הגלולה הכחולה של מגש הכסף - הסולידית

מי שעוקב אחר ציוציו של דורון צברי בתקופה האחרונה לא יכול שלא להידבק באופוריה.

במאי "מגש הכסף" מדבר על סרטו הפופולארי במונחים של "חשיפת המטריקס", "וירוס מתפשט", ו-"צונאמי". את עצמו הוא מתאר בתפקיד מורפיאוס, כמי שחושף את ההמונים למציאות הדיסטופית שמשעבדת אותם ומעניק להם תקווה לעתיד טוב יותר. צאו לרחובות, הוא מפציר במעריציו; כבר לא סתם דופקים אתכם– דופקים אתכם, וכעת אתם יודעים מי, כמה ואיך.

אם לשפוט לפי הבאזז שמעורר "מגש הכסף", קשה לומר שצברי מגזים.

מה שהתחיל בפמפום אגרסיבי בכלי תקשורת התפתח לכדי פולחן אישיות של ממש ברשתות החברתיות. גיבורי הסרט מתוארים כאלים, לא פחות, ויש כבר מי שמבקש שיעשו "מיקי רוזנטל" וייכנסו לפוליטיקה. הסרט עצמו הולך ומקבל מעמד של "אורים ותומים" כלכלי, עד שמצאתי את עצמי דוחה הזמנות מטעם עוקבים אקראיים להשתתף בהקרנות פומביות שלו.

אני מודה — עוצמת הסחף הפתיעה אותי. זוהי ללא ספק ההתעוררות "החברתית" העזה ביותר שנראתה כאן מאז ימי 2011. התופעה הזו מרתקת בעיני לא פחות מכפי שהיא מטרידה.  לכן, יש טעם לשוב ולהתייחס אליה.

הדיסטופיה

יוצרי הסרט השכילו להבין שהמעמד הבינוני בישראל כבר מזמן לא תלוי בעצמו.

רוב האנשים תלויים יותר ויותר במערכת מורכבת, מבלי שהם מבינים כיצד היא פועלת ואיך נכון להתמודד איתה. התלות הזו – פועל יוצא של התמחות-יתר, צרכנות-יתר והיעדר מחשבה ביקורתית — מובילה רבים להתנהג כדגים שאינם מודעים למים שסביבם, כעכברים המתרוצצים במבוך מבלי להבין שהמבוך עצמו הוא חלק מניסוי מעבדה.

לתוך החלל הזה – הממוסגר במונחים של "חשיפת האמת" –  יצקו יוצרי "מגש הכסף" את השקפת עולמם, דרך לשונם המצוחצחת של לוחמי צדק חברתי דעתניים ובעלי שיעור קומה. העסק כולו נארז בהפקה טלוויזיונית מהוקצעת, עטופה במערכת יח"צ משומנת, ובלחיצות מתוזמנות על המתגים האמוציונליים הנכונים ("אתם קורבן, המערכת אשמה").

בנקודה זו מתחיל התיאור הגרפי של המציאות הכלכלית בישראל — על בעלי ההון השולטים בה, במשאבי הטבע שלה ובמוסדותיה הפיננסיים, הפוליטיים והתקשורתיים; על ההטבות המפליגות להן הם זוכים — על חשבון הציבור; על הריכוזיות, השחיתות והיעדר התחרותיות; על השירות הציבורי המנופח, על העוני וחוסר השיוויון; על משבר הדיור; ועל השפעתה ההרסנית של ההפרטה על מדיניות הרווחה.

הדיון כולו מנוסח במעין דיכוטומיה מרכסיסטית של "אנחנו והם", מנצלים ומנוצלים, עושקים ונעשקים, פטריקים ופלבאים.

הבה נניח, לצורך הדיון, שאני מקבלת את מכלול הטיעונים של רולניק, זליכה וגוטווין כאמת צרופה, כאילו הייתה "המטריקס" כהוויתה, ושהביקורת הרבות שנשמעו על תוכן הסרט (להלן אקזמפלר 1, 2, 3, 4)  אינן אלא קשקושים מטעם ניאו-ליברליים מפוחדים שעומדים נבוכים נוכח גלי ה"צונאמי".

מכאן שאני מניחה ש"מחוללי העוני" בישראל הם כולם גורמים מערכתיים, מאפיינים של ה"שיטה" הקלוקלת, שאינם קשורים כהוא זה לבחירות האישיות ולסגנון החיים של הכפופים לאותה שיטה.

ש"בעלי ההון" הם אויביו המושבעים של המעמד הבינוני, ושהדרך היחידה להתגונן מפניהם ב"ג'ונגל" של השוק החופשי היא רגולציה ממשלתית –  אותה רגולציה שעומדת ביסוד השחיתות והריכוזיות שכנגדה גיבורי הסרט מתקוממים באריכות.

שתפקיד הממשלה הוא "לטפח את הפרדס", ולא מסתכם, חלילה, ביצירת מסגרת שתבטיח שאנשים יוכלו לסחור זה עם זה מבלי להרוג זה את זה.

שתור הזהב הסוציאליסטי ששרר כאן עד שנות השבעים רוסק במתכוון על ידי אבירי האופל של השוק החופשי, שביקשו לכונן כאן סדר ניאו-ליברלי חדש, לפרק את המדינה-האם מאחריותה כלפי אזרחיה-עולליה, ולהפקיר את כולנו חסרי-אונים בג'ונגל.

שההיפר-אינפלציה והמפולת בשוק המניות בשנות השמונים היו שתיהן חלק מאותה קונספירציה מתוכננת לרסק את "מדינת הרווחה" – ללא כל קשר למשברים הגלובליים, למעבר מכלכלה מתוכננת לכלכלת שוק חופשי, ולנסיבות חיצוניות אחרות.

וכמובן, שלסרט אין כל אג'נדה פוליטית, ושאל לנו לצפות בו או לנתח אותו במונחים של שמאל-ימין – אתם יודעים, ניטרליות אובייקטיבית. V15 כזה.

התמונה שמצטיירת מולי שחורה משחור. כצופה תמימה, אני למדה ש"השיטה" כולה מעוותת מהיסוד, בלתי-הוגנת, ומוטה באופן מובנה לטובת המחוברים, המושחתים ובעלי ההון.

לא עוד, מבטיחים לי. המסכה נקרעה, האמת נחשפה, וכעת אני אמורה להבין שהמשחק מכור מראש.  כעת דברים ישתנו.

צללים על קירות המערה

אלא שבנקודה זו ממש מתגלה "מגש הכסף" במלוא חולשתו.

קרוב ל-95 אחוזים מהסרט מוקדשים לתיאור מפורט של עולם הבעיה – מציאות כלכלית קודרת, מעוולת, שסוגרת על האזרח הפשוט מכל כיוון. אך כשזה נוגע לפתרונות קונקרטיים, לדרכים מעשיות לשינוי אותה מציאות, להתנתקות מה"מטריקס" — הסרט לוקה לפתע בריפיון אנמי.

דבר אחד משותף לכל "הפתרונות" שמציעים צברי וגיבורי סרטו: כש-100% מהבעיות מיוחסות ל"שיטה", אך טבעי ש-100% מהפתרונות יתמקדו בניסיון לשנות את השיטה.

מבחינתם, האזרח הקטן דפוק כל כך, מרוסק כל כך וחלש כל כך, עד שהאמצעי היחיד שנותר בידיו כדי להשפיע על  גורלו הוא הפעולה הקולקטיבית – לחבור לאסופת "דפוקים" כמותו ולפעול כקולקטיב עד ליצירת המהפך המיוחל, שסופו ריסוקה של השיטה הקיימת והחלפתה באחרת. איך עושים את זה? תלוי את מי שואלים.

גוטווין — שעיקר תפקידו בסרט הוא "למרכז" את זליכה ואת רולניק — רומז למרי אזרחי אלים כדרך פעולה אפקטיבית לשינוי השיטה והמדיניות. הד לדבריו נשמע גם בראיונות שהעניק צברי, שטען שאם הסרט לא יצליח להוציא את ההמונים להפגין ולהצית מחדש את מחאת 2011 – הרי שנכשל במשימתו.

זליכה, מעט מחובר יותר למציאות, סבור שהפתרון הוא פוליטי, ושיש להחילו מגבוה. בהתאמה, הוא מציע שנחליף את "שומרי הפרדס" בקלפי בכאלה שישמרו על האינטרסים שלנו (הווה אומר, תמיכה בקוריוז המתקרא מפלגת מרצ, שהתמחותו העיקרית היא הצדקת הטלת מיסי ענק בנימוק שהדבר נדרש כדי להגן עלינו מפני שודדים גדולים יותר – מקרה קלאסי של הפוליטיקה של השוד).

הפתרון של רולניק הרבה פחות ברור. בטור שפרסם אתמול, בו שלל כבדרך אגב את הפתרונות שהציע עמיתיו למגש, כתב: "האנרגיה האדירה של 'מגש הכסף' צריכה להיות מתועלת להגברת המעורבות והפעילות האזרחית, כל אדם לפי יכולותיו, כישוריו ויוזמתו – ולא לדכדוך, נהי ושבר שכולם מושחתים והכל דפוק. את תחושת החירום והדחיפות, אם יש כזאת, צריך לתעל ללמידה, ליצירה ולבנייה…"

אם הבנתם את כוונת המשורר, מוזמנים לשתף אותה בתגובות. אני, בכל מקרה, לא הצלחתי לזקק מכאן תכנית פעולה מפורטת, שמסבירה צעד צעד איך להגיע לשינוי.

אשר למעריצי הסרט עצמם, נראה שמבחינתם הפתרון מובן מאליו. הם חפצים בהקמתו מחדש של המבצר הפטרנילסטי המכונה "מדינת רווחה", אותה מכלאה פרוטקציוניסטית, לול בירוקרטי-רגולטורי מסורג, שסוגר על האזרח וכופה עליו קחת פחות ופחות אחריות על עצמו, מתוך השקפה הדוגלת בחוסר אמון קיצוני ביכולתם של בני אנוש לדאוג לעצמם. עצוב לומר שעדיין לא קצנו בהנדסה חברתית דרוויניאנית מסוג זה, שסופה שתעקר, גנטית ואבולוציונית, את יכולתם של הדורות הבאים לקבל החלטות בכוחות עצמם.

אפשר כמובן לטעון שהסרט מתיימר רק "להציף" את הבעיות, לעורר מודעות ציבורית ולהשאיר את הפתרון לדיון ציבורי רחב יותר; שיהיה זה יומרני לצפות מסרט בן שלושה פרקים לתאר את מכלול הבעיה, על כל המורכבות שבה, ובמקביל להציע דרכי פעולה מפורטות כדי למגר אותה; ושבאופן כללי, אנשים מעדיפים לשמוע מי דופק אותם וכמה, ולא על חלופות פרקטיות. פתרונות, כידוע, מביאים חרא של רייטינג.

אבל אם אכן כך, הקרדיט שניתן ל"מגש הכסף" מוגזם בכל קנה מידה, וכמוהו עצם הקבלתו ל"מטריקס" ודומיו.

רגע לאחר שחשף אותו לעוולות הקיום, מורפיאוס העניק לניאו את האפשרות לחלץ את עצמו מאותה מציאות. ב"מגש הכסף", הדרך היחידה להיגאל היא לסמוך על אחרים שיגבשו שיטה טובה יותר עבורנו: כזו המתאפיינת בממשלה מנופחת, רגולציה מעמיקה, ובהתערבות מדינתית בכל שעל. האירוניה מהדהדת. הגלולה היחידה שמוצעת כאן היא הגלולה הכחולה.

קיים דיסוננס זועק בין עוצמתן, מורכבותן ועומקן של בעיות היסוד שמתאר "מגש הכסף" — "עוני", "אי שיוויון", "ריכוזיות", "שחיתות", "יוקר המחיה", "ג'ונגל ניאו-ליברלי" ו-"הפרת האמנה החברתית"  — לבין הנאיביות האוטופיסטית, השטחיות והיעדר הפרקטיות שמאפיינת את הפתרונות המוצעים, הן בסרט עצמו והן בשיח הציבורי שהתעורר בעקבותיו. האסירים במערת אפלטון גילו אולי את מקור הצללים שעל הקיר,  אך הם נותרים לכודים במעמקי המערה, אזוקים זה לזה.

הפתרון שלי

בכל מערכת ובכל שיטה כלכלית, לעולם יהיו רמאים, שקרנים, גנבים ונצלנים שישאפו להטות אותה לטובתם על חשבון אחרים. הטיעון המרכזי בעד רגולציה – כפי שמשמיעים אותו גיבורי "מגש הכסף" — הוא הצורך לרסן גורמים שליליים אלה.

 אלא שכפי שיעיד הניסיון ההיסטורי, הבעיה עם שיטות שדוגלות ברגולציה אגרסיבית של השוק החופשי היא שהן מהוות "מגנט" לשחיתות בהיקף גבוה בהרבה. מנגד, שיטות הדוגלות בשוק החופשי בהגדרתן מובילות לאי-שיוויון, משום שבני אדם, מה לעשות, אינם שווים ביכולותיהם.

אז מה עדיף — אי-שיוויון קיצוני או רגולציה חונקת?

מובן שאין תשובה מושלמת, וממילא, בעולם דינאמי, התשובהתשתנה ככל שהנסיבות ישתנו. המסקנה שלי היא שהחיפוש אחר השיטה הכלכלית המושלמת הוא בזבוז זמן במקרה הטוב, וסיוט אוטופיסטי במקרה הרע.

נדרשו לי קצת יותר מעשר שנים כדי להגיע לתובנה הזו, וככל שאני מתבגרת אני נעשית משוכנעת יותר בעצם נכונותה. בהנחה שאתם לא פוליטיקאים, מעצבי דעת קהל או פקידי ממשל בכירים, עיסוק בניסיונות "לשנות את השיטה" הוא כמעט תמיד בזבוז משאבים, ומסתכם בתוצאות שאינן אופטימליות.

כדי להשיג אימפקט משמעותי, השינוי צריך להיות מעשי, ולהתחיל ברמת הפרט.

אתם יושבים במעמקי הסיפון התחתון של הטיטאניק בערב ה-15 באפריל 1912. לבכם מנבא רעות, ואתם משוכנעים שהספינה בדרכה לאבדון. נותרו לכם שעתיים להציל את עצמכם ואת יקיריכם.

דרך פעולה אחת היא להתחיל לבנות סירות הצלה מאולתרות, בתקווה שהשכנים בתא הנוסעים ילמדו מכם ויתחילו אף הם לבנות סירות כאלה. זהו פיתרון מבוזר לבעיה מורכבת, וחשוב מכך – הוא סקלאבילי.

דרך פעולה אחרת היא לגייס כמה פעילים קולניים, להתפרץ לחדרו של הקברניט, ולדרוש ממנו בתקיפות שישנה את מסלול הספינה בטענה שהוא מוביל את כולנו לאבדון. הפתרון כאן הוא בינארי, בבחינת "הכל או כלום". גרוע מכך, זה פתרון ריכוזי (מתמקד בגורם אחד בלבד) ובלתי סקלאבילי. כמו כן, הסיכוי שהקברניט בסופו של דבר ייעתר לבקשתכם וישנה את המדיניות שואף לאפס.  סביר הרבה יותר שיקרא לביטחון כדי שיעצור אתכם.

לא קשה לתרגם את האנלוגיה הזו להקשר הפיננסי.

קחו שני אנשים –  ראובן ושמעון — שמרוויחים 5,000 ש"ח בחודש כל אחד. שניהם מאסו במצב הקיים וחפצים בשינוי. ראובן מאמין שהשיטה אשמה, ולכן הוא קורא לשינוי קולקטיבי. הוא נעשה "פעיל חברתי", משתתף בהפגנות, זובח ל"מגש הכסף" ומתעד את גורלו האומלל במאמרים נוגים ב"שיחה מקומית" או ב"המקום הכי חם בגיהנום" (או בכל ספוג קורבנות מקוון אחר, לצורך העניין). שמעון, לעומתו, מפסיק לקנות ג'אנק, נגמל מאשראי צרכני, נפטר מהרכב, לומד לבשל, עובר למקום קטן יותר, הופך תחביבים לעסקים רווחיים, לומד להשקיע בעצמו את מה שנשאר לו בכל חודש, ומתעד את כל זה במסע אישי ב"פורום הסולידית".

הריצו 10 שנים קדימה. ראובן תקוע באותו מקום. שמעון עם שווי נקי של כמה מאות אלפי שקלים.

אני מוכנה להתערב על זה.

אקטיביזם פוליטי הוא אוקסימורון. אין בו "אקשן", אלא נסיונות שכנוע מילוליים בלבד. ההפגנות, הנאומים, הסיסמאות, העצומות, התיפופים, הצפירות, ההתפרצות לוועדות וחסימת הצירים – כל זה דיבור, ולדבר, כידוע, זה זול. האקטיביסט מנסה לשנות את המציאות בכך שהוא משכנע אנשים במילים, ולא במעשים. במונחים של הותרת חותם והשפעה על המציאות, אני מוצאת שהאנרגיה הזו מושקעת לריק.

כמו צברי ושות', גם אני מנסה לחולל שינוי חברתי (*). גם אני מכירה בכך שהשיטה הכלכלית הקיימת מתאפיינת ברמות גבוהות של סבל, אי-צדק, חוסר שיוויון. ההבדל ביני לבין גיבורי "מגש הכסף" הוא שאני מעדיפה שלא לשקוע בבוץ של עולם הבעיה. אני מעדיפה לספר לאנשים מה הם יכולים לעשות ברמה האישית, בדלת אמותיהם, כדי להגביל, ואף למנוע לחלוטין, את יכולתה של השיטה לדפוק אותם.

מה שמביא אותי לנקודה העיקרית.

השיטה הכלכלית הקיימת חושפת את שיא כיעורה דווקא מול אלה שמתנהלים בדיוק בהתאם לתכתיביה. הנחות היסוד האקסיומטית של גיבורי מגש הכסף הן שכולנו חייבים להחזיק ברכב פרטי, בדירה ממושכנת עד צוואר, בטלפון סלולארי ובמזון מעובד מהסופר; שהחסכונות שלנו אפסיים, שכולנו תלויים לחלוטין בתלוש השכר הקפוא,  בפנסיה הגזלנית, ובריבית הרצח על הלוואות שלנו.

כן — הרוב המכריע של הישראלים בהחלט חי כך.

כן – ככל שאתה תלוי יותר במערכת – עובד כמו חמור ומבזבז כמו חמור וחוזר חלילה —  כך יש לה הזדמנויות רבות יותר לדפוק אותך ולהתעמר בך.

אלא שדבר מהנ"ל אינו מחויב המציאות. כולם בגדר בחירה אישית, תולדה ישירה של סגנון חיים מסוים, שאפשר לשנות כעניין של החלטה.

זו הגלולה האדומה שחסרה כל-כך במגש הכסף.

אני רואה סביבי פעילים חברתיים שמבקשים לחולל שינוי רדיקאלי של השיטה מבלי לשים לב שהם קשורים אל "המטריקס" בטבורם.

הם יוצאים נגד הקרטל בשוק הרכב אבל קונים מכוניות כמו לחמניות; יוצאים ל"מחאת אימהות" עם עגלות ילדים בשווי 10,000 שקל; מתלוננים על גובה הריבית אבל ממשיכים ללוות כאילו אין מחר; משלמים 6,000 שקל על דירה בכיכר המדינה ויוצאים להפגין נגד יוקר המחיה.

הם משוכנעים שהשיטה דופקת אותם – ולא מבינים שהסיבה היחידה לכך היא שהם מאפשרים לה לעשות את זה. האירוניה לא פחות מהממת.

משוכנעים שבעלי ההון אקפיטליסטים נהנים מהטבות ויתרונות בלתי-צודקים? חושבים שהם "דופקים קופה" על חשבונכם, ושטובתם חשובה לממשלה מטובתכם?  ובכן, חסכו כסף והפכו לקפיטליסטים בעצמכם. רכשו בעלות חוקית בעסקיהם של "הטייקונים" (=מניות), כך שתוכלו להנות מרווחי העתק שלהם. הייתם מאמינים שהעברת הון יכולה להתבצע מהמעמד העליון למעמד הבינוני?

הבנקים נהנים מכוח רב מדי? גוזרים אתכם בעמלות ומחסלים את התחרות בשוק האשראי? הריבית חונקת? עצבו את סגנון חיכם כך שלא תזדקקו לאשראי. למדו שאפשר לחיות היטב גם בלי לקנות דברים בכסף שטרם הרווחתם. הבינו שהמינוס בבנק הוא לא התנהגות נורמטיבית, אלא עדות למצב חירום מהדהד. חסכו כמו משוגעים – כדי שהבנק יתחנן אליכם, ולא להיפך.

הריכוזיות בשוק הרכב כבדה לכם על הכיס? מחירי הדלק לא הגיוניים? מכרו את המכונית, שימו סוודר ותתחילו לדווש. כך אתם נותנים אמירה פוליטית, ובמקביל מבצעים אופטימיזציה רדיקאלית של ההוצאות שלכם — מה שמשפיע באופן מיידי על הכיס שלכם.

אני יכולה לתת עוד עשרות דוגמאות. בתמצית, הפתרון שאני מציעה לתחלואי השיטה מתמקד ביצירה והגדלה חופש התמרון במסגרת השיטה הקיימת, רעה ומעוולת ככל שתהיה, גם אם הדבר מחייב שימוש בכלים של השיטה עצמה נגדה.

המפתח להצלחה הוא להתעלם במודע מ"הוראות ההפעלה", שתכליתן להסליל את כולנו בציר לימודים-עבודה-משכנתא-פנסיה-מוות. אני, לדוגמה, העדפתי להשתמש בפירמידה הצרכנו-קרייריסטית כמקור לייצור הכנסה פסיבית כמשקיעה, ולא כמקור להכנסה פירותית כשכירה שמוכרת זמן תמורת משכורת.

הסטייה מהתלם מאפשרת לי להתעלם באלגנטיות משאר ההגבלות שכופה השיטה על נמעניה. לדוגמה: השיטה קובעת כמה מס הכנסה אשלם,  אבל היא לא מחייבת אותי לעבוד. השיטה קובעת מהירות מרבית לנסיעה בדרכים, אבל היא לא מחייבת אותי להחזיק רכב. השיטה קובעת גיל פרישה לקבלת קצבת זקנה. אבל היא לא מונעת ממני לחסוך באגרסיביות ולפרוש 30 שנה לפני כן.  

כסוכנת שינוי בתוך המערכת, יש לי שיקול דעת. יש לי חופש בחירה. הם מקנים לי את האפשרות לצמצם ואף לנטרל לחלוטין את השפעותיהם של הכשלים ומנגנוני אי-הצדק שכופה השיטה. הבחירות האישיות שאני בוחרת משפיעות על מצבי הכלכלי יותר מכל פעולה אקטיביסטית או קולקטיבית שאני יכולה להעלות בדעתי.

ברור לי שרוב האנשים יעדיפו לתלות את כישלונותיהם ומצוקתם במערכת חיצונית. זה קל, וזה זול, וזה לא מצריך מאמץ. זו גם הסיבה ש"מגש הכסף" מצליחה כל כך – היא משכנעת אנשים שהבעיה היא בשיטה, לא בהם, ובעקיפין מדרבנת אותם שלא להשתנות.

 הבלוג הזה קיים כדי לאפשר לאלה מבין יחידי הסגולה שבאמת רוצים בכך להתנתק מהמערכת.