תקציב העצמות היבשות - הסולידית

האסטרטגיה הקונבנציונלית לניהול כלכלת המשפחה מתבססת על שלושה שלבים:

1. סיכום כל מקורות ההכנסה.
2. מעקב ותיעוד ההוצאות השונות, עד לקבלת תמונת מצב המפרטת לאן "זולג" כל שקל שנכנס.
3. צמצום ההוצאות עד להשגת היעד הפיננסי הרצוי (בדרך כלל: הוצאות ≤ הכנסות).

כלים כדוגמת ה"אקסולידית" נבנו על פי ההגיון הקונבנציונלי הזה: מיפוי ההוצאות וקיצוצן בזו אחר זו. אם תרצו, זוהי אסטרטגיית Top Down לבניית תקציב — מיפוי וניפוי.

האתגר בגישה זו הוא ש"היעד הפיננסי הרצוי" הוא סובייקטיבי, ונתון לשיקול דעתו המוחלט של האדם שבונה את התקציב.

כך, לדוגמה, כלי כמו ה"אקסולידית" יכול לשמש הן להשגת יעדים צנועים כמו הגעה לאיזון כלכלי (הוצאות=הכנסות) או יצירת חיסכון חודשי קטן (5% עד 10% מההכנסה החודשית),  והן להשגת יעדים שאפתניים במיוחד כמו הגעה לעצמאות כלכלית בגיל 30 באמצעות חיסכון אגרסיבי של 80%+ מההכנסה החודשית.

היעד השאפתני אינו מובנה בשיטת הטופ-דאון. לכן, ככל שעסקינן בהתייעלות רדיקאלית וחיסול שיטתי של סרחים עודפים בדרך לעצמאות כלכלית, יש טעם לשקול רעיונות יצירתיים יותר. אחד מהם הוא הגישה ההפוכה לבניית תקציב: גישת ה-Bottom Up.

הרעיון כאן פשוט. במקום למפות את ההוצאות הקיימות, למיין אותן לצרכים ולרצונות, ולקצץ אותן ככל שניתן,  מאפסים את התקציב ל-0 עגול – בבחינת "ריסטארט אלים" של ההתנהלות הפיננסית. לאחר האיפוס, ומנקודה זו ואילך, מוסיפים אך ורק את ההוצאות ההכרחיות למחייה בסיסית, ממושכת ובת-קיימא.

זהו "תקציב העצמות היבשות".

עבור מי ששוקל פרישה מוקדמת, תרגיל כזה חשוב במיוחד. אחרי הכל, אם אדם מסוגל להתקיים על 0 ש"ח בחודש, פירוש הדבר שהוא עצמאי כלכלית ומסוגל להפסיק לעבוד גם אם אין לו נכסים כלל.

ככל שעלות המחיה החודשית קטנה יותר, כך שווי הנכסים הדרוש כדי לצאת לחופשי קטן בהתאמה; וככל ששווי הנכסים הדרוש קטן יותר, כך החוסך צריך לשרוף פחות זמן עבודה כדי להשיגו. זו אריתמטיקה בסיסית.

משפט הקיום של אסטרטגיה רדיקאלית זו הוא "כל המוסיף גורע": כל שקל שאנו מוסיפים ל"תקציב העצמות היבשות" הוא שקל שמרחיק אותנו מהיעד.

לכן, כשבונים תקציב כזה, החוסך מוכרח להצדיק כל תוספת: האם ההוצאה באמת הכרחית לצורך קיום ארוך טווח, ואם כן, מהי הדרך הזולה והאפקטיבית ביותר ליישם אותה לאורך זמן, מבלי שאיכות החיים תיפגע באופן דרסטי?

צרכים הכרחיים מבחינתי, למשל, הם 1) מקלט שיחצוץ ביני לבין העולם ו-2) אספקה סדירה של מזון טרי. דרך אחת לממש את הצרכים הללו בעלות אפסית היא להתגורר מתחת לגשר וללקט חלזונות גינה למאכל. אף שאוכל, תאורטית, להתקיים כך תקופה מסוימת, הפגיעה באיכות החיים תהיה קשה מכדי שניתן יהיה להחשיב אסטרטגיה כזו כבת-קיימא.

במילים אחרות, "סף הכאב" המינימלי שלי קרוב הרבה יותר לזה של איש מעמד הביניים הממוצע מאשר לזה של ההומלס הממוצע, ולכן אפילו ברמת חיים ספרטנית ביותר, הייתי רוצה קורת גג, ארבעה קירות, גישה לחשמל, ביוב, מים זורמים ומזון מוצק נטול טפילים קטלניים. לעומת זאת, אני בהחלט יכולה להתקיים ללא מערכת קולנוע ביתית ו-4 חבילות סלולאר.

מתחילים מאפס

הנה דוגמה אפשרית לתקציב ספרטני כזה, שמשקף את הקווים האדומים האישיים שלי:

דיור: עדכנית למועד כתיבת הפוסט הזה מוצעת להשכרה באתר יד 2 דירת חדר (20 מ"ר – נקווה שהיא עדיין חוקית בעיני נציגי מינסטריון האמת) בקומה החמישית ברחוב יפו 72 בירושלים, סמוך מאוד לכיכר הדויד'קה ולתחנת הרכבת הקלה. המחיר הוא 1,500 ש"ח בחודש, כולל ארנונה. קצת קשה להתרשם מהנכס עצמו, אבל בהתחשב במיקומו, המאפשר קיום מוחלט ללא רכב פרטי, מדובר לדעתי בתמורה טובה בעד המחיר.

חשבונות: ברמת המינימום, ובהתחשב בגודל החדר, אני מאמינה שבאפשרותי להקטין את חשבון החשמל ל-150 ש"ח בחודש ואת חשבון המים ל-75 ש"ח בחודש. בהינתן כיריים חשמליות פשוטות לבישול, אין צורך בחיבור לגז. סה"כ: 225 ש"ח

מזון: הדירה נמצאת 300 מטרים משוק מחנה יהודה. זה אמנם לא מקור המזון הזול ביותר, אבל הוא בהחלט מוביל במדדים של טריות ואיכות. בנוסף, הקרבה לשוק מאפשרת להנות מדינמיקה של צניחת מחירים חדה למדי בסוף כל יום או בצהרי שישי. גודל הדירה לא מאפשר אמנם ניהול מזווה עמוס במזון יבש כמתואר כאן, אבל אני מעריכה שתקציב מזון של 600 ש"ח בחודש, המתבסס על בישול כמויות גדולות של דגנים, קטניות וירקות זולים, יהיה די והותר ליחיד.

תחבורה: כאמור, הדירה נמצאת בלבה המסחרי הפועם של ירושלים. שירותים ממשלתיים, בנק, דואר, בית מרקחת, מרכז עזרה ראשונה, קופת חולים, מקומות עבודה פוטנציאליים, מקומות בילוי ואתרי תרבות כולם נמצאים במרחק הליכה ברדיוס של עד 2 ק"מ (ראו מפה). כן, אני יודעת שלצרכנים ממונעים בני 35+ יש נטיה להתחלחל מעצם המחשבה על תנועה בכוח השריר כשמדובר במרחקים שעולים על חצי קילומטר —  ובכל זאת, אם המטרה היא לבנות תקציב בסיסי ביותר, אחזקת רכב פרטי אינה באה בחשבון. בהתבסס על יכולת ההתניידות הרגלית שלי, אני מעריכה שתקציב תחבורה הולם יהיה 110 ש"ח בחודש. זה יספיק כדי לקנות רב קו עם 20 נסיעות ברכבת הקלה, או 3 נסיעות הלוך חזור לתל אביב בחודש.

היגיינה ותרופות: כאמור, יש בית מרקחת בקרבת מקום. תקציב של 100 ש"ח בחודש אמור להספיק לצרכים אלה.

ביטוח: בהיעדר שארים, משכנתא, רכב, דירה או תכולת דירה משמעותית, הביטוח היחיד שהייתי כוללת בתקציב העצמות היבשות הוא ביטוח בריאות פרטי בסיסי (תרופות מחוץ לסל). לאדם כבן 30 זה יעלה בערך 30 ש"ח בחודש.

כביסה: ישנה מכבסה בסמוך לדירה. אם נניח 3 כביסות בחודש, כשמחיר לקילו הוא 10 ש"ח, נגיע ל-30 ש"ח בחודש.

תקשורת: 10 ש"ח בחודש על חבילת הסלולאר הבסיסית ביותר.

אינטרנט: האזור רווי ברשתות wifi חינמיות. כדי להנות מסביבה תרבותית, שקטה ומעשירה יותר מבחינה אינטלקטואלית, ניתן לצעוד 2 ק"מ לספריה הלאומית בגבעת רם. דמי השימוש: 0 ש"ח.

חדר כושר: גן סאקר הוא חדר הכושר הגדול ביותר בבירתנו הנצחית. עלות השימוש בו היא 0 ש"ח.

ביטוח לאומי (מינימלי): 167 ש"ח בחודש.

בלת"מ / הפרשה לפנסיה: 200 ש"ח בחודש

 סה"כ:  2,972 ש"ח בחודש.

כן, התקציב הזה לא מפנק במיוחד – אין טלוויזיה, אין חוגים, אין עוזרת בית, אין ארוחות במסעדות, אין 7 כרטיסי אשראי, אין 3 חדרי שירותים, אין 2 מערכות קולנוע ביתי, אין חופשות ממוסחרות בנוסח "למה לצאת מהמלון אם יש כאן ספא ואבנים חמות וחנות מזכרות לתפארת" , ואין תקציב לסלון יופי ליום הולדת לבת ה-9.  מה שנותר הוא הסכום המינימלי הדרוש לי למימון צרכי וחלק לא מבוטל מרצונותי.  (*)

(*) כאנקדוטה, לאחר שתחשבו את תקציב העצמות היבשות האישי שלכם, הציגו אותו לסבא או לסבתא שלכם. סביר להניח שלא תיתקלו במבטים מזועזעים במיוחד.

סף הכאב

כאמור, התקציב הזה הוא לא בבחינת "ראה וקדש". זו דוגמה אחת מיני רבות הממחישה את הצרכים וההעדפות הפרסונאליות שלי. ככזה, סביר שהתקציב כאן לא יתאים לכל אדם — אם כי מי יודע, חלקכם עשוי אפילו להנות מסגנון חיים כזה, ולחסוך דליים של כסף בכל חודש (אפילו אם הכנסתכם לא גבוהה במיוחד).

ועדיין, בקונטקסט של חתירה לעצמאות כלכלית, השורה התחתונה של "תקציב האפס" היא משמעותית, משום שהיא מלמדת אותי מספר דברים חשובים.

ראשית, היא מגדירה באופן כמותי את "סף הכאב" שלי, ובכך מאפשרת לי להיערך טוב יותר לתרחישי קיצון.

הידיעה ש-2,972 ש"ח זהו הסכום החודשי המינימלי הדרוש לי כדי לקיים איכות חיים סבירה יחסית תועיל לי במיוחד מקרי חירום פיננסיים שיגרמו לי לרדת מנכסי באופן חלקי או מוחלט: התרסקות ארוכה וממושכת של המערכת הפיננסית, מלחמה קשה, תביעות משפטיות,  מחלות קשות ושאר ברבורים שחורים.

אם ידוע לי שאני זקוקה למינימום X ש"ח בחודש כדי לא לאבד צלם אנוש, אני יכולה לגבש תכנית קונקרטית שתנחה אותי כיצד להרוויח את הסכום הזה בתרחיש שבו אאבד הכל. אילו מיומנויות עלי לפתח כדי להרוויח 3,000 ש"ח בחודש בתרחיש של חורבן פיננסי? מה אני יכולה וצריכה לעשות כדי לפרנס את עצמי אם אקלע למצב כזה?

למעשה, סגנון חיים ספרטני – נטול הסחות זוללות זמן ודעת כמו כמו טלוויזיה, פלייסטיישן או רביצה  אינסופית בפאבים אפופי ניקוטין — הוא כר פורה לפיתוח כישורים ותחביבים שיסייעו להכניס כסף כשצריך. ללא מיומנויות כאלה, תיאלצו להתחרות על הזכות לתפעל את הצ'יפסר במקדונלד'ס.

מלבד התועלת הפרקטית, לחישוב "תקציב העצמות היבשות" יש תרומה פסיכולוגית חשובה, בכך שהוא מסייעת לי להעריך מחדש את העובדה שאני מסוגלת לחיות ברמת חיים גבוהה יותר היום. בכלל, מדי פעם ראוי להזכיר לעצמנו שהמצב שלנו טוב בהרבה מכפי שיכול היה להיות, ושגם אם העסק מידרדר נדע לשרוד תקופות קשות ולהתאושש מהן. זוהי דרך מצוינת לעשות זאת.

ניתן להקביל זאת לאדם שומע שמנסה לדמיין כיצד היו נראים חייו אילו היה חירש: מצד אחד, עצם המחשבה על הנושא מסייעת לו להיערך מבחינה מעשית ומנטאלית לירידה באיכות חייו; ומצד שני, הוא מסוגל להעריך (מחדש) את העובדה שלעת עתה, ירידה שכזו אינה מחויבת המציאות. במובן זה, חישוב תקציב המינימום הוא יישום קלאסי של תורת הסטואה.

סף החופש

לבסוף, השורה התחתונה של "תקציב העצמות היבשות" מגדירה למעשה את השווי הנקי המינימלי הנדרש לעצמאות כלכלית. היא מאפשרת לי לתחום את סך הנכסים הדרוש לי כדי לקיים סגנון חיים שאינו תלוי בהכנסה מעבודה. זוהי מדרגת הסף של החופש.

בחישוב לעיל אני זקוקה ל-2,972 ש"ח בחודש למימון הוצאותי הבסיסיות ביותר. זאת אומרת שאם אני מעוניינת לאכול ולישון מבלי שאהיה תלויה בכספו של מעסיקי או של לקוחותי, עלי לייצר תזרים הכנסה פסיבית של 2,972 ש"ח נטו בחודש.

יש כמה דרכים שבהן אני יכולה לעשות זאת. אני יכולה לחסוך ולקנות דירה (בלי משכנתא!) שתניב הכנסה כזו מדמי שכירות. אני יכולה לקנות מניות דיבידנד שיניבו הכנסה כזו מתשלומי דיבידנד. ואני יכולה להשקיע בתיק השקעות פסיבי, ולמשוך (למכור) 4% ממנו מדי שנה לכיסוי הוצאותי הבסיסיות.

לא משנה באיזו דרך אבחר – מרגע שאני יודעת מהו התקציב החודשי המינימלי, אני יכולה לחשב במדויק מה צריך להיות גודלו של בסיס הנכסים שיניב את ההכנסה הפסיבית שתכסה את התקציב הזה.

בדוגמה לעיל, אם ניקח את האסטרטגיה האחרונה, יהיה עלי לצבור חיסכון של 2,972 * 300 חודשי מחיה, או 891,600 ש"ח בתיק ההשקעות (נטו אחרי מס).

במילים אחרות – חסכון מושקע של 891,600 ש"ח נטו יבטיח לי שלעולם לא אצטרך לעבוד עוד כדי לממן את הוצאות המחיה הבסיסיות ביותר שלי.

לאדם שמתעב את מקום העבודה שלו עד כדי בחילה, תובנה כזו עשויה להיות משמעותית. אחרי הכל, אדם שאינו תלוי כלכלית באחרים הוא אדם עשיר, גם אם הכנסותיו (והוצאותיו) נמוכות מאוד. להבדיל, אדם שתלוי לחלוטין בתלוש המשכורת שלו כדי לקיים את עצמו הוא אדם עני, גם אם הכנסותיו (והוצאותיו) גבוהות מאוד.

התובנה הזו פותחת שלוש אפשרויות עבור הפורש המיועד.

1. פרישה מיידית: אפשרות אחת היא להפסיק לעבוד מיד אחרי שחסכתם די נכסים מניבים כדי לכסות את ההוצאות  המינימליות בתקציב העצמות היבשות.

גישה כזו מומלצת בעיקר לטיפוסי "הארד-קור" שמתקשים לשאת עוד את העובדה שהם נאלצים למכור את השעות היפות ביותר ביממה למעסיק, ולהישאר עם שעות גרועות יותר. הסיכון בגישה זו הוא היעדר "טווח ביטחון" בתקציב במקרה של עליה פתאומית בהוצאות.

2. פרישה חלקית: אפשרות שניה היא פרישה חלקית. הרעיון כאן הוא להשתמש בהכנסה הפסיבית מתיק ההשקעות (או מנכסים מניבים אחרים כאמור) לכיסוי "תקציב העצמות היבשות" בלבד, ובמקביל, לעבור למשרה חלקית, תובענית פחות, שתממן את "תקציב המותרות".

לדוגמה – אני יכולה להחליט שדרושים לי 6,000 ש"ח בחודש כדי "לחיות טוב": מתוכם, 2,972 ש"ח מכסים אך ורק את ההיבטים החיוניים, ואילו 3,028 השקלים הנותרים מכסים את שאר התשוקות והמאווים.

במקרה זה, כשאחסוך מספיק כדי לכסות את תקציב הבסיס באמצעות הכנסה הונית פסיבית (בדוגמה לעיל, 891,600 ש"ח), אפרוש מעבודתי גורסת הנשמה כעורכת דין / פקחית טיסה / בנקאית במשרה מלאה, ובמקום זה אמצא משרה פחות תובענית, פחות מכניסה ופחות שוחקת. ההכנסה מהמשרה הזו תשמש למימון אי אילו תופינים ותפנוקים שארצה להכניס בחיי. גישה כזו מקטינה באופן משמעותי את התלות במעסיק, משום שכיסוי הצרכים החיוניים אינם תלויים בו.

3. המשך חסכון. אפשרות שלישית היא להמשיך לחסוך באגרסיביות ולהגדיל את בסיס הנכסים המניבים כך שההכנסה הפסיבית תכסה הן את תקציב העצמות היבשות והן את המותרויות. מי שבוחר באפשרות זו עשוי לרצות להגדיר לעצמו מספר תקציבים, ולראות כל אחד מהם כ"יעד" לכיבוש בפני עצמו. דוגמה אפשרית לחלוקה כזו :

-רמה I: "כלבת": 3,000 ש"ח בחודש – תקציב העצמות היבשות. מכסה צרכים פיזיולוגיים חיוניים בלבד. מיועד לשימוש בתרחישי קיצון כמו נפילה ארוכה וממושכת בבורסה.

-רמה II: "צנע": 4,500 ש"ח בחודש – כיסוי צרכים בסיסיים תוך מתן מענה לרצונות ותשוקות בגבול הסביר. מיועד בעיקר לתרחישים של נפילות מתונות ו/או קצרות בשוק ההון.

-רמה III: "נוחות": 6,000 ש"ח בחודש – מענה מיטבי לכל הצרכים והרצונות. רלוונטי בתרחיש של ביצועים ממוצעים בשוק ההון.

-רמה IV: "מותרות": 7,500 ש"ח בחודש – מענה מיטבי לכל הצרכים והרצונות שלכם ושל אנשים שאתם אוהבים. מיועד למי שאוהב לטייל בעולם. רלוונטי בתרחיש של ביצועים גבוהים מהממוצע בשוק ההון

-רמה V: "מותרות פלוס": 9,000 ש"ח בחודש – ברמה כזו, גם אם תכריחו אותי אני לא בטוחה שאדע על מה אבזבז. רלוונטי בתרחיש של ביצועים יוצאים מן הכלל בשוק ההון.

גישה כזו הופכת את החתירה לעצמאות כלכלית למאמץ רב-שלבי, שניתן לפרוט ליעד ראשי ולמספר יעדי משנה, כשבכל פעם ניתן "להישען" על השלב הקודם אם השוק לא משתף פעולה. הגרף הבא ממחיש זאת:

כל נקודה על הגרף מייצגת אפשרות מעשית לפרוש  ולהנות מהתקציב החודשי שהוגדר.

הערה: הסכומים כאן להמחשה בלבד והם פונקציה של כישורי מחיה והעדפות אישיות. מבחינתי האישית, רמת הוצאות של 3,800 ש"ח בחודש = נוחות. מתחו את ההוצאות בהתאם. 😉

היתרון בשיטה זו הוא היכולת להפסיק לעבוד לחלוטין ולהסתמך אך ורק על הכנסה פסיבית מתיק ההשקעות כמקור למימון רמת חיים גבוהה יותר. החיסרון כאן הוא הזמן העודף שמושקע בצבירת אותם נכסים, וכן בסכנה לאובדן היכולת לומר די.

אז כיצד נראה "תקציב העצמות היבשות" שלכם? האם הוא מייצג את סף הכאב, או את סף החופש? איזו אפשרות נראית בעיניכם האטרקטיבית ביותר?