לבזבז פחות או להרוויח יותר?   - הסולידית

לא מזמן שאלה אותי מישהי בטוויטר "איך להתעשר".

השואלת מן הסתם לא התכוונה לכך, אבל בהנחה ש"עושר"=בעלות על זמן פנוי=חירות=אופציונליות, הרי ש"אסטרטגיית ההתעשרות" האפקטיבית ביותר היא זו: להגדיל באופן שיטתי את הפער שבין ההכנסות להוצאות ולהשקיע את ההפרש שנוצר בנכסים מניבי תשואה.

הדרך לעצמאות כלכלית, אם כן, עוברת במשוואה בת שלושה נעלמים: הכנסות, הוצאות ותשואה. מכאן שכדי להאיץ את התהליך (ולהגדיל את מרווח הביטחון), אדם יכול ללחוץ על אחת או יותר משלוש ה"דוושות" הבאות:

• להקטין הוצאות
• להגדיל הכנסות
• להגדיל את התשואה על ההשקעה

עכשיו — ניתן היה לצפות שבלוג פיננסי רציני יתייחס באופן מאוזן לכל אחד מהפרמטרים הללו, מתוך גישה הוליסטית ומפוכחת התוקפת כל אחד מהם במידה שווה.

 אלא שכפי שהעירו קוראים אחדים, הבלוג הזה רחוק מלהיות מאוזן. הפוסטים שלי, אני מודה, מתמקדים באופן מובהק בצמצום הוצאות ("חיסכון אגרסיבי") בתור הזרז המרכזי לחירות כלכלית.

שאר הפרמטרים נזנחים לכאורה: במקום לשאוף לתשואה המקסימלית, אני "מסתפקת" בתשואת השוק הממוצעת ("השקעה פסיבית"); ובמקום לתת עצות קריירה או טיפים להגדלת המשכורת, אני כותבת – שומו שמים — על עזיבת מקום העבודה 30 שנה "לפני הזמן"…

באופן לא מפתיע, גישה כזו מעוררת התנגדויות.

צרכני המעמד הבינוני,  שנוהגים לפרש כל צמצום כביטוי של הקרבה ושלילה עצמית, יתקשו להבין מדוע עליהם "להתכלב" או "לרדת ברמת החיים", כשבאותה מידה היו יכולים להתמקד בהגדלת ההכנסה. יש הגיון בטענתם: בעוד שלחסכון יש "ריצפה" מסוימת, ההכנסה היא בלתי מוגבלת; ואם אתה מכניס הרבה יותר ממה שאתה מוציא, אינך זקוק ל"חיסכון אגרסיבי" או לתשואה גבוהה במיוחד כדי להגיע לעצמאות כלכלית בזמן קצר.

צרכני המעמד הנמוך, מנגד, יטענו שהתמקדות בחיסכון מנותקת מהמציאות; הרי גם אם אתה "חסכן אגרסיבי", צריך שיהיה ממה לחסוך. אם הכנסתך נמוכה מאוד, יאמרו, תתקשה להגיע לעצמאות כלכלית, לא משנה כמה גבוה שיעור החסכון שלך.

אחרים, בעיקר ציבור "המשקיעים המקצועניים", יטענו שהתשואה אליה אני מכוונת בבלוג הזה צנועה מדי; שאילו הייתי חותרת "להכות את השוק" בהפרש של 20% ומעלה מדי שנה בשנה, הייתי יכולה להגיע לעצמאות כלכלית גם מבלי להרוויח המון ומבלי לחסוך המון.

למרות ההגיון בטענות הללו, אני מוצאת שיש סיבות טובות להתמקד דווקא בצד ההוצאות של המשוואה. אנסה להסביר מדוע.

עניין של יעילות

רוב האנשים נוטים להפגין יעילות רבה מאוד בכל מה שקשור למיצוי פוטנציאל ההשתכרות שלהם.  זה לא מפתיע: המבוך הצרכנו-קרייריסטי והגביע הקדוש שבסופו – המשכורת החודשית — כמעט "מתבנת" אותם לשם באופן אוטומטי.

הם חותרים להתקבל ליחידות המובחרות ביותר ולמוסדות האקדמיים הנחשבים ביותר, ללמוד את התארים הרווחיים ביותר, לשייף את קורות החיים היפים ביותר, ללקט את ההמלצות המסוגננות ביותר ולהתחבר לפונקציונרים המקושרים ביותר – העיקר להשיג את המשכורת הגבוהה ביותר שהם יכולים להשיג ביחס לכישוריהם ותכונותיהם.

לעומת האופטימיזציה הזו, דווקא צד ההוצאות לוקה בדרך כלל בחוסר יעילות משווע – שוב, פועל יוצא של תהליך ההסללה הנדון. אנשים לומדים מגיל 0 שכסף הוא הפתרון לכל בעיה, ושכדי להיות מאושרים באמת צריך לבזבז כמה שיותר. אחרי הכל, מה הטעם להתאמץ בשביל משכורת גבוהה אם לא כדי לבזבז 110% מתוכה על פינוקים "חיוניים"?

כך נוצרת א-סימטריה קיצונית, שבה אנשים מרוויחים ביעילות ומבזבזים בחוסר יעילות. התוצאה היא שצרכניסט טיפוסי יכול להקטין את הוצאותיו ב-50% בקלות יחסית. לעומת זאת, בהנחה שששכרו אינו נמוך מאוד או גבוה מאוד, יהיה לו הרבה יותר קשה להגדיל את הכנסותיו ב-50%.

יש לכך כמה סיבות.

מיידיות: ראשית, הקטנת הוצאות יכולה להיעשות באופן מיידי.  אדם יכול להחליט על אופטימיזציה רדיקאלית של תקציב ההוצאות שלו ולהתחיל בזה הרגע. תוך פחות מ-24 שעות אפשר למפות את השווי הנקי, להשתלט על תזרים המזומנים ולהתחיל לקצץ סרחים עודפים: להתנתק מהכבלים, לבטל ביטוחים מיותרים, לבטל מנויים יקרים ולהוזיל דמי ניהול במוצרים פיננסים. תוך כמה שבועות מעיפים את הרכב הפרטי ואת הסמארטפון, מפסיקים לאכול בחוץ, לומדים לבשל ומקצצים את תקציב המזון. תוך כמה חודשים אפשר לעבור לדירה קטנה יותר, למכור ג'אנק צרכני ולחסל חובות קיימים. לעומת זאת, הגדלת הכנסות – בין אם דרך פתיחת עסק רווחי או טיפוס במעלה הפירמידה התאגידית —  אורכת זמן רב משמעותית.

שליטה: ברוב המקצועות במשק, גובה ההכנסה אינו מצוי בשליטתו המיידית של העובד. כדי להגדיל את הכנסתכם יהיה עליכם לשכנע אנשים אחרים – לקוחות, מעסיקים, תורמים וכו' — לשלם לכם יותר. גם התשואה שתשיגו משוק ההון, כידוע, אינה נתונה לבחירתכם. לעומת זאת, כדי להקטין את ההוצאות, אינכם זקוקים לאיש מלבדכם. בהינתן מידה מספקת של נחישות, מיומנויות למידה, משמעת-עצמית ועור של פיל, כל אדם יכול להתייצב באופן מיידי על המסלול לעצמאות כלכלית. זה הופך את הקטנת ההוצאות לגישה חסינה יותר ביחס לאחרות.

סיכון: הגדלת הכנסות כרוכה במידה לא מבוטלת של אי-ודאות. האם העסק שפתחתי ישרוד, ואם כן, האם יהיה רווחי? האם אפוטר בגל הקיצוצים הבא? האם המשק ייקלע למיתון ויגרור את הכנסתי יחד איתו? האם המניה המומלצת בה השקעתי 100% מהוני תתרסק מחר?  הקטנת הוצאות, לעומת זאת, אין סיכון כלל, במובן זה שלא ניתן להיכשל. 100% מהאנשים שינסו באמת לחסוך – יצליחו בכך. הצמצום הזה מקנה לחוסך מימד של אנטי-שבירות:  מכיוון שאתם זקוקים למעט, אתם מושפעים פחות מזעזועים חיצוניים שעלולים לגרום לאחרים לאובדן הכנסה.

מיסוי: במדינת ישראל הכנסה מיגיעה אישית חייבת במס הכנסה. אדם שחותר ללא לאות להגדיל את הכנסותיו יגלה בשלב מסוים שהמיסוי הכבד מתחיל להשפיע על השווי הנקי שלו. דוגמה קיצונית: מדרגת המס העליונה היום היא 50%. זאת אומרת שכל שקל שתרוויחו מעבר להכנסה חודשית של 67,560 ש"ח ברוטו יגדיל את השווי הנקי שלכם ב-0.5 שקל בלבד. מנגד, כל שקל שלא תבזבזו מגדיל את השווי הנקי שלכם ב-1.18 ש"ח (1 ש"ח פלוס 18% מע"מ, שלא שילמתם 🙂 ). השורה התחתונה היא שכסף שלא בזבזתם מעשיר אתכם אפילו יותר מכסף שהרווחתם.

זכרו – המטרה היא להגדיל את השווי הנקי לאורך זמן. הקטנת ההוצאות מאפשרת לעשות זאת באופן מיידי, ללא סיכון, וללא תלות באחרים.

עניין של זמן

משך הזמן עד לעצמאות כלכלית תלוי יותר מכל דבר אחר בשיעור החיסכון, כלומר, ביחס המתקבל מחלוקת ההוצאה החודשית בהכנסה החודשית.

זהו הנעלם המשמעותי ביותר במשוואה, והוא עולה בחשיבותו הן על גובהה האבסולוטי של ההכנסה והן על התשואה על ההשקעה.

זוהי איננה קביעה סובייקטיבית. היא נשענת על בסיס מתמטי מוצק.

אם תשחקו קצת עם מחשבון הפרישה המוקדמת באקסולידית, תגלו שככל ששיעור החיסכון גבוה יותר, הזמן לעצמאות כלכלית מתקצר. זה הולך ונעשה בולט יותר כששיעורי החסכון גבוהים מאוד.

זה עובד משתי סיבות שמשלימות זו את זו.

1. ככל שאדם חוסך שיעור גדול יותר מהכנסתו הפנויה, כך השווי הנקי שלו צומח בקצב מהיר יותר.
2. ככל שאדם מקטין את הוצאותיו, כך הוא מתרגל לבזבז פחות, כך שהסכום הדרוש לו לעצמאות כלכלית הולך וקטן.

שילוב מושכל של האפקטים הללו מאפשר, מחד, להגדיל את השווי הנקי באופן אבסולוטי, ומאידך, לקצר משמעותית את הזמן הדרוש לצבירתו.

במילים אחרות, הקטנת הוצאות שווה לכם זמן רב יותר מהגדלת הכנסות.  שוב, הקביעה הזו נסמכת על מתמטיקה טהורה, כפי שתעיד הדוגמה הבאה.

אם אני מרוויחה 10,000 ש"ח בחודש ומוציאה 6,000 ש"ח, זאת אומרת ששיעור החיסכון שלי הוא 40%. אם נניח תשואה שנתית ממוצעת של 5%, הרי שלפי המחשבון, עלי להמתין 21.64 שנים כדי להגיע לעצמאות כלכלית.

נניח שרכשתי מיומנויות חדשות, ושלצורך הדוגמה, אני יכולה לבחור כיצד להשתמש בהן – אם להגדיל באמצעותן את ההכנסה ב-50%, או להקטין באמצעותן את ההוצאות ב-50%.

אם בחרתי להגדיל את הכנסתי, שכרי מזנק ל-15,000 ש"ח בעוד שהוצאותי נותרות ללא שינוי. זאת אומרת ששיעור החיסכון הנוכחי הוא 60%. פרק הזמן עד לעצמאות כלכלית התקצר ל-12.42 שנים בלבד, אם כי אני עדיין תלויה בכך שאחרים ימשיכו להסכים לשלם לי את השכר הגבוה יותר.

מה יקרה אם אשתמש במיומנויות החדשות כדי להקטין את הוצאותי ב-50%?  במקרה זה,  שכרי נותר כשהיה (10,000 ש"ח), אך הוצאותי מתכווצות ל-3,000 ש"ח בחודש. שיעור החיסכון החדש הוא 70%, כלומר, הזמן לעצמאות כלכלית עומד כעת על 8.79 שנים בלבד.

כמובן שכדי להנות מהאפקטים הללו במלואם, אדם צריך להיות מוכוון לקיצוץ הוצאות, ולא להגדלת הכנסות.

אדם שמתמקד בעיקר בהגדלת הכנסותיו ו/או התשואה על השקעותיו בדרך כלל עושה זאת כדי שיוכל לחיות ברמת הוצאה גבוהה יותר. הגישה הזו יוצרת לא פעם דינמיקה של "עוד ועוד", שגורמת להם לחיות בתחושה מתמדת שאין להם מספיק.

לעומת זאת, כשהדגש הוא על החיסכון, הדינמיקה היא של "פחות ופחות". החסכן לא רואה בהקטנת ההוצאות משום שלילה עצמית, התכלבות אסקטית או כפיית מחסור. הוא תופס אותה במונחים של פיתוח אישי, הישענות עצמית, והתייעלות. כל חסכון פירושו ניצחון.

אדם כזה מסוגל למתוח את הקו ולהציב גבולות בנוסח "עד כאן, לא צריך יותר" – תכונה חיונית למי שמעוניין לפרוש מוקדם.

מגבלות המשחק הקרייריסטי

שלא יובן מכאן שאני מוותרת על הצורך באיתור מקור(ות) הכנסה מכובד(ים) בשלב צבירת ההון. אני עצמי נהנתי משכר גבוה יחסית בתקופה שעוד עבדתי ואני לא מקלה בכך ראש.

השאלה האמיתית היא באיזה ציר יש למקד את מרב המאמצים: בזה שכבר עבר אופטימיזציה מסוימת, שכרוך במשתנים וסיכונים רבים שאינם בשליטתכם,  ושהתמורה ממנו תגיע בעוד זמן רב ובאופן חלקי; או דווקא בזה שנוטף שומן בר-קיצוץ, שתלוי אך ורק בכם, ושהתמורה ממנו תגיע במלואה ובאופן מיידי?

בעיני התשובה ברורה.

אני רואה בקרייריזם בבחינת רע הכרחי. בעיני זו פאזה, שלב זמני שיש לשאוף לקצרו ככל הניתן.

כשאופק הקריירה מראש קצר כל כך, ההזדמנויות להגדיל את ההכנסה במסגרת המשחק הקרייריסטי הופכות למוגבלות למדי.

באופן עקרוני, שכיר שמעוניין להרוויח יותר יכול לבחור באחת משלוש אסטרטגיות מרכזיות:

1. "חיפושית הזבל" (זמן תמורת כסף): העקרון המנחה כאן הוא לעשות את המינימום ההכרחי הנדרש בעבודה, "לצלול" מתחת לרדאר ולהתמקד במה שמכונה "צבירת ותק", כלומר, תיעוד מצטבר של מכירת הזמן למעסיק מתוך ציפיה לקבל על כך פיצוי בעתיד. כל שנדרש מהחיפושית הוא להתייצב במשרד מדי בוקר, להמתין 8 שעות, להיראות עסוקה מספיק ולציית להוראות במידה שתשביע את רצונם של הממונים עליה. צבירת ותק כזו מאפשרת להגדיל את השכר באופן כמעט ודאי (כל שכן לצאת לפנסיה נוחה בגיל 67), אם כי בדרך כלל היא תובעת זמן רב. מנקודת מבטו של אדם שמעריך את זמנו, אסטרטגיה כזו אינה מתקבלת על הדעת.

2. "הנמלה הפועלת" (זמן+עבודה מהותית תמורת כסף): הגישה הוורקוהוליקית מחייבת את הקרייריסט לעבוד כמו מטורף עד השעות הקטנות, להזיז הרים וגבעות, לעשות המון כסף לחברה, ולקוות שמישהו בכיר מספיק יבחין בו ויסכים לפצות אותו בקידום או בשכר גבוה. בעוד שהגישה הזו עשויה (אם כי לא מבטיחה) להביא לתוצאות מהירות יותר, יש לזכור שהנמלה לא מוכרת רק את זמנהּ למעבידיה, אלא גם את אנרגיית החיים שלה. אין סיבות לקנא בה.

3. "הנדל הארסי" (זמן+מיתוג עצמי תמורת כסף): בהנחה שאתם שכירים אמביציוזים בארגון היררכי, הדרך היעילה והאפקטיבית ביותר להגדיל את הכנסתכם ולטפס בפירמידה הקרייריסטית היא להיות נדל ארסי. כמו החיפושית, הנדל משתדל לתת את התפוקה המינימלית הנדרשת בעבודה המהותית. אלא שבניגוד לחיפושית, הוא משקיע את עיקר זמנו ומרצו במיתוג וקידום עצמי, בנטוורקינג משרדי, ובהתחנפות לאי אילו "סוסים" שעשויים לסחוב אותו על גבם לכשיתקדמו. נדל ארסי מתוחכם יצליח לרמוס תחתיו את החיפושיות הצייתניות, לעקוץ את הנמלים לחוצות הקידום, ולנכס את פועלם לעצמו. כך הוא זוכה באמונם של הבכירים בארגון – לא פעם נדלים מדופלמים בעצמם —  שירעיפו עליו שכר גבוה, קידומים, סמכויות, לשכות מפוארות ותארים מפוצצים.

הסיבה שאני לא מרחיבה על האסטרטגיות הללו בבלוג היא שאני מעדיפה שקוראי לא ימכרו את נשמותיהם.

במקום זה, אני מלמדת איך להתנתק מגינת החרקים הזו מה שיותר מהר, דרך פרקטיקה קפיטליסטית טהורה, הכוללת הקטנת הוצאות והשקעת ההפרש ברכישת בעלות חלקית על העסק כולו. כך אפשר להנות מפועלם של החיפושיות, הנמלים והנדלים גם יחד – רק בלי לעקוץ ובלי להיעקץ.   

אם אתם כמו רוב הקוראים באתר הזה, סביר להניח ששכרכם גבוה יחסית וששיעור החיסכון שלכם אף הוא במגמת עליה. כששיעור החסכון גבוה מאוד (75% ומעלה), התועלת השולית של הגדלת ההכנסה כבר נושקת לאפס. מכיוון שכך, לדעתי, אין הצדקה להשקעת מאמץ עודף במשחק שצפוי ממילא להסתיים בתום 10 שנים לכל היותר.

מצד שני, אם כבר ביצעתם אופטימיזציה מלאה וכנה של תקציב ההוצאות שלכם ולמרות הכל אתם עדיין מתקשים לחסוך או להגדיל את השווי הנקי שלכם — כנראה שאין לכם ברירה אלא לבלוע את הצפרדע, לצלול למשחק הקרייריסטי ולהגדיל את ההכנסה בדחיפות. חלופה אחרת תהיה להקים עסק עצמאי — עדיף כזה שמסוגל לייצר הכנסה פסיבית בסיכון נמוך יחסית.

בשורה התחתונה

מבחינה אובייקטיבית (מתמטית), הקטנת ההוצאות היא הרגל היציבה, הרובוסטית והאפקטיבית ביותר להגדלת השווי הנקי לאורך זמן.

הקטנת הוצאות כמעט תמיד תהיה יעילה יותר מהגדלת הכנסות או הגדלת תשואה, והסיבות לכך רבות: מידת התרומה שלה, במונחים של זמן וכסף, גדולה יותר ומיידית יותר; יש קשר ישיר בין השקעה להצלחה; החוסך תלוי אך ורק בעצמו; וכמובן, אין בה שמץ של סיכון.

ולמרות זאת, אין שום חוק שקובע שהדרך לעצמאות כלכלית חייבת לעבור דרך "חיסכון אגרסיבי". בהחלט ניתן להגיע לתוצאות משביעות רצון דרך התמקדות בהגדלת ההכנסה או התשואה על ההשקעה בתור צירי מאמץ עיקריים. חשוב רק להבין שזה אומר שהמסע כולו יהיה תנודתי יותר, ולא לחלוטין בשליטתכם.

הבחירה בציר העיקרי היא תלויית אישיות. אנשים מופנמים, עם צורך נמוך יותר בקבלה חברתית, יתחברו לגישה החסכונית הרבה יותר מאנשים מוחצנים, שלהם צורך עז בקבלה חברתית. הטיפוס המוחצן יטה באופן אוטומטי להגדיל את צד ההכנסות שלו דרך אינטרקציה עם אנשים אחרים, ויעדיף שלא "להקריב" את רמת ההוצאות שלו. הטיפוס המופנם, מנגד, יעדיף לנתק בהדרגה את תלותו באנשים אחרים.

הבלוג הזה נכתב על ידי טיפוס מופנם, ונקרא (בעיקר) על ידי טיפוסים מופנמים. אם מישהו מחפש את מקור ההטיה, יתכן שפה קבור הכלב.