24 התנגדויות נפוצות לבלוג הזה - הסולידית

סיפור המסגרת של הבלוג הזה מוכר לרוב הקוראים.

אחרי מספר שנות עבודה רצופות כשכירה, במהלכן חסכתי בין 75% ל-80% מהכנסתי נטו, הגעתי למצב שבו חסכונותי המושקעים מייצרים די הכנסה כדי לכסות את כל הוצאותי. משהבנתי שעבודה בשכר הפכה לכל היותר לאופציה, פרשתי בגיל 31 ועברתי לעשות דברים שמסבים לי הנאה רבה יותר. הבלוג הזה הוא אחד מהם.  

הסיפור הזה, פשוט ככל שיישמע, נחשב עדיין לחריג מאוד בהקשר התרבותי הרחב.

אנשים מיושבים בדעתם פשוט לא אמורים להבין שיש מציאות מעבר למטריקס הצרכנו-קרייריסטי, על אחת כמה וכמה שיש להם אפשרות להגיע לאותה מציאות בכוחות עצמם.

מכל אדם נורמטיבי מצופה לעבוד ולהרוויח ככל יכולתו, כדי שיוכל לממן לעצמו את "רמת החיים" הגבוהה ביותר האפשרית (כלומר, לצרוך ככל יכולתו, ואף מעבר ליכולתו). אדם שלא נוהג כך נחשב בדרך כלל ללא-יוצלח.

מטבע הדברים, סגנון חיים המקדם מערכת ערכים הפוכה יעורר בדרך כלל התנגדויות עזות. זה לא מפתיע: אנשים לא אוהבים כשממסגרים מחדש את הקיום שלהם בתוך רגעים ספורים. עוצמת ההתנגדות עלולה להבהיל, ואף להניא אנשים מלחשוב על הקונספט של פרישה מוקדמת בעצמם.

מטרת הפוסט הזה היא להשיב בקצרה ל-24 חיצי ביקורת שנורו לעבר הבלוג הזה בשנתיים וחצי האחרונות. כל הטיעונים מבוססים על תגובות אמיתיות שקיבלתי מקוראים לאורך התקופה.

את טיעוני הנגד אפשר לסווג בהתאם ל-3 קבוצות של מתנגדים: המקובעים, הבורים וההססנים.

המקובעים

מבקרים אלה מבינים את העקרונות הבסיסיים ומודעים לכך שפרישה מוקדמת אכן אפשרית בנסיבות מסוימות, אם כי הם דוחים את הפתרון ככזה שאינו בר קיימא.  כלומר, האתגר כאן איננו טכני, משום שהמושגים הטכניים ברורים. הבעיה היא קבעון מחשבתי וחוסר יכולת לחשוב מחוץ למסגרת מושגית תחומה.

1) אם "כולם" ינהגו כמוך, יחסכו באגרסיביות ויפסיקו לעבוד בגיל צעיר, המשק יפסיק לצמוח וסופו שיתרסק, יחד עם החברה כולה.  

אני מודה שעד היום לא הצלחתי להבין את היחס ההפוך שבין מידת ההיתכנות של התרחיש הזה לבין עוצמת החשש שהוא מעורר בקרב קוראים מסוימים.  מדובר בתרחיש היפותטי לחלוטין, שעיקר הרלוונטיות שלו, אם בכלל, הוא כשאלה פילוסופית-אקדמית. כדי להבין עד כמה העניין מופרך, שוו בנפשכם שהאתר הזה היה מכשיר אנשים להפוך למדריכי צניחה. האם מישהו היה מעלה על דעתו לשאול, על אותו משקל,  "אם כולם יחליטו להיות מדריכי צניחה, מי יזרע את השדות? מי יטפל בחולים? מי ימכור אייפונים? המשק יתרסק, והחברה תתמוטט!"

כפי שהפוסט הזה יוכיח, ההנחה ש"כולם" מסוגלים או מעוניינים בסגנון החיים הזה לא מעוגנת במציאות. כדי לצאת מהמטריקס הצרכנו-קרייריסטי עשרות שנים "לפני הזמן" נדרש הרכב אישיות מסוים מאד, המתאפיין ברמות גבוהות מהממוצע של נחישות ומשמעת עצמית ומנגד בצורך נמוך מהממוצע בקבלה חברתית. זו הסיבה שב-3 שנות קיומו של הבלוג הזה, נתקלתי רק במקרים ספורים (ביותר) של ישראלים ש"סחטו את ההדק" ופרשו לפני גיל 40.

בלוגרים חכמים ופופולאריים ממני, כמו ג'ייקוב פיסקר (Early Retirement Extreme) ופיט אלדרני (Mr Money Mustache) מפיצים את בשורת העצמאות הכלכלית כבר קרוב ל-10 שנים. ג'ו דומינגז (Your Money or Your Life) החל לעשות זאת כבר בשנות השמונים. והרי איזה פלא, למרות שהמידע נגיש וזמין לכל, הכלכלה לא התכווצה, פרישה בגיל 30 עדיין נחשבת חריג קיצוני, ואנשים רק עובדים קשה יותר וזמן רב יותר.

אם דוחקים אותי לפינה – שוב, במסגרת דיון תאורטי —  אשיב שבמצב שבו אנשים צוברים הון רב, קונים פחות ועובדים פחות, המשק יסתגל בעצמו. אנשים יפסיקו לקנות ג'אנק, מה שאומר שאנשים יפסיקו לייצר ג'אנק. כן, סביר להניח שצניחת הביקושים תוביל לירידת ריבית, ושהתשואה על ההשקעה תרד אף היא, מה שיחייב לצבור הון גדול אף יותר כדי להגיע לעצמאות כלכלית. מצד שני, חברה שבה אנשים יכולים להגשים את מטרותיהם מבלי להיות כבולים לאילוצים כלכליים תהיה חברה מחוזקת יותר.

אגב, שאלה מעניינת לא פחות — שנראה שאף אחד לא שואל — היא מה יקרה אם "כולם" ימשיכו לבזבז כאילו אין מחר? לא, המשק יקרוס והחברה תתמוטט. כיצד נייצר מספיק מקומות עבודה? ומה העובדים הללו ייצרו בכלל? וכיצד נייצר ביקושים למה שייצרו? ומה עם הזיהום? ואיך הדורות הבאים אמורים לחיות לאחר שכילינו את כל המשאבים?

2) את סותרת את עצמך. תיק ההשקעות שלך צומח ומייצר לך הכנסה בגלל ההתנהלות הצרכניסטית שכנגדה את יוצאת בבלוג. למה את כורתת את הענף שעליו את יושבת?

על יישוב הסתירה, קרא כאן: איך את ישנה בלילה, קפיטליסטית קטנה שלי?

3) יש משהו מאוד אנוכי בגישה שאת מקדמת, שלא לומר פרזיטי. אם כיסית את ההוצאות שלך והגעת לעצמאות כלכלית בגיל כל כך צעיר, כאישה צעירה, בריאה ונבונה יש לך חובה מוסרית כלפי החברה להשתמש בכישוריך כדי לעבוד, להרוויח, לשלם מיסים, לתרום את חלקך ולשאת בנטל.

קרל מרקס ביטא את הלך הרוח הזה, שלמרבה החלחלה עדיין רווח בחלקים מסוימים בחברה הישראלית, במטבע הלשון "מכל אחד לפי יכולתו…"   וגו'.

אף אדם לא נולד כשהוא חייב דבר-מה כלפי החברה, במיוחד אם נזכור שכל חברה מורכבת מפרטים – גברים ונשים – שראוי שידאגו לעצמם ויפרנסו את עצמם (ככל שבכוחם לעשות זאת).  הקביעה שיש לי חובה א-פריורית לשעבד את זמני ומרצי לטובת אנשים אחרים, מבלי שיש לי זכות להתנגד לעניין, מרמזת שזמני ומרצי שווים פחות מזמנם ומרצם של אותם אנשים אחרים.  הטיעון הזה בזוי כמעט כמו האנשים שמשמיעים אותו.

מלבד זאת, בל נשכח שכל חברה זקוקה להון. בכך שאני חוסכת את כספי ומשקיעה אותו, אני ממלאת תפקיד חשוב במשק – תפקידה של הקפיטליסטית (במובן הפרקטי של המילה, כמי שמזריקה הון לחברות עסקיות). כשאני מעמידה את כספי בסיכון, אני תורמת ליצירת מקומות עבודה, ליצירת עושר ולצמיחה כלכלית. זוהי תרומה ישירה לחלקים הפחות יצרניים בחברה.

4) זה פשוט לא מוסרי לא לעבוד.

הטיעון הזה שואב מהאידיאל הפוריטאנו-סוציאליסטי שרואה בעבודה (ראבוטה!) ערך בפני עצמו.

אני טוענת שחלק גדול של שוק העבודה המודרני לא מייצר דבר ולא תורם דבר, גם אם כביכול הדבר משתקף בפעילות כלכלית ענפה ובצמיחה כלכלית. אדם א' שובר חלונות, אדם ב' מתקן חלונות שבורים, שניהם מקבלים כסף והתמ"ג צומח. מיינרד קיינס מרוצה. אני קצת פחות.

חוץ מזה, ההנחה שכל עבודה היא בהגדרה מוסרית או מייצרת ערך לחברה חיובי שגויה מהיסוד. האם, לדוגמה, דעתך הייתה נחה אילו הייתי שבה למעגל העבודה – הפעם כדי להנחות פריק-שואו טלוויזיוני שעניינו כליאת אנשים מעורערים בנפשם רק כדי לבדר את ההמונים? או אילו הייתי אם אני קצינת כוח אדם מפונפנת שיושבת על תקן רס"ן-קומבינה וחותכת כל יום מהקריה ב-14:30 — האם במקרה כזה הייתי מקבלת  סטמפה מוסרית של "נורמטיביות"? לחלופין, אם השקעתי זמן ומאמץ בכתיבת בלוג שחסך ויצר במצטבר כמה עשרות מיליוני שקלים לקוראיו, אך בניכוי הוצאות כמעט שלא הרווחתי ממנו  — האם זו "עבודה"?  ואילו הייתי מרוויחה ממנו עד כדי חציית סף המס — האם זה היה הופך את עיסוקיי ללגיטימיים בראייתך?  

5) התכנית שלך מסוכנת מדי עד כדי חוסר אחריות. מה לגבי סיכונים כמו אינפלציה? מלחמה? מפולת בשוק ההון? קטסטרופות בריאותיות?  

הלא נודע (והבלתי נשלט) תמיד נתפס כמפחיד יותר מהנודע והנשלט. זו הסיבה שחרדת טיסה נפוצה בהרבה מפחד מנסיעה במכונית, אף על פי שהסיכון למות בתאונת דרכים גדול בהרבה. אני מאמינה שאותו כלל חל גם כאן. אנשים באופן כללי נוטים לחוש בטוחים יותר, או לפחות בשליטה על חייהם, כשיש להם עבודה קבועה. הם לא מרגישים בטוחים כשזה נוגע לעניינים פיננסיים, הן ברמת המיקרו והן ברמת המאקרו. אנשים מרגישים בשליטה כשהם נוהים אחרי העדר העדר בתלם החד-גוני של תואר-עבודה-פרישה-מוות. אנשים מרגישים שהם מאבדים שליטה כשהם הולכים נגד העדר.

אף שהתכנית שלי נותנת מענה לרוב הסיכונים שאני יכולה לצפות,  יהיה זה יומרני לומר שאני מבוטחת לחלוטין מפני כל סיכון אפשרי. תמיד יתכנו ברבורים שחורים, שמטבעם לא ניתן לחזות. כדי להתמודד איתם, אני משתדלת לשמר מימד חזק של גמישות, סתגלנות ויכולת להגיב לשינויים, שיאפשרו לי לפתח את המיומנויות ולהתאים את עצמי למציאות המשתנה. חוסר התלות בתלוש המשכורת הוא מרכיב מרכזי באנטי-שבירות הזו. עצוב לומר שבתרחיש של "ברור שחור" אימתני, דווקא מי שנותר קפוא במקומו צפוי להיפגע באופן החזק ביותר. במילים אחרות, הרתיעה משינוי מסוכנת יותר מהשינוי עצמו.

ראו גם: כמה שבירים החיים שלך?

6) בלוג נחמד בסך הכל, אבל הקשקושים הליברטריאנו-קפיטליסטים שלך הורסים אותו

הבלוג הזה מקדם חירות כלכלית, שכמאמרה של מרגרט ת'אצ'ר, היא הבסיס לכל שאר החירויות. הערכים המרכזיים שנגזרים מכאן הם אינדיבידואליזם, אחריות אישית, שוק חופשי, קידוש הזכות לקניין והתערבות מינימלית של הקולקטיב (המדינה) בחיי הפרט. למרבה הצער, השמאל הכלכלי בישראל מנהל בשנים האחרונות מערכה מתוזמרת, מרובת חזיתות, כנגד כל אחד ואחד מהערכים הללו, תוך שהוא דוגל בהעברת האחריות מהפרט למדינה (לצד אדישות מופלאה להשלכות ההיסטוריות של מהלכים כאלה).

הבלוג הזה נועד להוות, בין היתר, קונטרה אידיאולוגית לזרמים הללו. חשוב להבין שהרבה יותר קשה להגיע לעצמאות כלכלית בחברה קולקטיביסטית, אנטי-קפיטליסטית, עם נטל מס רצחני.  ברמה הבסיסית ביותר, אני מלמדת אנשים איך להפוך לקפיטליסטים – להשתמש בכספם כדי לרכוש בעלות על אמצעי הייצור, לקבל פיצוי עבור עצם נכונותם לקחת סיכונים, ובאופן כללי להיות אדונים לגורלם.

ראו גם: מי מעז להיות לא חברתי

7) לא ברור לי למה את מגינה על הטייקונים?

ראה תשובה לשאלה קודמת. אני לא משרתת אף טייקון ובטח שלא מגינה עליו, אבל העובדה היא, שבתור קפיטליסטית שחיה מהכנסה הונית, האינטרסים שלי קרובים יותר לאלה של העשירון העליון מאשר לאלה של מעמדות נמוכים יותר. המנגנון שמאפשר את התלכדות האינטרסים הזו נקרא שוק ההון.  אף טייקון לא יכול "לדפוק" אותי אם אני מחזיקה מניות שלו. אם הוא מרוויח, אני מרוויחה, ואם הוא מפסיד, אני מפסידה.

8) הסגנון המתנשא, הפסקני והמתלהם שלך בלתי נסבל לפעמים. חוסר החמלה שבכתיבתך גורע מהמסרים שאת מנסה לקדם, וחבל.

זה בסדר. להשקפתי, הבעת חמלה כלפי התנהגות אנושית חסרת אחריות – מהסוג שמופיע לרוב בעיתונות הכלכלית המיינסטרימית – היא לא פחות מאכזריות לשמה: היא מונעת מאנשים להכיר בטעויות שעשו ומעודדת אותם להטיח אשמה באחרים (בדרך כלל גוף שלישי עלום כלשהוו) במקום להשתנות בעצמם. הבלוג שלי מנסה להציג זווית קצת פחות נעימה לקריאה, כזו שלא מתבוססת בעולם הבעיה, אלא מתמקדת בפתרונות קונקרטיים שניתן ליישם ברמת הפרט.

הבורים

מבקרים אלה הם הקבוצה הקשה ביותר, בין השאר משום שהם לא מבינים את העקרונות הפיננסיים הבסיסיים ביותר שעליהם ניצב ההבלוג. ככל ניסיון להתווכח עם אנשים שנמצאים ברמה 0 בסולם החסכנות, גם הפעם יתברר חיש מהר שמדובר במשימה בלתי אפשרית.

9) מצטער, את קיצונית מדי. אני לא מוכן להקריב את הנוחות שלי. מה אם תתפגרי מחר? לא תתחרטי על הסגפנות? על כך שלא נהנית מספיק בחיים? שכחת שחיים רק פעם אחת?!

יש אנשים שמבחינתם "נוחות" זו האפשרות לקנות כל דבר שעולה על רוחם. במילים אחרות, כדי להנות מהחיים, הצרכניסט הממוצע ישיב שצריך לבזבז כסף, והרבה. בפרספקטיבה זו, סגנון החיים שלי הוא אמנם לא יותר מהתכלבות רצופה העומדת בסימן הקרבה ושלילה עצמית.

אני מגדירה "נוחות" בצורה אחרת. מבחינתי, נוחות היא כשכל צורך בהיררכיית הצרכים שלי מקבל מענה מלא ובר-קיימא. "חיים נוחים" לשיטתי הם חיים עשירים בזמן פנוי,  בגירויים אינטלקטואלים, בסביבה חברתית שמורכבת מאנשים מעניינים שבחרתי (ולא טיפוסים רעילים שנכפו עלי בשל אילוצים כלכליים), ובנפש בריאה בגוף בריא. אני שמחה "להקריב" מסעדות יוקרה, רכבי יוקרה ומסעות שופינג אחוזי תזזית בתמורה לנוחות מהסוג הזה.

מצד שני, אם בהקרבה קיצונית עסקינן, הבה נבחן את המודל הצרכנו-קרייריסטי הנהוג, הדוגל בבזבוז 40 שנות חיים בעבודה בשכר שתכליתה המרכזית היא לקנות סמלי סטאטוס ולהחזיר חובות. ביקום מקביל, סגנון חיים כזה היה מסווג עד מהרה כהפרעה אישיותית או בהתמכרות משונה. למרבה הטרגדיה, המציאות היא שזו הנורמה הרווחת בישראל… ודווקא סגנון החיים שלי הוא שמסווג כ"קיצוני". התוצאה היא שאנשים כאן סובלים ממצוקת זמן כרונית. הם לא רואים את המשפחה שלהם, אין להם פנאי לתחביבים שלהם, הם נאלצים לבחור על בסיס יומי בין ערכים לתלוש המשכורת שלהם ולהזנות את המוח שלהם בתמורה לכסף ול"נוחות".

אז, השאלה חוזרת אליך. מי כאן הקיצוני? מי שכח שחיים רק פעם אחת?

10) צריך לחסוך לפחות 17 מיליון ש"ח כדי להפסיק לעבוד ולחיות מתיק ההשקעות שלך.

אני מבינה שאימצת את גישת סופי שולמן לחיים (או שמא גישת מפעל הפיס?), שזה בסדר, אבל גם קצת עצוב, משום שיש סיכוי טוב שלעולם לא תשיג סכום כזה, מה שאומר שלשיטתך לעולם לא תוכל לפרוש (עד שתופרש בכוח).

אדם נחשב לעצמאי כלכלית בנקודה שבה הוא מסוגל למשוך סכום שנתי המהווה 3% מסך כל נכסיו ולהתקיים מהסכום הזה. אפשר להגיע לנקודה הזו בשתי דרכים – להגדיל את החסכונות או להקטין את ההוצאות.  אם ניישם את כלל שלושת האחוזים, נגיע בחישוב מהיר למסקנה, שחיסכון של 17,000,000 ש"ח אמור להניב סכום חודשי של 42,929 ש"ח. אם זה הסכום שדרוש לך כדי לכסת את הוצאות הבסיסיות שלך – תנחומי הכנים, סגנון החיים שלך סובל מחוסר יעילות קיצוני.

11) די לבלבל את המוח על "פרישה מוקדמת". לא פרשת, נקודה. העובדה היא שאת מכניסה כסף ממקורות אחרים, כמו הבלוג הזה. כך שבסך הכל הפכת משכירה שעשתה משהו שהיא לא אוהבת לעצמאית שהפכה תחביב לעסק.

אם כוונתך לפרישה במובנה המסורתי – כמו חופשה אינסופית, או רביצה על ספסלי הגינה הציבורית ו/או קופת החולים, אז אכן, לא פרשתי. מצד שני, הסיבה שחסכתי לעצמי עשרות שנים של זמן פנוי לא הייתה  לבזבז אותן בהמתנה עצובה למלאך המוות. זו כמובן הייתה (ועודנה) אפשרות, אבל לא אחת שמתאימה לי. אני מעדיפה לעשות דברים מועילים יותר בזמן שלי, כמו ללמוד דברים חדשים, לפתור בעיות מורכבות, ולייצר ערך תוך כדי תנועה. כן, חלק מהיוזמות הללו מתאפיינות בכך שהן מייצרות גם הכנסה כספית (אני חושבת שצריך להתאמץ מאוד כדי שזה לא יקרה)  ומכיוון שהחוק במדינת ישראל מצווה עלי לדווח על ההכנסה הזו, התאגדתי כעצמאית.

ההבדל ביני לבין עצמאים "רגילים" הוא שאני  לא באמת צריכה את הכסף הזה, בעוד שהם תלויים בו. עבורי זה תחביב, עבורם זה חמצן. אני יכולה לקום ולעזוב בכל שלב, הם לא יכולים. זהו טיבו של העידן הפוסט-תעשייתי: הצורך בהכנסה מעבודה או מעסק הופך לאופציונלי לחלוטין עבור מי שחסך מספיק, ולמאסר עולם עבור מי שלא חסך מספיק.

הפואנטה היא שעצמאות כלכלית מאפשרת לאדם לבחור מה לעשות בזמן הרב שהתפנה לו. יהיו שיבחרו לחיות כפנסיונרים מגיל 30 עד גיל 120. אחרים יחליטו שהם רוצים להתנדב, לחזור ללמוד, לפתוח עסק עצמאי או אפילו לשוב לשוק העבודה, הפעם כפועל יוצא של בחירה ולא של אילוץ כלכלי. עצם האפשרות לבחור היא העיקר, והיא נשענת על אגירת כמות נכבדת של מה שמכונה F*CK YOU MONEY  – סכום כסף שמאפשר לך לקום וללכת בכל רגע נתון. זו הסיבה שאני כותבת את הבלוג הזה: לתת לאנשים אפשרויות בחירה רבות יותר.

12) את מתיימרת לחיות חיים נטולי דאגות כלכליות, אבל דווקא כפנסיונרית צעירה, את נדרשת לחשוב *יותר* על כסף לעומת אנשים נורמליים.

מעניין אותי לדעת אם אתה עושה שימוש בטיעון דומה נגד אורח חיים בריא. "את מתיימרת לחיות ללא בעיות בריאות, אבל דווקא כמי שמקפידה על תזונה בריאה ומתעמלת באופן סדיר, את נדרשת לחשוב *יותר* על הבריאות שלך לעומת אנשים נורמליים."

ולעצם העניין, אני לא מנסה לחיות ללא כסף כלל או לנתק את עצמי לחלוטין מהמערכת הכלכלית (אם כי זו שאיפה ברמת האידיאל). הנקודה היא שהשקעתי זמן בפיתוח המיומנויות שיאפשרו לי לפתור בעיות רבות מבלי להשתמש בכסף כלל, או בסכום נמוך משמעותית. כתוצאה מכך אני זקוקה לפחות כסף באופן כללי, מה שמותיר לי יותר זמן פנוי מבלי להיות כבולה למקור הכנסה יחיד שמכתיב כיצד עלי להתנהל ברמה היומיומית.

13) כל הבלוג שלך הוא רציונאליזציה שיטתית של קמצנות פתולוגית.

קמצן הוא מי שסובל מקושי פתולוגי אבסולוטי לבזבז כסף, גם במחיר של פגיעה באיכות חייו ובסביבה. חסכן הוא מי שחותר להוציא כסף ביעילות, כך שיפיק ערך מקסימלי מכל שקל שהוא מוציא, וזאת במטרה לשפר את איכות חייו וסביבתו. לא אהסס לשלם הרבה מאוד כסף תמורת משהו שמסב לי ערך גבוה מאוד או תורם תרומה ממושכת ומשמעותית לאיכות החיים שלי: נעלי הליכה טובות, מזרן איכותי, אופניים וכן הלאה. קמצן יסכים להתפשר על כל אלה ולו במטרה להוציא פחות כסף.

14) העובדה שהצלחת היא פועל יוצא של פריבילגיות שאין לאנשים אחרים.

מצטערת, לא דוברת קורבניסטית. אפשר להציע לך כרטיס למרוץ לתחתית?

15) אני מעדיף להסתמך על משכורת מהבוס שלי מאשר על הכנסה משוק ההון. עם הבוס שלי אפשר לפחות לנהל סיג ושיח.

אתה שוכח שהבורסה איננה קזינו (אלא אם תרצו שתהיה)

ההססנים

מתנגדים אלה יבינו שניתן עקרונית לפרוש בגיל צעיר, אבל לא משוכנעים כיצד. התגובה הטיפוסית כאן היא "זה עשוי לעבוד עבורך, אבל אני לא רואה איך זה יעבוד עבורי, מפני שבניגוד אליך, אני X / יש לי Y / ואין לי Z". כלומר, הפער כאן הוא טכני בעיקרו. היתרון כאן הוא שחלקם מוכנים ללמוד, ואז אפשר ללמד אותם. אנשים אלה מקבילים לרמות 1 ו-2 בסולם החסכנות.

16) כל העסק הזה מתאים אך ורק לבעלי הכנסות גבוהות. אני בחור צעיר שמרוויח רק 6,000 שקל בחודש, משמע, הבלוג הזה לא רלוונטי עבורי כלל.

מידת הרלוונטיות של הקונספטים שנדונים כאן היא יחסית. הצלחתך במסע לעצמאות כלכלית תלויה יותר בחוסן, ביעילות ובכושר ההסתגלות שלך, ופחות ברמת ההכנסה שלך. לדוגמה, אדם שחי על 50% מהכנסה של 7,000 ש"ח יוכל לפרוש מהר יותר מאדם שחי על 90% מהכנסה של 40,000 ש"ח.

מובן שאם ההכנסה שלך נמוכה מאוד, בהחלט יתכן שתתקשה לפרוש תוך שנים ספורות, וכן, יש טעם לנסות להגדיל אותה. זה לא אומר שהפילוסופיה באתר הזה לא רלוונטית עבורך . אתה יכול להשתמש בה כדי לסלק את חובותיך ולחסוך לפחות 30% – מה שימקם אותך בפוזיציה טובה בהרבה מרוב האוכלוסיה, למרות הכנסתך ההנמוכה.

זכור שלמרות הכנסתך הנמוכה, יש לך נכס יקר לאין שעור – זמן. בזמן הזה תוכל לרכוש מיומנויות שיסייעו לך להגדיל את הכנסתך; ללמוד לייעל את סגנון החיים שלך; ולהנות מאפקט הריבית דריבית, שיביא לכך שבהדרגה, הכסף שתחסוך תשקיע יעשה כסף, והכסף שעשה הכסף יעשה עוד כסף, וכן הלאה, עד שכעבור מספר שנים, ההכנסה ההונית שלך עולה על ההכנסתך ממשכורת.

קרא גם: לבזבז פחות או להרוויח יותר?

 17) "אבל אני אוהב את העבודה שלי!"

הטיעון הזה חוזר על עצמו בדרכים שונות. וריאציה פופולארית נוספת היא "אם כל כך שנאת את העבודה שלך, למה שלא תמצאי משרה כיפית יותר?"

אני מכירה בכך שישנם אנשים שבאמת מסוגלים להנות 50-30 שנה מאותו מקום עבודה, גם אם הם לא "צריכים" לעבוד. וורן באפט הוא דוגמה אחת. אנשים כאלה בהחלט קיימים, ואני לא חושבת שהם משלים את עצמם. הם עובדים כי זה מי שהם. אם נפל בחלקכם להימנות על שורותיהם – אשריכם, אבל אני  לא חושבת שעובדה זו לכשעצמה היא  טיעון טוב נגד הבלוג הזה.

חשוב להבין שבאותה מידה, יש אנשים שלעולם לא יצליחו למצוא מקום עבודה אחד ויחיד שיפרנס אותם היטב ובמקביל יסב להם אושר עילאי. אני אחת מהם. אף שבימי הצעירים אהבתי מאוד את מקום העבודה שלי, גיליתי שחדוות היצירה שבעבודה בשכר נוטה לדעוך בחלוף הזמן, במיוחד עבור מי שנמצא בציר הניהולי ומתקדם בסולם הדרגות. אני מוצאת שהרבה יותר מאתגר ומהנה לעסוק בפעילות כלשהי מתוך עניין אמיתי, ולא מתוך כורח להתפרנס ו/או לממן רמת חיים מסוימת. מבחינתי, החופש לעבוד על מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה, חשוב לי הרבה יותר מממשכורת גבוהה או מהיכולת לקנות מה שאני רוצה.

ראו גם: מתי לומר די

18) ומה אם בכל זאת תרצי או תיאלצי אי פעם לחזור לשוק העבודה? איך תסבירי את ה"חור" הענקי בקורות החיים ואת שחיקת המיומנויות שלך?

השאלה הזו מניחה שארצה לחזור לעסוק בקריירה הקודמת שלי, וזו הנחה שגויה מהיסוד, משום שבאופן כללי אעדיף לאכול זכוכית. סגנון החיים שאימצתי לעצמי משחרר אותי מהצורך לעסוק בתחום התמחות צר (ושנוא). יש לי די פנאי לרכוש מיומנויות רבות ככל האפשר ואף להתמחות בהן כדי יכולת להרוויח מהן, דבר שרק מרחיב את אפשרויות התעסוקה האופציונליות שלי. שנית, מאחר שביצעתי אופטימיזציה רדיקאלית של ההוצאות שלי, אני זקוקה למעט מאוד כסף. זאת אומרת שבפועל, כל עבודה בשכר מינימום תספיק לכיסוי 100% מההוצאות שלי. הגמישות התעסוקתית הזו היא מרכיב חיוני בתכנית שלי.

19) כדי שהמודל הזה יצליח אני צריך להיות "ספץ" בהשקעות.

כשאני מדברת על "השקעת החיסכון בנכסים מניבים", אני לא מדברת אך ורק על ניירות ערך הנסחרים בבורסה. השקעה בעסקים או בנדל"ן להשכרה עשויים להיות חלופה הולמת באותה מידה, ככל שההכנסה שהם מניבים גבוהה מההוצאות שלכם. באופן אישי, אני מעדיפה השקעה בבורסה, משום שהאסטרטגיה הזו כרוכה במינימום חיכוך עם בני אדם אחרים.

הטענה שצריך להיות "גאון השקעות" כדי להשיג תשואה נאה משוק ההון היא מיתוס שקרי מבית היוצר של התעשיה הפיננסית. בבלוג הזה יש שפע של מידע שאמור להסביר לכל אדם בר דעת כיצד לנהל תיק השקעות פסיבי בכוחות עצמו, עם כמה שפחות התערבות מצד ערפדים פיננסים.

התורה על רגל אחת: כדי להצליח כמשקיע, לא צריך להיות "מומחה". צריך להימנע מטעויות גסות.

קרא גם: איך להשקיע בבורסה

20) המודל הזה לא מתאים לי, כי יש לי ילדים, וזה פשוט לא אחראי לחסוך כשיש לך ילדים

הרבה מאוד אנשים מתרצים את חוסר הנכונות שלהם לשנות את הרגליהם הפיננסיים בטענה שהם הורים לילדים, תוך שהם מצניעים באלגנטיות את העובדה שההחלטה להביא ילדים הייתה בחירה אישית מודעת, ושאיש לא כפה עליהם להתרבות. ילדים עולים כסף ולא מייצרים כסף. במובן זה, ילדים הם מותרות כלכלית.

זה לא אומר, כמובן, שהורים לילדים לא יכולים להגיע לעצמאות כלכלית. זה פשוט יקח זמן רב יותר, משום שההוצאות הגבוהות פירושן שיש לחסוך שנים רבות יותר. אפשר לקרוא כאן בבלוג דוגמאות נפלאות לאנשים שמחנכים את ילדיהם לחיסכון ולתבונה כלכלית ועדיין מצליחים לחסוך חלק נכבד מהכנסתם החודשית. הנקודה המרכזית היא, שחלק גדול מההוצאות על ילדים שנתפסות כ"הכרחיות" הן בבחינת צרכים מדומיינים שהוגדרו ככאלה על ידי גורמים חיצוניים. היכולת להבחין בין צרכים ורצונות היא חיונית להצלחה כאן.

אני דוחה על הסף את הטענה שגידול ילדים בסביבה חסכנית גובל בחוסר אחריות. אני חושבת שחלק גדול מהבעיות של הדור הצעיר נובע ממחסור בקשב הורי – פועל יוצא של העובדה ששני ההורים עובדים כמו חמורים, בקושי נמצאים בבית ומבצעים מיקור חוץ של חינוך ילדיהם מגיל 0. כדי לפצות על כך, הורים נוטים להביע את חיבתם דרך הכיס. זו דרך מצוינת להעמיד דור של צרכניזומבים מפונקים וחלולים.

קראו גם: סולידית עם שישה ילדים?!

21) המודל הזה לא מתאים לי, כי אני רוצה למצוא בת זוג בשלב מסוים, וישראליות שונאות קמצנים.

נראה לי שאתה זקוק לשינוי פרספקטיבה. קרא נא את הפוסט הזה.

22) המודל הזה לא מתאים לי, כי אני חושש שהמשפחה שלי תנשל אותי, שאשתי תתגרש ממני ו/או שהחברים שלי יחשבו שאני קמצן

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם העניין היא להצניע את הכוונות שלך ביחס לעצמאות כלכלית / פרישה מוקדמת, ובעיקר לא לגלות לאף אחד את תכנית המילוט שלך. אל תצפה שאנשים יטפחו לך על השכם. עצם חשיפת התכנית בפניהם מהווה איום על תוקפן של הבחירות שבחרו (משכנתא, חובות, צריכה כפייתית).  בנוסף, ככל שאדם "מושקע" יותר במערכת – נטל הלוואה ענקית,  קנה בית או רכב חדש, קודם לתפקיד עם משכורת גבוהה – כך עוצמת ההתנגדות שיביע ביחס ליציאה מהמטריקס תהיה עזה יותר.

מה שחשוב להבין הוא שיש אנשים שלעולם לא יקלטו את העניין. אנשים כאלה אי אפשר לשכנע, ודאי שלא בכוח ההגיון.

עכשיו, משפחה כידוע אי אפשר להחליף, אבל חברים בהחלט אפשר, ולפעמים אפילו רצוי (ככל שהם מסוג ה"חברים" שגוררים אותך לתחרויות מעמדית שבה המנצח הוא בעל הדירה הגדולה ביותר, הרכב המפואר ביותר וזנב הטווס המרהיב ביותר). אם אתה מחפש אנשים בעלי השקפת עולם דומה, הפורום עשוי להיות מקום טוב להתחיל בו (והוליד כבר כמה וכמה מפגשים!).

23) הבלוג שלך לא רלוונטי עבורי, כי אני במינוס.

הדרך היעילה והמהירה ביותר לצאת מחובות היא לקצץ הוצאות במאצ'טה ולמלא את הבור הפיננסי שנוצר בכסף שחסכת. הבלוג יתן לך את הכלים לעשות זאת. כן, ייקח לך זמן רב יותר עד שתוכל להיחשב עצמאי כלכלית, אבל ככל שלא מדובר במינוס קטסטרופלי, הבלוג עשוי לסייע לך.

24) הבלוג שלך לא רלוונט עבורי, כי אני נכה בשיעור 100% / יש לי ילד בעל צרכים מיוחדים / אני צריך לפרנס את הורי הקשישים / אני סובל ממחלה קשה וזקוק לתרופות יקרות / …

ישנם מקרי קיצון שבהם עצמאות כלכלית בגיל צעיר אינה בגדר אפשרות בת קיימא. חשוב להכיר בכך.  כל טענה אחרת תהיה בחזקת קנאות פרימיטיבית ואני משתדלת שלא ליפול לבור הזה.