. החובות נמחקים ופושט הרגל מקבל הזדמנות להתחיל את חייו מחדש, כשהוא מוגן מנושיו.

אף ששני המנגנונים הללו מתירים, אפקטיבית, גניבה בחסות החוק, החברה המודרנית השלימה עם קיומם וסובלת אותם במידה רבה.

אנשים משלמים מיסים מתוך הבנה שלפחות חלק מהכספים ינותבו לשירותים שאין להם יכולת לספק בעצמם (לדוגמה, ביטחון ואכיפת חוק). אנשים מוכנים למחול על חובות מתוך גילוי חמלה כלפי אלה שנקלעו שלא באשמתם למצב קיצון מערכתיים שמונעים מהם כל אפשרות סבירה לשלם את חובותיהם.

אלא שיש מי שלא מסתפק במעמד ה"נסבל" של המוסדות הללו. אותם גורמים מעוניינים לפרוץ את גבולות הנורמה ולהרחיב את היקפם של "היתרי הגניבה" הללו ככל שרק ניתן. כדי לשכנע בצדקת טענתם, עליהם להוכיח שהם טוענים מעמדה של עליונות מוסרית; שלא רק שהם עצמם אינם גנבים – אלא שהם בכבודם ובעצמם מגינים על הציבור מפני שודדים גדולים יותר.

החודשים האחרונים זימנו כמה דוגמאות מובהקות לתופעה הזו.

1)  דוגמה ראשונה. את פוליטיקאית מקומית שסבורה שכדי לכונן "חברה הוגנת" יש צורך במעורבות עמוקה ורציפה של המדינה בחיי האזרח, מהעריסה ועד לקבר, ובעיצוב של החברה מגבוה (בצלמך ובדמותך, כמובן). מימונה של אותה מדינה כל-יכולה יתבצע דרך "מיסוי הוגן", שכולל בין היתר מס בורסה הוגן, מס עיזבון הוגן, מס חברות הוגן, מס אוצרות טבע הוגן ושאר סוכריות "הוגנות" שיעצימו את כוחה של המדינה (על חשבון אזרחיה).

מה עושים? איך משכנעים את הציבור שמיסוי אגרסיבי הוא ההמצאה הגדולה ביותר בתולדות המין האנושי?

ובכן, אל חשש. בכלכלת שוק חופשי תמיד יהיה מי שירוויח יותר מאחרים, מה שמבטיח כמויות בלתי נדלות של קנאה. קנאה היא משאב שאפשר להמיר בקלות רבה להון פוליטי. די לנסח את פועלך במונחים של "כלכלה הוגנת" ו"חלוקה צודקת" כדי לשכנע את תומכיך שהעושר הוא "של כולם", ושבמצב הנוכחי ישנו "שודד" שגוזל אותו מהם (ולעזאזל העובדה שאותו "שודד" במקרה נטל את הסיכון הדרוש כדי ליצור את העושר מלכתחילה).

מכאן קצרה הדרך לשכנע שיש להעלות מיסים בחדות, בין היתר כדי "לחלק את העושר" בצורה "הוגנת" ולהגן על הציבור מפני אלה ש"שודדים" אותו. ראו איזה פלא: השודד הופך לנשדד, הנשדד הופך לשודד.

2) דוגמה שניה. אתה שותף להשקפותיה האידיאולוגיות של פוליטיקאית #1 לעיל, אלא שבניגוד אליה, הצלחת לתפוס את השלטון במדינת איים כלשהי לחופי הים התיכון.  מדינתך מוכת החובות נקלעה למעשה למצב של חדלות פרעון לאחר שהתרגלה במשך שנים לממן את עצמה בכסף של אזרחי מדינות אחרות.

כל בר דעת היה מקפל את זנבו ועושה ככל שניתן כדי להגיע להסדר עם נושיו. לא אתה. הבעיה היא לא שלקחנו כסף שאותו אנו מסרבים בתוקף להחזיר. הבעיה היא שהנושים מעיזים ברוב חוצפתם לתבוע חזרה את כספם. האומללים בתורים לכספומטים? "קורבנות של סחיטה וטרור".  גם כאן — השודד הופך לנשדד. הנשדד הופך לשודד.

3) דוגמה שלישית. אתה פעיל חברתי בולט, שלפי פרסומים בתקשורת התרגל לכאורה לקנות סמלי סטאטוס נוצצים, לשלם עליהם בכסף של אחרים, ואיך לומר — לא תמיד להחזיר את מלוא הסכום. עוד נטען שיותר מעשרה תיקים בהוצאה לפועל מלווים אותך כבר שנים ושדחית את הסדרי החוב שהציעו לך נושיך. במידה שהדברים נכונים, כיצד בכל זאת תשכנע בצדקת דרכך?

הפתרון, כרגיל, לא יפתיע איש: שאף למקם עצמך במשבצת מוסרית גבוהה יותר. הסט את הזרקור מהטענה שלכאורה, לקחת כסף מאחרים ופטרת עצמך מהחובה להחזירו. במקום זה, התמקד בנסיונותיהם של נושיך — אגרסיביים ובלתי מוצדקים ככל שיהיו  — להשיב לעצמם את הכסף שלקחת מהם, על מנת להוכיח שהם למעשה הגנבים בסיפור. 

שוב, היוצרות מתהפכות.

הפוליטיקה של השוד היא כלי תעמולה אפקטיבי מאין כמותו, במיוחד כאשר היא מוגשת בתוספת מנה גדושה של שנאת עשירים וגיצים רוחשים של מלחמת מעמדות.

בשימוש נכון, היא מאפשרת לאויבי זכות הקניין להצטייר כמגיניה. היא לוחצת על הכפתורים האמוציונליים הנכונים, מעוררת את אורגזמות הקורבנות, המחסור וה"מגיע-לי", ומנצלת בעורמה את הנטייה האנושית לייחס כישלונות אישיים לגורמים חיצוניים.

אלא שכשם שהיא משלהבת את ההמון כנגד אותו גורם חיצוני, כך הפוליטיקה של השוד מעוורת אותו לפגמים בהתנהלות האישית שלו, שברוב המקרים היא שהובילה אותו למצבו העגום מלכתחילה. ובשום מקום זה לא בולט יותר כמו במישור הפיננסי האישי.

עוזבים ת'בנקאים

בעמוד ה"אודות" של קבוצת "באים לבנקאים" מופיעה הודעה קצרה, בזו הלשון (הדגשות שלי):

"…"המערכת הבנקאית" פועלת כחלק ממערכת שליטה ודיכוי של רוב יושבי הארץ בידי מיעוט. אותה "מערכת בנקאית" אינה אנונימית. יש לה פנים ושמות. יש בה מקבלי החלטות. אותם ואותן מקבלי החלטות פועלים בשגרה כנגד יושבי הארץ. הם קוראים להם "חייבים". הם גם פועלים נגד בני משפחותינו והסובבים אותנו.עתה אנחנו נפעל נגדם, נגד בני משפחותיהם ונגד הסובבים אותם. במסגרת חוקית, אבל ללא כל חמלה. בדיוק כמותם."

האמת, יש משהו מרענן (בהיעדר מילה טובה יותר), אפילו עתיר-סוכנות, בפעולות הגרילה הלא-אלימות של "באים לבנקאים" כנגד ראשי המערכת הבנקאית בישראל. אחר הכל, לא צריך להתאמץ כדי למצוא סיבות טובות לשנוא את המערכת הזו.

זו מערכת ריכוזית, יקרה, מנופחת, עם כוח פוליטי אדיר ומאפיינים קרטליסטיים מובהקים. היא מנצלת את כוחה לא פעם כדי להשחיל את האזרח הקטן – בעמלות גבוהות, בריבית נמוכה על חסכונות ובאשראי יקר. ואם לא די בכך – היא מצחינה מאליטיזם, מבונוסים מגוחכים, ומשכר גבוה להחריד.

ועם כל זה — אני מוכרחה לומר שמעולם לא חוויתי את הממסד הבנקאי כחלק ממנגנון סדור ל"שליטה ודיכוי". אף אחד הרי לא נולד למערכת כזו.  כדי שהבנק יוכל לשלוט בך, לדכא אותך לרדת לחייך, וכן – אפילו לגנוב ממך — אתה צריך לאפשר לו לעשות זאת, באופן יזום ופרואקטיבי.

הבחירה הזו היא בחירה אישית. כמי שרואה בחירות ערך עליון, קשה לי מאוד להעלות בדעתי מצבים שבהם לא ניתן להימנע מלקחת הלוואה. אדם שנכנס לחובות בחר בחירה מודעת בין האפשרות להיות חופשי לבין האפשרות לבזבז כסף שטרם הרוויח. זו בחירה אישית שמשקפת סולם ערכים מסוים, שהחירות נמצאת אי שם בתחתיתו.

לבחירה הזו יש גם משמעויות פרקטיות. הבחירה בחוב מחייבת את הלווה לשעבד את משאביו היקרים ביותר – זמנו, כספו ומרצו – כדי להחזיר את ההלוואה במועד. הוא מעביר את מרכז השליטה על חייו לידי נותן ההלוואה.

המשמעות אחת: האנשים היחידים שהבנק יכול לשלוט עליהם ולדכא אותם הם אלה שבחרו מיוזמתם להשתעבד לו.

עבור קוראים ותיקים של הבלוג הזה, המסקנה הזו אמורה להיות ברורה כשמש. אלא שאתם, חביביי, מיעוט שבמיעוט. כניעה ושיעבוד מרצון למערכת הבנקאית נחשבת היום לברירת מחדל, שלא לומר התנהגות נורמטיבית.

עדכנית למאי 2015, הציבור הישראלי חייב לבנקים 118,000,000,000 ש"ח – סכום שניתן כהלוואות שאינן לדיור (אוברדראפט, "הלוואות לכל מטרה" ועוד). אם נצרף לסכום זה את ההלוואות לדיור (משכנתאות) נגיע לקרוב לחצי טריליון שקל – כמחצית מהתמ"ג של ישראל. כשהר החובות גבוה כל כך, לא פלא שיש שרואים במערכת הבנקאית מנגנון משומן לשליטת מעטים על רבים.

למרבה הצער, עוצמת התיעוב שרוחש הציבור לבנקים מתחרה רק בתאוותו לאשראי צרכני זול ומידי. אחרי הכל, אין דרך נוחה ומהירה יותר למנף את סגנון החיים ולהתהדר בן רגע בסמלי סטאטוס, חוויות ומוצרי צריכה שינפחו את תחושות הערך העצמי והשייכות המעמדית של הלווה. זהו הפיתרון המושלם למי שמעוניין לקנות דברים מבלי שיש לו את הסבלנות והמשמעת לחסוך את הסכומים הנדרשים.

ההתמכרות לאשראי כה רווחת, עד שרבים מאמינים שחיים ללא חובות כלל אינם אפשריים – ומכאן שאי אפשר לחיות מבלי להיות משועבד, במידה זו או אחרת, למערכת הבנקאית.

הצרה היא שבמקום לתרגם את האיבה לבנק לצעדים פרקטיים שיאפשרו לגדוע את התלות בו ולהתנתק ממעגל ההתמכרות, רבים מעדיפים רק להאשים, לכעוס, ליילל – ולהמשיך ללוות.

האם הבנקים נושאים באחריות מסוימת למצב? בהחלט. הם הרי אלה ש"דוחפים" את ההלוואות לאנשים שספק אם יש הגיון כלכלי להלוות להם מלכתחילה. הם נוטלים סיכונים משמעותיים בעצם מתן ההלוואה, ויש שיאמרו שמגיע להם שהסיכון יתפוצץ בפניהם.

אלא שכאמור, הלוואות בנקאיות הן לא דבר שנכפה על אדם. ההחלטה להיכנס לחובות היא בחירה אישית – אפילו אם מדובר במשיכת קולמוס רפה או בהנהון צייתני לדברי הבנקאי.

בעיני, העובדה הזו מעקרת במידה רבה את התועלת במאבק הפרסונאלי נגד הבנקאים. גם אם יש צדק בטענות של אנשי המחאה, גם אם כל ראשי המערכת הבנקאית יואשמו בגניבה וייתלו בכיכר העיר, גם אם המערכת הבנקאית כולה תבוזר לאלפי רסיסים  — ספק אם מצבם האישי של הלווים ישתנה.

אחרי הכל, ענישת הבנקאים לא תגמול את הציבור מהנטיה להשתמש בכסף שטרם הרוויח. היא לא תרסן את התשוקה למנף את חייהם בכל מחיר. היא לא תהפוך אותו לסבלני או לממושמע יותר ולא תתקן את קוצר הראיה הפיננסי שלו.

כל זמן שאשראי צרכני נחשב לכלי מרכזי להתנהלות פיננסית יומיומית, מעגל התלות והשיעבוד לא ייפרץ. השיעבוד לבנקאים יומר לשיעבוד לנותן אשראי אחר. הדילר מת, יחי הדילר החדש.

בין סירוס לשחרור קיטור

לטעמי, מסע ההשמצה נגד הבנקים – ברמה המערכתית והפרסונאלית – הוא במקרה הטוב שחרור קיטור, ובמקרה הרע מכשול המונח לפני עיוור.

לא רק שהוא לא יטיב בשום אופן את מצבם של המשועבדים – הוא גם עלול להסיט את תשומת לבם ומרצם ממה שחשוב באמת.

לטעמי, הדרך האפקטיבית ביותר לסרס את כוחם של הבנקים היא לא ללוות מהם שקל.

אם אינכם חייבים לו דבר, הבנק מאבד את יכולתו לרדוף אתכם, לדכא אתכם ולשלוט בחייכם. הסיבה שאני לא חווה "דיכוי" מצד  ממסד הבנקאי היא שאני לא מאפשרת לו לדכא אותי.

מובן שכדי שלתובנה הזו תהיינה משמעויות פרקטיות, על החייב להבין תחילה שסגנון חיים ללא חובות הוא לא רק עדיף, אלא גם בר השגה –  דרך אילוף יצר ה"שופוני", הורדת הילוך, פישוט אורח החיים, פיתוח מיומנויות אישיות, התנתקות יזומה משירותיה של הכלכלה הצרכנית וחיסכון אגרסיבי של ההכנסה הפנויה.

שינוי שכזה מחייב גם גמילה טוטאלית מאשראי צרכני לסוגיו, וסירוב תקיף לנסיונותיו של הבנק לשוב לכרוך את זרועות התמנון שלו דרך הלוואות, משכנתאות ואוברדרפט בתנאים אטרקטיביים.  אדם שחירותו בראש מעייניו ידע לזהות את הסכנות שבפיתויים הללו ולהתנגד להן בתוקף.

מרגע שהחובות לבנק מנוטרלים, הוא הופך לכל היותר לספק שירות. ההתנהלות מולו מנקודה זו ואילך נעשית דרך הפריזמה של צרכנות פיננסית גרידא. המחיר גבוה מדי ביחס לתמורה? קחו את הרגליים ועזבו.ככל שאתם בפלוס גדול יותר, הבנק הוא שצריך לרצות בטובתכם, ולא להיפך.

הגישה האישית שלי היא לרדד את האינטרקציה עם הבנק למינימום, להתמקח על המינימום הזה ככל הניתן (חסכונות משמעותיים מקלים על העניין), ובהיעדר אפשרות אחרת – לאתר שירותים מקבילים מחוץ למערכת הבנקאית.

הנה כמה דוגמאות בסיסיות:

עמלות עו"ש: אין שום סיבה הגיונית היום לשלם עמלות עו"ש בחשבון. אם אתם משלמים עמלות כאלה, סימן שלא טרחתם להתאים את חשבון הבנק שלכם למצבכם הייחודי.  אנשי קבע? פתחו חשבון באוצר החייל. עובדי מדינה? גשו לבנק יהב. רופאים ועובדי הוראה? בנק דיסקונט מעניק לכם פטור. חיילים, חיילים משוחררים או סטודנטים? ודאו שהבנק שלכם מעודכן במצבכם.

גם אם אתם לא עונים לאחד מהקריטריונים הללו, באופן כללי, רוב הבנקים מציעים היום פטור מעמלות עו"ש ל-3 שנים מיום ההצטרפות. שום דבר לא אמור למנוע מכם לקחת את הרגליים ולעבור בנק כשהתקופה הזו מגיעה לסיומה.

ריבית על החסכונות: אם אתם לא מרוצים מהריבית שהבנקים נותנים על החסכונות, יתכן שיש טעם ללמוד על דרכים נוספות שבהן כסף יכול לעשות כסף, ולהעביר את הכספים לאפיקי השקעה מניבים יותר – למשל בשוק ההון. שמעתי על אי אילו בלוגים איזוטרים באינטרנט שמעמידים מידע אובייקטיבי בנושא לרשות הכלל ובחינם.

ניהול השקעות: כמובן שאם כבר בחרתם להתנתק מעולמות הפק"ם ולנהל תיק השקעות עצמאי — אין שום סיבה רציונאלית לנהל אותו בבנק. עמלות הקניה והמכירה המטורפות, ובעיקר דמי המשמרת (הנגבים כאחוז מתיק ההשקעות), תופחים לאורך זמן לסכומי עתק שבאים באופן ישיר על חשבון התשואה שלכם. החדשות הטובות הן שהעלויות הללו לחלוטין לא מחויבות המציאות. בתי ההשקעות מציעים תחרות יפה מאוד לבנקים, ויאפשרו לכם להוזיל עלויות בלמעלה מ-70%.