כן, לפעמים עדיף שינהלו לכם את הכסף - הסולידית

הנחת המוצא של הבלוג הזה היא שחלק הארי של האוכלוסיה הבוגרת בישראל מסוגל, לפחות ברמה התפיסתית, לנהל את תיק ההשקעות שלו בכוחות עצמו, ללא עזרה חיצונית.

כל זאת, כמובן, בתנאי שהמשקיעים נצמדים לתכנית ברורה, מתמקדים בטווח הארוך, ובעיקר – נמנעים מלעשות שטויות.

כך, משקיע שיחסוך סכומים משמעותיים באופן סדיר, ינתב את חסכונותיו לתיק השקעות פשוט, זול ומבוזר כהלכה, ויאזן אותו מעת לעת בהתאם לפרופיל הסיכון שלו ותוך התחשבות במטרותיו ארוכות הטווח – צפוי להנות לאורך זמן מביצועים טובים למדי.

למעשה, מכיוון שהוא משוחרר מתשלום דמי ניהול מפלצתיים ואינו כבול למנטליות תחרותית של הכאת-שוק, ביצועיו של משקיע פסיבי עצמאי כזה אף צפויים להיות טובים מאלה של רוב מנהלי ההשקעות המקצועניים.

אלא שהתשואה העודפת איננה הסיבה היחידה, ואף לא הסיבה העיקרית, שבגינה אני מעודדת את קוראי "הסולידית" ללמוד כיצד להשקיע בכוחות עצמם, ולא להעביר את חסכונותיהם לניהול השקעות חיצוני.אפילו ההטיה המובהקת של הבלוג לכיוון של אינדיבידואליזם מעשי, נטילת אחריות אישית, הישענות עצמית, פיתוח מיומנויות ומיקור-פנים איננה הגורם המרכזי.

בעיני, השיקול המרכזי שמטה את הכף לטובת גישת "עשה-זאת-בעצמך" בשוק ההון הוא העובדה, שלאף אדם – מקצועי, מיומן ואדיב ככל שיהיה — לא איכפת מהחסכונות שלכם יותר מכם.

 אתם, ורק אתם, סחרתם את הימים והשנים בתמורה לכסף שחסכתם. רק אתם יודעים מהו ערכו האמיתי של החסכון שלכם, וכמה דם, יזע ודמעות הוא מייצג.

כשאתם משקיעים בכוחות עצמכם,  אתם יודעים שהמחויבות שלכם היא לעצמכם בלבד; שאתם חפים מאינטרסים וניגודי עניינים; וכמובן, שאתם הרבה, הרבה יותר זולים ביחס לכל אלטרנטיבה אחרת.  

הסוד הכמוס ביותר של התעשיה הפיננסית הוא שאין סודות כמוסים כדי להצליח בשוק ההון. אדם יכול לוותר לחלוטין על שירותיהם של מומחי ההשקעות, על האנליזות, הסקירות והגרפים המנותחים, ועדיין להשיג את היעדים הפיננסים שהציב לעצמו כמשקיע.

הסיבה לכך היא שהתאוריה והפרקטיקה של ניהול השקעות עצמאי היא פשוטה למדי – אפילו פשוטה מאוד.

עם קצת סבלנות וגירויים אינטלקטואלים, גם תלמיד כיתה ו' יצליח בסופו של דבר ללמוד כיצד להרכיב תיק השקעות פסיבי, החל משלב פתיחת חשבון למסחר עצמאי, דרך רכישת קרנות נאמנות מחקות מבוזרות וזולות וכלה ב"דגירה" ממושכת על התיק לאורך זמן שעה שההשקעות צוברות ריבית דריבית.

ועם כל זה, ולמרות פשטותה היחסית של הגישה, המציאות היא שרבים נאלמים דום בבואם ליישם את שלמדו הלכה למעשה.

קוראים לא מעטים נחשפו כאן לראשונה לאפשרות לשמש כמנהלי ההשקעות של עצמם. הם קראו את הבלוג – אפילו יותר מפעם אחת. הם שאלו שאלות בפורום. המצטיינים שבהם אפילו העשירו את ידיעותיהם באמצעות ספר טוב או שניים. הם יודעים מה עליהם לעשות כדי להוציא את התכנית הפיננסית שלהם לפועל ולגרום לכסף שלהם להתחיל להזיז את ישבנו.

ועדיין — הם לא מסוגלים לסחוט את ההדק.

אתגרים בדרך מ-0 ל-100

המעבר ממעמד של הדיוט פיננסי מושלם שיושב על הר מזומנים, למעמד של משקיע עצמאי עם תיק השקעות פסיבי משלו, הוא תהליך מאתגר, בבחינת זינוק מ-0 ל-100, שרבים מתקשים לצלוח.

הנה כמה דוגמאות לאתגרים טכניים והתנהגותיים נפוצים שתוקעים משקיעים טריים במקומם:

שיתוק מעודף ניתוח: משקיעים רבים מתייסרים חודשים ארוכים בניסיון לגבש את הרכב הנכסים האופטימלי עבור תיק ההשקעות שלהם, מתוך ניסיון חסר סיכוי למצוא את תיק ההשקעות המושלם. למרבה הטרגדיה, הבעיה הזו הולכת ומעמיקה ככל שהמשקיע המיועד קורא יותר: איזה נתח מהתיק להקצות למניות בישראל? ואיזה למניות בארה"ב? ומה עם אג"ח ממשלתי? וקונצרני? כשהם כבר מחליטים על הקצאת נכסים מסוימת, הם מיד מפקפקים בהחלטה הזו, וסבורים כל העת שעשו טעות מרה – מה שכמובן מונע מהם להתקדם. למחלה הזו יש תרופה פשוטה: ההבנה שתיק ההשקעות המושלם פשוט לא קיים (ליתר דיוק, הוא קיים, אבל אין סיכוי לדעת מהו אלא בדיעבד).

אובססיה סביב תזמון הכניסה לשוק: תזמון נקודת הכניסה לשוק הוא משחק שלא ניתן לנצח בו, מהטעם הפשוט שבני אדם אינם מסוגלים לחזות את העתיד. ועדיין, משקיעים רבים נופלים בבור הזה פעם אחר פעם. הסיבה לכך היא שתמיד ניתן להסביר מדוע "עכשיו זה זמן גרוע מאוד להשקיע בבורסה". כשהשוק מזנק, אפשר לטעון שהוא יקר מדי, ויכול רק לצלול; וכשהשוק מתרסק, אפשר לטעון ש"עוד לא ראינו כלום" וש"הגרוע מכל עוד לפנינו". משקיע טרי שנלכד בלופ הזה מוצא את עצמו ממתין וממתין לנקודת הכניסה האופטימלית – שאף פעם לא מגיעה.

חוסר יכולת לסנן רעשים: לעולם יהיה מישהו — מנהל השקעות, עיתונאי כלכלי, סוכן ביטוח, טוקבקיסט ב"סולידית", פרשן טלוויזיה, חבר מהעבודה או בן משפחה נרגן – שיטען שהאסטרטגיה שבחרתם מופרעת מהיסוד, ו/או שעליכם לאמץ אסטרטגיית השקעה שונה בתכלית. משקיע שלא מסוגל לסנן את הרעש הזה, להבין את השגיאות השזורות בו וחשוב מכך – את האינטרסים שמניעים אותו — עלול להשתכנע בנכונות המידע, ולקפוא כמו צבי מול פנסי מכוניות. גרוע מכך, אם אותו משקיע כבר התחיל להשקיע, הרעש הזה עלול להבהיל אותו ולגרום לו להתאבדות פיננסית של ממש.

ישנם אתגרים נוספים, טכניים ברובם, כגון: התמקדות יתר במוצרי השקעה ולא באסטרטגיית ההשקעה, ציפיות לא ריאליות לגבי תוחלת התשואה וההפסד מתיק ההשקעות, ואפילו רתיעה מהמרת מט"ח.

המשותף לכל האתגרים הללו, כאמור, הוא העובדה שבסופו של יום, המשקיע נותר על הקווים, מחוץ לשוק.

עכשיו, ידוע לכל בר דעת שהשקעת כספים – בשוק ההון, בנדל"ן או בכל אפיק אחר — כרוכה בסיכון.  מה שפחות ברור הוא העובדה, שאי-השקעת כספים מסוכנת כמעט באותה מידה.

הסיכון שבאי-השקעה הוא סיכון זוחל, לא מורגש, עטוף בארשת ביטחון מדומה כאילו "מזומן לא יכול להפסיד". שנים של ריבית אפסית ואינפלציה נמוכה טשטשו את הסיכון הזה יותר מאי פעם. ועדיין, המציאות נותרת בעינה: ישיבה ממושכת על מזומן מבטיחה למעשה הפסד ריאלי.

כך, בעוד שמחירי הסחורות, המוצרים והשירותים יעלו בד בבד עם צמיחת המשק, כסף שאינו מושקע – בין אם הוא תחוב בארנק, במזרן, או בעו"ש – יילך ויישחק בערכו. הסכום הנקוב (הנומינלי) אמנם יישאר על כנו – שטר של 100 ש"ח יישאר כזה גם בעוד עשר שנים – אך 100 ש"ח בעוד עשור כבר לא יספיקו כדי לקנות מה שהם קונים היום. זאת אומרת שכוח הקניה הריאלי של הכסף יישחק. כדי להמחיש את פוטנציאל הנזק, בהינתן אינפלציה של 3% בשנה, כוח הקנייה הריאלי של כסף מזומן ייחתך בחצי תוך 25 שנים.

מעבר לסיכון האינפלציה ולהפסד הריאלי המובטח שבצדו, אי השקעה גוררת עלות נוספת והיא עלות ההזדמנות. אדם שדוחה בעקביות את הכניסה לשוק מאבד זמן יקר, שבמהלכו כספו יכול היה לצבור ריבית דריבית, כלומר, לצמוח באופן אקספוננציאלי ובכך למקסם את פוטנציאל הרווח. הנזק חמור במיוחד כשמדובר במשקיעים צעירים עם אופק השקעה הנמדד בעשרות רבות של שנים.

הרע במיעוטו

עכשיו — אני לא חסידה של פתרונות מנוהלים להשקעה בשוק ההון. המוצרים הללו יקרים מאוד, לא שקופים, משווקים באצטלה של יוקרה ומומחיות, וצומחים על מצע שקרי הרואה בשוק ההון זירה סגורה למומחים בלבד, שאל לו לציבור להתנהל בה בכוחות עצמו.

ואף על פי כן, אם נשווה את העלויות הפוטנציאליות של אי-השקעה למול השקעה במסלול מנוהל, הדילמה מתפוגגת.  עדיף שאחרים ישקיעו לכם את הכסף, מאשר שלא יושקע כלל.  זה יקר, זה לא אופטימלי, אבל במונחי עלות תועלת, הסיכון של אי-השקעה חמור בהרבה.

אם ניסיתם להשקיע בכוחות עצמכם כמשקיעים פסיביים, אבל קפאתם על השמרים בטרם עת – מסיבות טכניות או התנהגותיות —  אזי מוטב לשלם לאחרים כדי שישקיעו במקומכם. במקרה זה, אתם משלמים תמורת "סטארטר" שיכניס אתכם לעניינים מוקדם ככל הניתן.

אם הרכב האישיות שלכם מתאפיין במידה רבה של אימפולסיביות, חרדתיות או עודף אמוציונליות, או אם אתם נושקים לגיל מבוגר מאוד או מסיבה כלשהי מטילים ספק בכשירות הקוגניטיבית שלכם, אזי מוטב לשלם לאחרים כדי שישקיעו במקומכם. כאן אתם משלמים תמורת "חומת אש" שתחצוץ ביניכם לבין הכסף שלכם, ובעיקר – תציל אתכם מעצמכם.

ואם עצם העיסוק בכספים משעמם אתכם עד מוות, אין לכם שום עניין ללמוד נושאים פיננסיים בכוחות עצמכם, ואתם מעדיפים להאציל את האחריות על רווחתכם הכלכלית לאחרים – אזי, ביי אול מינס, מוטב לשלם לאחרים כדי שישקיעו במקומכם. כאן אתם משלמים תמורת האפשרות שיהיה לכם את מי להאשים בעת הצורך.

מי ינהל לי את הכסף?

היצע המוצרים המנוהלים בשוק רחב מאוד. אנסה לעמוד כאן על חלק מהם, מהגרוע ביותר לטוב ביותר.

ייעוץ השקעות בבנק

הבנקים בישראל, ומערכי ייעוץ ההשקעות שהם מפעילים, הצליחו למצב את עצמם בתור ברירת המחדל לטיפול בתיקי השקעות של הציבור. אחרי הכל, בנק מתעסק בכסף. אנחנו מפקידים בו משכורת,  ממירים בו מט"ח, ונוטלים ממנו הלוואות — מה טבעי יותר מלנהל גם את ההשקעות שלנו בסניף הבנק המוכר והאהוב?

לבנקים יש מכפילי כוח נוספים. האחד הוא המספר האבסורדי של יועצי ההשקעות שהם מעסיקים – בשנת 2013, הבנקים העסיקו 4,053 מתוך 4,182 יועצים בעלי רישיון בישראל, שהם כ-97% (!!!). זאת אומרת שהיצע יועצי ההשקעות שאינם מחויבים לעמוד במדיניות וביעדים העסקיים של בנק מסחרי, מצומצם ביותר.

מכפיל הכוח הנוסף הוא ששירותי הייעוץ בבנק ניתנים לכאורה בחינם. לקוח מתיישב מול יועץ ההשקעות, חותם על הסכם ייעוץ, עובר שאלון הערכת סיכונים, ולבסוף מאשר ליועץ להמליץ ואף לרכוש בכספו ניירות ערך בהתאם לפרופיל הסיכון שבנה (*). כל זה לא עולה לו שקל. לכאורה.

בפועל, מערך הייעוץ הבנקאי מרוויח כסף לבנק בשלוש דרכים לפחות, וכולן, הפלא ופלא, באות על חשבונו של מקבל הייעוץ:

1) עמלות הפצה: הבנק מקבל כמעט שליש מדמי הניהול של קרנות הנאמנות שעליהן הוא ממליץ ללקוחות, המועברים אליו כעמלת הפצה. אם תהיתם, קרנות מחקות אינן מחלקות עמלת הפצה (לכן אנו צריכים לשלם עליהן עמלות קניה ומכירה – שעליהן כידוע אפשר להתמקח). במילים אחרות – לבנקים בישראל יש אינטרס מובהק שלא להמליץ על קרנות מחקות זולות, ובמקום זה לדחוף ללקוחות קרנות מנוהלות ויקרות בהרבה.

2) דמי משמרת: הבנק גובה תשלום על עצם החזקת ניירות הערך אצלו, עמלה פרה-היסטורית הידועה בשם "דמי משמרת". כן, הביטים הדיגיטליים הספורים שיתפוס התיק שלכם במערכות הבנק יעלו לכם בממוצע 0.8% מהתיק לשנה. בתיק של חצי מיליון ש"ח, זה 4,000 שקל בשנה. על אוויר. ועל חשבון התשואה שלכם.

3) חיבוץ: הבנק כידוע מרוויח מעמלות קניה ומכירה של ניירות ערך. מכאן שליועץ בבנק יש אינטרס להגדיל את הפעולות המבוצעות בחשבון (מה שמכונה "חיבוץ") – גם אם הדבר נמצא בניגוד מוחלט לאינטרס של הלקוח (שכן ריבוי פעולות הוא עסק יקר שפוגע בתשואה).  היועץ אמנם מחויב לקבל אישור של הלקוח לפני כל פעולה, אבל לקוחות רבים משתכנעים שריבוי הפעולות משמעותו שהיועץ "עובד בשבילם". זה אולי נכון בחלק מהמקרים, אבל מה שנכון תמיד הוא שהיועץ עובד עבור מי שמשלם לו משכורת.

ייעוץ השקעות בבנקים, אם כן, הוא דרך גרועה למדי לנהל את הכסף. היועץ מחויב בראש ובראשונה לבנק, וכדי להרוויח כסף עליו לפעול לעיתים בניגוד מוחלט לאינטרסים של הלקוח. התוצאה היא לא פעם תיקי השקעות מגושמים, לא יעילים, לא מפוזרים, ובעיקר יקרים מאוד. מלבד זאת, מודל הסבסוד הצולב והעלויות הנסתרות של הייעוץ הבנקאי מקשים מאוד להבין מהי התשואה נטו (בניכוי עמלות) שהשיג תיק ההשקעות בתקופה נתונה, אם הוא הכה את מדד הייחוס (אם בכלל נקבע כזה), ואם הוא עמד ביעדים שהוגדרו.

כעקרון, אני מעדיפה לסרס את הבנקים, ולהשתמש בשירותיהם הבסיסיים ביותר – לקבל כסף ולהוציא אותו כשצריך.  אני לא רוצה שהבנק ישקיע לי את הכסף.

ניהול תיקי השקעות

חלופה נפוצה לייעוץ השקעות בבנק הוא פניה לחברת ניהול תיקים. רוב בתי השקעות בארץ מפעילים שירותי ניהול תיקי השקעות ללקוחות בעלי תיק השקעות בינוני-גדול (סביבות 300,000 ש"ח ומעלה).

נקודת החוזקה של השירות הזה ביחס לייעוץ הבנקאי הוא יחס האישי,הליווי הצמוד, ותיק ההשקעות שנתפר במיוחד לצרכיו, למטרותיו ולרמת הסיכון של הלקוח.

מנהל התיקים מקבל מכם יפוי כוח מלא – בבחינת אישור גורף — לביצוע פעולות קניה ומכירה בחשבונכם (המתנהל בבנק), בהתאם לפרופיל הסיכון שנבנה עבורכם; זאת להבדיל מהיועץ בבנק, שאינו רשאי לבצע כל פעולה בחשבון מבלי לקבל את אישורכם המפורש. דו"חות על ביצועי התיק יישלחו אליכם אחת לרבעון או אחת לחודש.

הבעיה היא שניהול תיקים הוא שירות פיננסי יקר להחריד: עלותו עומדת בדרך כלל על 1% או 2% לשנה מסכום ההשקעה. זה עשוי להישמע מעט, אבל בהנחה שהתיק מנוהל לאורך 40-30 שנה, דמי הניהול מצטבר אקספוננציאלית לכדי סכומי עתק שנגבים מהתיק ופוגעים באופן ישיר בתשואה שלכם.

זכרו: מנהל התיקים ימשוך את שכרו בין אם התיק ירוויח ובין אם הוא יפסיד, בין אם יכה את השוק ובין אם לאו. זוהי המטרה הבסיסית של תעשיית ניהול ההשקעות בכללותה: להכניס אתכם לפוזיציה שבה אתם מצד אחד מייצרים לה תזרים מזומנים קבוע, ובמקביל נוטלים 100% מהסיכון. מטרתו של מנהל התיק, אדיב וחביב ככל שיהיה, היא להכניס כסף לחברה. לא להגדיל את התשואה שלכם ככל הניתן.

חשוב להדגיש שדמי הניהול עבור ניהול התיקים מתווספים לעלויות נוספות, כגון דמי הניהול של מוצרי ההשקעה שרוכש מנהל התיקים, אירועי מס ועמלות קנייה ומכירה. בהקשר זה יתכנו מקרים שבהם לבית ההשקעות יש הסכם עמלות עם הבנק, מה שיעודד חיבוץ גם מצדו של מנהל התיקים. לכם, כמובן, לא תהיה דרך לדעת על כך שמתבצע חיבוץ, שכן מנהל התיקים לא יצור אתכם קשר לפני כל פעולה (אם זיהיתם פעולות רבות מאוד בחשבונכם – דרשו הבהרות והנמקות!).

העלויות הגבוהות הללו פירושן, שגם חברת ניהול תיקים שמציעה לנהל תיק פסיבי מבוסס תעודות סל, קרנות מחקות ו-ETF, תניב בסופו של דבר תשואה נמוכה יותר מתיק פסיבי מקביל שמנוהל עצמאית.

חלק מבתי ההשקעות (לדוגמה, מיטב, אקסלנס) מציעות מסלול עמלות אחר, שבמסגרתו נבנה תיק המורכב מקרנות נאמנות בניהולו של בית ההשקעות. במסלול זה, הלקוח משלם רק את דמי הניהול שגובות הקרנות, ולא על עצם ניהול התיק. זה אולי נשמע מפתה, אבל כפי שכתב בשעתו ביל ברנשטיין, "אינכם רוצים אף מנהל כספים – ברוקר או יועץ – שהתגמול שלו קשור בדרך כלשהי למוצרי ההשקעה שבהם הוא בוחר."

האם העלות האסטרונומית מצדיקה את עצמה? ובכן, על השאלה הזו רק אתם תוכלו להשיב.

רכישת מוצרי השקעה מנוהלים

אם הבנק מרתיע אתכם ואין לכם די כסף עבור שירות ניהול תיקים, ניתן לשקול לרכוש לקנות תיקי השקעות מנוהלים "מן המוכן". המוצרים הללו יקרים בהשוואה לקרנות מחקות, והם גם אינם מותאמים אישית למשקיע, אבל הם עדיין זולים יותר משתי החלופות שהוצעו עד כה.

דוגמה למוצר כזה הוא פוליסות חיסכון פיננסי – עליהן הרחבתי בעבר. מנקודת מבטו של משקיע שדוגל בגישת עשה-זאת-בעצמך, המוצרים הללו לא נותנים ערך מוסף, והם מיותרים במידה רבה. אך כשמדובר במשקיעים שמעוניינים שאחרים ינהלו את כספם, הם מהווים אלטרנטיבה זולה (לפחות ביחס למוצרים מנוהלים אחרים) ואטרקטיבית בהיבטי מיסוי, עלויות וקנייה. כדי לרכוש פוליסת חסכון פיננסי, ניתן לפנות לסוכני הביטוח המשווקים אותן.

יועץ השקעות פרטי

בעיני, הפתרון האופטימלי עבור אדם שלא מעוניין לנהל את כספו בכוחות עצמו הוא לשכור את שירותיו של יועץ השקעות פרטי ובלתי תלוי.

כאמור, אין הרבה כאלה בישראל, וגם אלה שישנם חייבים לעבור סינון קפדני, כדי שלא תיפלו חלילה על שרלטנים. כשלא יודעים מספיק, גם איש מכירות טוב יעשה רושם של מומחה שאפשר לסמוך עליו. לכן, בררו כמה שנות ניסיון יש ליועץ? האם הוא כבר חווה משברים קשים בשוק ההון וניהל כספי לקוחות במהלכם? כיצד פעל באותה עת? האם המלצותיו פשוטות וקלות להבנה? האם יש לו זיקה למוצרים הפיננסיים שהוא ממליץ עליהם?  האם יש לו ביטוח אחריות מקצועית? האם הוא בעל רישיון בתוקף מטעם הרשות לניירות ערך? האם התנהלותו הפיננסית האישית מלמדת על זהירות ומחשבה? וכמובן — "היכן היאכטות של הלקוחות" שלו?

היתרון הגדול ביותר של יועץ כזה הוא היעדר משוא פנים ואי-תלות בגופים אחרים. היועץ נותן שירותי ייעוץ נטו – ומתוגמל אך ורק עבור טרחתו; לא מעמלות ולא מדמי ניהול. זה מאפשר ליצור זהות אינטרסים בינו לבין הלקוח, שכן עצות גרועות יביאו לסיום ההתקשרות ולפגיעה בפרנסתו של היועץ.

יועץ שרוצה בטובתכם, אשר מקבל החלטות בהתבסס על נתונים אמפיריים והיסטוריים, יסייע לכם לבנות תיק השקעות פסיבי, זול ומבוזר בעלות סבירה. הוא יכניס אתכם לעניינים, ילווה אתכם בתהליך בקצב שלכם ובהתאם לצרכים שלכם, ומעל לכל – יגרום לכם לחשוב פעמיים לפני שתבצעו טעויות הרסניות מבחינה פיננסית.

עבור משקיעים מתחילים, הסתייעות ביועץ פיננסי כזה היא בבחינת רכיבה עם גלגלי עזר. ברגע שתיכנסו לעניינים, תוכלו לסיים את ההתקשרות ולהתחיל להתנהל בכוחות עצמכם, כמשקיעים פסיבים עצמאיים מן המניין.

בשורה התחתונה

השקעה פסיבית עצמאית, הנסמכת על משמעת עצמית ועל דבקות באסטרטגיה הנבחרת לטווח ארוך, צפויה להניב ביצועים טובים מכל אלטרנטיבה מנוהלת. הסיבה לכך היא אריתמטית: משקיע שמוזיל עלויות דרך רידוד השכבות החוצצות בינו לבין כספו בהגדרה מגדיל את סכום הכסף שיישאר אצלו ביד.

ועדיין, ישנם מצבים שבהם השקעה פסיבית עצמאית אינה אפשרית. משקיעים טריים עלולים להירתע מצלול למים העמוקים בבת אחת, כל שכן אם, בהכירם את עצמם, ישנו סיכוי גבוה שיטבעו ברגע האמת. במצבים כאלה, מוטב להשקיע בזוג מצופים. זה יקר, זה מסורבל, וזה הופך אתכם לתלויים — ועדיין, העלות הכוללת נמוכה בהרבה מעלות הטביעה במים.

מבין שלל האפשרויות לניהול כספים חיצוני, אני בדעה שיועץ השקעות פרטי אמין — בהנחה שמצליחים למצוא אחד כזה — היא האלטרנטיבה העדיפה.

(*) מהתרשמות אקראית, נראה שההעדפה של היועצים בבנקים היא לבנות תיקי קרנות (מנוהלות כמובן), עם מרכיב אג"ח משמעותי, ובעיקר עם חפיפה רבה ביניהן (לדוגמה, ראיתי תיק שהרכיב יועץ בנקאי שהחזיק קרן 30/70 (מנוהלת, כמובן) לצד קרן 5/95 או משהו מחריד בסגנון. השד יודע למה).