המרוץ לתחתית - הסולידית

"נְקָמָה אֲנַחְנוּ חֲפֵצִים לְהַשִּׁיא וְחֶרְפָּה עַל-כָּל אֲשֶׁר לֹא יִשְׁוֶה אֵלֵינוּ" – כָּכָה נִשְׁבָּעִים לִבּוֹת- הָעַקְרַבִּים. וְ"תשוקה אֶל שִׁוְיוֹן" – זֶה יִהְיֶה מֵעַתָּה הַשֵּׁם אֲשֶׁר לְצֶדֶק; "וּלְעֻמַּת כָּל-אִישׁ אשר יכולת לו נָרִים אֶת-קוֹל צַעֲקָתֵנוּ!"

— פרידריך ניטשה, "כה אמר זרתוסטרא" (מגרמנית: דוד פרישמן)

כמה ימים לפני יום הכיפורים סיימתי לצפות בכל עשרת הפרקים של סדרת האינטרנט "נביאים", המגוללת מונולוגים נוקבים של צעירים ישראלים, אקטיביסטים יוצאי עדות המזרח, על האפליה העדתית-ממסדית שחוו ועל האופן שבו זו עיצבה את אופיים, זהותם ופועלם.

תוך כדי הצפיה בסדרה לא יכולתי שלא לשאול את עצמי, כיצד יתכן שדווקא ישראלים צעירים, משכילים, רהוטים ברובם, ששני דורות לפחות חוצצים בינם לבין האפליה העדתית הממוסדת שעליה הם מלינים, מגיבים בעוצמה רבה כל כך, הגובלת לפרקים בשנאה של ממש?

מה הופך דווקא אותם לרגישים כל כך לנושא, ודווקא עכשיו, בישראל 2015?

אם נפסול תשובות ציניות כמו שטיפת מוח או אופורטוניזם פוליטי-כלכלי, הרי שהמסקנה היא שמה שמכונה תנועת ההתעוררות המזרחית, והסדרה "נביאים" בפרט, מבקשות לנכס לעצמן, לדובריהן ולציבור שאותן הן מתיימרות לדברר, את סמל הסטאטוס התחרותי והנחשק בישראל של תחילת המאה ה-21: היוקרה הנלווית למעמד הקורבן.

במובן זה, אין כל הבדל בין המאבק המזרחי לשאר המאבקים הציבוריים שמוביל השמאל הפרוגרסיבי בישראל, החל במחאת ה"צדק החברתי" (שביקשה ועודנה מבקשת לנכס ולייחס את הקורבנות למעמד הביניים כולו), עבור בפמיניזם הרדיקאלי וכלה בגרעין הקשה של הקהילה הלהט"בית.

לחזית האידיאולוגית הזו מכנה משותף אחד: רוממותה של הקורבנות לכדי מעלה, "גביע קדוש", תכונה שיש לשאוף אליה, לטפח אותה ולהתהדר בה בראש חוצות.

ויש לכך סיבות טובות.

הקורבן בחברה המודרנית נהנה באופן אוטומטי מעליונות מוסרית, שבתורה מקנה לו חסינות מוחלטת מביקורת, יכולת לגייס את תמיכתם של צדדים שלישיים רבי-עוצמה (ובראשם המדינה על מוסדותיה), ואפילו לגיטימציה להפעיל דיכוי נגדי, צנזורה ואלימות – פיזית, מילולית, תרבותית וכלכלית — כנגד אחרים.

באופן טבעי, כשהקורבנוּת הופכת למטבע, וכשמעמד הקורבן נמשל למעין אריסטוקרטיה מודרנית, אך טבעי שקורבנוֹת-בעיני-עצמם יצוצו תחת כל עץ רענן. זוהי בדיוק התופעה שאנו עדים לה כעת, כמעט בכל השדרות והמעמדות בחברה.

כבוד, כיבוד, קורבן

הסוציולוגיים ברדלי קמפבל וג'ייסון מאנינג ניסו להסביר את התופעה הזו במאמר מרתק שהכה גלים ברשת בשבועות האחרונים (עד כדי כך שהיה לנושא של פרק הבכורה העונתי של סאות'פרק).

בתמצית, קמפבל ומאנינג טוענים שאנו עדים לתמורה משמעותית בתרבות המוסרית במערב.

עד תחילת המאה ה-19, הם טוענים, החברה המערבית עמדה בסימן תרבות הכבוד (culture of honor) – תרבות שעדיין נהוגה בחלקים מסוימים בחברה הישראלית. בתרבות זו, כבוד הוא נכס שיש להתאמץ כדי לזכות בו. על אותו משקל, אם מישהו פגע בכבודך, עליך להגיב מיד ולנקום בו בכוחות עצמך על מנת להשיב את כבודך האבוד.

בחלוף השנים, תרבות הכבוד פינתה את מקומה לתרבות הכיבוד (culture of dignity). כאן, איש אינו צריך להתאמץ כדי לזכות בכבוד, משום שכבודו של כל אדם מעוגן בחקיקה כזכות יסוד. פגעו בכבודך? הבלג ומחל. הפגיעה קשה מנשוא? גש לבית המשפט או למוסד בוררות רב עוצמה אחר, והגש תביעה בגין לשון הרע.

כעת, תרבות הכיבוד מפנה את מקומה לתרבות מוסרית חדשה: תרבות הקורבן (culture of victimhood). (*) תרבות זו מעודדת אנשים להגיב באופן פרו-אקטיבי ולו לרמיזה הקטנה ביותר של פגיעה בכבודם, בדיוק כמו בתרבות הכבוד; ההבדל הוא שהתגובה לא נעשית בעצמם, אלא, כפי שנהוג בתרבות הכיבוד, באמצעות פניה לצדדים שלישיים (בתי משפט, תקשורת, חקיקה, משרדי ממשלה), שנדרשים לרתום את כל כוחם למען הקורבן המקופח.

במילים אחרות, תרבות הקורבן משלבת את הנטייה המיידית להיפגע ולנקום (כנהוג בתרבויות פרימיטיביות), יחד עם הפניה ל"אבא ואמא", שנדרשים לכפות את הפתרון מגבוה.

בתרבות הכבוד, הדגשת הקורבנות הייתה נחשבת לאות קלון. מנגד, בתרבות הכיבוד, חוסר היכולת להבליג על עלבונות ולקיים שיח מכבד היה נחשב לאות קלון. בתרבות הקורבן, שני החסמים הללו הוסרו לחלוטין.

כך, תרבות הקורבן מעודדת בני אדם מבוגרים לחשוב ולהתנהג כמו פעוטות – מייללים כשמעליבים אותם,  מפעילים סמכות "הורית" עקיפה כשצריך, ובעיקר לא לוקחים (ולא נדרשים לקחת) שמץ של אחריות על מעשיהם.

השטחתו של השיח

כשהשאיפה להימנות על אוכלוסיה מקופחת, מוחלשת, מודרת, ממוסללת ומשוללת פריבילגיות חזקה כל כך, סף הרגישות יורד לאפס.

כל רמיזה, ולו הדקה ביותר, שניתן לפרשה כביטוי של הדרה, גזענות או אפליה, מנופחת במלוא עוצמתה כדי להדגיש כלפי חוץ את מעמדו הקורבני של הניזוק – וכמובן לאפשר לו לתקוף בחזרה כנחש קוברה היורק את ארסו.

בתרבות הרוויה במה שקמפבל ומאנינג מכנים "מיקרו-אגרסיות" מעין אלה, היכולת לנהל שיח פתוח, מפרה ורציונאלי אובדת לחלוטין.

לדוגמה: פרשן כלכלי כתב שהכיסוי התקשורתי שאת נהנית ממנו "חריג בעוצמתו"?  כנראה שזה מפני שאת אישה (והוא כמובן פטריארך שוביניסט).

פרופסור באוניברסיטה אמר שהוא רוצה להביא "אנשים כמוך" לקבוצה הומוגנית? כנראה שזה מפני שאת "מזרחית צ'חצ'חית" (והוא בכלל הגמון אשכנזי גזען).

התייחסת לכתבה על הטרדה מינית בלי לכתוב *טריגר*? אתה אנס מסגבירן חסר רגישות וחסר מודעות לפריבילגיות מהן אתה נהנה.

וכן הלאה…

כך, כשם שאריות משחרים לטרפם באחו, והכרישים אורבים לקורבנותיהם במצולות, הקורבניסטים ממתינים בדריכות לדבר אחד — להזדמנות להיעלב. מרגע שניתנת להם ההזדמנות להרגיש קורבן – בין אם יש בה ממש ובין אם לאו — הם זועקים "קיפוח" ומכים בתגובה במלוא כוחם.

מה שתוחם את גבולות השיח הזה הוא לא השכל הישר, הדעות, השאיפות, או הכישורים האישיים של כל אדם, אלא דווקא הזהויות המולדות שלנו: גברים, נשים, אחרים, סטרייטים, הומואים, אשכנזים, ספרדים, יהודים, ערבים.

המאפיינים הללו – שברוב המקרים אינם נתונים לשליטתנו — קובעים לאיזה קולקטיב אנו משתייכים, לאילו סעדים אנו זכאים (אם בכלל), ואם יש לנו זכות להתבטא בחופשיות בנושאים מסוימים.

הזהות הקולקטיבית הזו תקבע את חווית החיים שלנו יותר מכל היבט אחר. אם נצליח, יהיה זה למרות זהותנו המוחלשת. אם ניכשל, יהיה זה בגלל זהותנו המוחלשת.  (**)

הדינמיקה הזו דוחקת את המשתתפים בשיח לתחרות – או ליתר דיוק, למרוץ לתחתית – שבו המנצח הוא לא מי שמנסח את הטיעון הרציונאלי ביותר, אלא דווקא מי שצובר מה שיותר "נקודות דיכוי" – עדויות להיותו הקורבן המדוכא מכולם, שזכאי לפיכך לפיצוי הגדול מכולם.

זו הסיבה שחלק מרכזי מהשיח הקורבני מובל כיום דווקא על ידי "הקבוצה השלטת": סטרייטים אשכנזים ממין זכר — ציבור שרואה עצמו מודר ומופלה עקב מה שהוא תופס כחוסר יכולת להביע דעה אובייקטיבית בענייני מוצא, מגדר או תרבות מבלי שזו תפורש כגזענות, מיזוגניה או הומופוביה.

כך, למרבה האבסורד, הדרך היחידה של קבוצה זו להשתלב בשיח הקורבני היא להוכיח שהם הם הקורבן האמיתי. הדרך היחידה שלהם להתווכח עם אנשים שמתהדרים בכישורי היעלבות פנומנליים היא להיעלב בעצמם.

השטחתו של השיח, כמובן, פוגעת בכולם.

קץ לסוכנות, קץ לאינדיבידואליזם

בשיח הקורבני הזה, שעומד מראשיתו ועד סופו בסימן של פוליטיקת זהויות, פריבילגיות וסוליפסיזם קיבוצי, המציאות האובייקטיבית נבחנת מבעד למשקפיים של דיכוי. כל בני האדם מסווגים, כתלות במאפייניהם המולדים, לאחת מתוך שלוש קבוצות: מדכאים, מדוכאים, ומגינים המדוכאים.

בעולם הדיסטופי שמציירים הקורבניסטים, סוכן השינוי העיקרי בחברה הוא הקבוצה המדכאת: הפטאריארכיה, ההגמוניה, הטייקוניאדה, קראו לה איך שתרצו. היא שפועלת, היא שיוזמת, היא שמנווטת את החברה והיא שמכתיבה את גורלם של המדוכאים – הכל בזכות מעמדה הפריבילגי.

הקבוצה המדוכאת, בתורה, תמיד פסיבית. הסבילות שלה היא חלק בלתי נפרד מעצם הגדרתה כ"אוכלוסיה מוחלשת", כלומר, אוכלוסיה משוללת פריבילגיות, שיש מי שפועל באופן יזום על מנת להחלישה.

מנקודת מבטם של הקורבניסטים, הפרט המדוכא בחברה המוחלשת הוא חסר ערך. אין לו שום יכולת לשנות, בכוחות עצמו, את מאפייניו המולדים ואת מרכיבי זהותו, ומכאן שגורלו נקבע מראש על ידי האוכלוסיה המדכאת.

לשיטתם, דרכו היחידה של הפרט המוחלש להשתחרר מכבלי הדיכוי ולחולל שינוי כלשהו בחייו, היא להכיר בהיותו קורבן מנוצל, לחבור לקורבנות אחרים כמותו, להחצין את מקופחותו ברבים ולהמליך "מגיני מדוכאים" – בדרך כלל, דמויות מתחום התקשורת, האקדמיה והפוליטיקה — על מנת שאלו ידבררו אותו, ייצגו אותו, ולבסוף יסייעו לו לכפות התערבות של המדינה כדי לתקן את העוולות החברתיות.

מטבע הדברים, "מגיני המדוכאים" נוטים שלא להוביל לפתרונות מוחלטים. אחרי הכל, מיגור מוחלט של "הקיפוח" יהיה שקול מבחינתם להתאבדות פוליטית, שהרי ללא קיפוח, קשה יהיה להצדיק את פועלם.

לכן, גם אם המדינה מתערבת במלוא דורסנותה כדי שה"קורבנות" הטריים ישיגו את מבוקשם –  דרך העלאת מיסים, הנהגת אפליה מתקנת, קביעת מכסות ושיריונים, פתיחת משרדים ממשלתיים לענייני "שיוויון" ועוד – ניתן לסמוך על "מגיני המדוכאים" שימצאו סיבות נוספות להנציח את הקיפוח ולשמר את גחלת הדיכוי.

זו הסיבה שבמקביל לפעילותם הפוליטית, נביאי הקורבן מקדישים את מרצם לפיתוח ושימור תודעת קורבן ריאקציונית בקרב חסידיהם.

בינתיים, השילוב בין יצר הקורבנות מחד והאינפנטיליזם מאידך מאכּל כל שריד של אינדיבידואליזם, סוכנות ומסוגלות עצמית שנותר בקרבן של האוכלוסיות הנתפסות כ"מוחלשות".

כשאדם לומד שהוא קורבן של מאפיינים שאין בכוחו לשנות, ושהפתרון היחיד למצבו הוא פניה לקולקטיב חזק ממנו, הרי שהוא מוותר מראש על ניסיונות לקחת את גורלו בידיו ולהשתנות בכוחות עצמו.

מהתרשמותי האנקדוטלית ומהתכתבויות מייל עם מאות קוראים באתר הזה, הגעתי למסקנה שעצם האמונה ביכולת להתמיד ולדבוק בתכנית שאפתנית לשינוי אסטרטגי בחיים (למשל: חיסכון אגרסיבי לפרישה מוקדמת) משפיעה מאוד על מידת יכולתו של פלוני להצליח במשימתו. תרבות הקורבן עושה כל שביכולתה כדי לעקר את האמונה הזו.

תרבות הקורבן תורמת ליצירתה של חברה לא בריאה,  שמעדיפה את הקורבנות על פני האוטונומיה, את הדיכוי על פני לקיחת האחריות, את הקולקטיב על פני הפרט ואת המבנה על פני הסוכנות. היא מחוללת פוליטיזציה אלימה, מפלגת ומקטבת, של היחסים בין גברים ונשים, אשכנזים ומזרחים, עשירים ועניים ועוד, ואם לא די בכך, היא עושה זאת בשם עקרונות וערכים אוניברסליים כמו שיוויון, רב גוניות, סבלנות ואהבת חינם.

בעיני, עם זאת, אין פשע נורא יותר משחיקה יזומה של האינדיבידואליזם ותחושת המסוגלות של פרטים בחברה חופשית. זהו, לדעתי, הנזק החמור והממושך ביותר שמחוללת תרבות הקורבן לחברה בישראל.   

מי יקבור את תרבות הקורבן?

האיום האמיתי על "מגיני המדוכאים" ועל תרבות הקורבן בכללותה אינו נשקף מהפטריאריכה האשכנזו-סטרייטית שבה הם נלחמים.

התרחיש שמפחיד את הקורבניסטים יותר מכל הוא שאותם ציבורים "מוחלשים" לכאורה יסרבו לאמץ את נראטיב הקיפוח שנדחס לגרונם בעל כורחם.

שינוי מסדר גודל כזה יהיה בבחינת מכת מוות פוליטית וציבורית לפועלם המשחית והמנוון של נביאי הקורבן.

כך, לא ההגמוניה האשכנזית מאיימת על המזרחיזם הרדיקאלי, אלא דווקא קיומם של מזרחים עצמאיים, שאפתניים, דעתניים, מריטוקרטיים, עתירי סוכנות, מסוגלות עצמית ואינדיבידואליזם, שמסרבים לראות את העולם מבעד למשקפי המקופח הנצחי, המודר, הממוסלל ומשולל הפריבלגיות.

לא הפטריארכיה הזכרית מאיימת על הפמיניזם הרדיקאלי, אלא דווקא קיומן של נשים ביקורתיות, ספקניות ועצמאיות, שמסרבות לאפשר למרירות הארסית הבוקעת מגרונות הפמיניזם המודרני להציגן כנחותות, חלשות, וכמי שזקוקות להגנה ולדברור.

לא הטייקונים ובעלי ההון מאיימים על השמאל הסוציאליסטי ואבירי "הצדק החברתי", אלא דווקא קיומו של מעמד בינוני איתן, אחראי ושקול מבחינה פיננסית, שמאמין שגורלו נתון בידיו, שחוסך בכוחות עצמו ומשקיע בכוחות עצמו , ושמעצב לעצמו סגנון חיים שמאפשר לו לגדוע את תלותו הכלכלית באחרים – ובראשם מדינת הבייביסטר ומוסדותיה.

רק "המוחלשים" יוכלו לקבור את תרבות הקורבן.

(*) אפשר כמובן להתווכח אם מדובר בתופעה חדשה. פרידריך ניטשה התלונן כבר לפני מאה שנה על תחלואיה של חברה שרוממות את הקורבנות לקדושה, תוקפת את החזקים ומאמצת חמלה בתור ערך נעלה מעוצמה ורציונאליות.

(**) כדי להבין כמה הרסני דפוס החשיבה הזה, חשבו על אותם סטודנטים וסטודנטיות שיונקים את הרעל הזה בפקולטות למדעי הרוח והחברה, ויוצאים לעולם מתוך "ידיעה ברורה" שכל אי הצלחה בהכרח נובעת מ"הדרתם".