כושר המחיה מול יוקר המחיה - הסולידית

האסטרטגיה המובילה לפתרון בעיות בעולם המערבי, ובמיוחד בקרב צרכני המעמד הבינוני, היא להשתמש בכסף. כל שאלה מורכבת, ציבורית או פרטית, מרודדת ומפושטת לצורתה האווילית ביותר, בנוסח: "כמה כסף צריך כדי לפתור את הבעיה" או "מנין נשיג את הכסף הדרוש".

מנעד הבעיות שנפתרות באופן הזה הוא לא פחות ממדהים. רעב? קנה לך פיצה. סובלת מכאב ראש? קני כדור. שמן? הירשם לסדנת הרזייה. נסתמה האסלה? שלם לאינסטלטור. יש לך כסף פנוי? קח יועץ השקעות. אנשים עניים משום שהם לא יודעים להתנהל עם כסף? תן להם עוד כסף.

אם הפתרון (הכספי) שהוצע לא פתר את הבעיה, המסקנה הבלתי נמנעת היא שצריך לזרוק עליה עוד כסף. ואם זה עדיין לא עובד — סימן שלא השתמשנו במספיק כסף. זו תמצית הגישה הצרכניסטית לפתרון בעיות, במלוא הליניאריות והחד-מימדיות שלה.

מובן שאם כסף מהווה הדרך האולטימטיבית לפתור בעיות בעולם המודרני, כל שכן כדי לממש את "החיים הטובים", הרי שכולנו צריכים להחזיק בכמויות מפלצתיות של כסף כדי לשרוד.

זה נכון במיוחד כשהשכר נשחק וכשיוקר המחייה מרקיע שחקים. אם ניישם את חוק המינימום של ליביג – שקובע שקצב הצמיחה נקבע לפי המשאב הנדיר ביותר – הרי שכסף הוא ללא צל של ספק "הגורם המגביל" האולטימטיבי. הסיבה שכולנו תקועים במקום, סובלים ונאבקים היא שאין לנו מספיק כסף.

הטענה הזו הייתה יכולה להיות מושלמת אלמלא כמה משוגעים (כמו כותבת שורות אלה) שמוכיחים בעצם הוויתם שאפשר לחיות ברמת חיים גבוהה גם ברמת הוצאות שאינה חורגת בהרבה ממה שמכונה "קו העוני".

איך זה יתכן? מה מבדיל אותם מההמון המיוסר והנאבק? ואם כסף הוא לא הגורם המגביל… אז מה כן?

הטענה שלי היא שהמשאב הנדיר ביותר בקרב צרכני מעמד הביניים הוא לא כסף, אלא כושר מחייה.

כושר המחיה הוא היכולת להשיג את אותה רמת חיים תמורת פחות כסף, או לחלופין: היכולת להנות מרמת חיים גבוהה יותר מאותו סכום כסף.

ניתן לחשוב על כושר המחיה במונחים של מכפיל יעילות. ככל שמכפיל היעילות גבוה יותר, כך ניתן להנות מרמת חיים גבוהה יותר מכל סכום כסף נתון. ככל שהמכפיל נמוך יותר – כלומר, כושר המחיה נמוך יותר – כך אדם זקוק לסכום גבוה יותר כדי לקיים את אותה רמת חיים, מה שחושף אותו ליוקר המחיה ולשאר עוולות מערכתיות.

"כושר המחיה" נחלק למרכיב טכני ומרכיב פסיכולוגי.

המרכיב הטכני כולל מיומנויות יסוד וכישורי חיים בסיסיים, שהישענות עליהם יכולה להוות תחליף שווה-ערך להוצאה כספית: בישול, גינון, תיקונים פשוטים, תפירה, עזרה ראשונה, הגנה עצמית, מיומנויות פיננסיות, תכנות, משא ומתן, מיומנויות למידה (מחקר עצמאי) ועוד.

כישורים אלה  משפרים את היכולת לפתור בעיות באופן עצמאי, מבלי להידרש לפתרונות מן המוכן. כך, במקום לקנות פיצה, אדם מיומן יכול לבשל לעצמו ארוחה; במקום להצטרף לסדנת הרזייה, הוא יכול רץ מסביב לבלוק; במקום לשלם לאינסטלטור, הוא יכול לקחת פומפה; ובמקום לשלם למנהל תיקי השקעות, הוא יכול לבנות לעצמו תיק השקעות פסיבי משלו. כל זה לא טריוויאלי מנקודת מבטו של הצרכניסט נטול המיומנויות, שיעדיף לפנות לסמכות חיצונית כדי שתתקן את הבעיות שלו בתמורה לתשלום.

אם המרכיב הטכני מתייחס לעצם היכולת להשיג מוצרים ושירותים מבלי לשלוף את הפלסטיק ולגהץ אותו, הרי שהמרכיב הפסיכולוגי, והקריטי יותר, מתייחס לעצם ההכרה באפשרות הזו.

כאן לדעתי נמצא המחסום העיקרי שתוקע אנשים במקומם: הם מתקשים לתפוס שכסף הוא לא הנשק היחיד ב"ארסנל פתרון הבעיות" שלהם.  הקושי נובע הן מכוח ההרגל (הרי לדגים קשה לראות את המים שסביבם), והן משום שכולנו מופצצים ללא הרף במסרים שמעודדים בזבזנות. קוצר הראייה נעשה חמור במיוחד בהיעדר  דמיון וחשיבה יצירתית — תכונות שהצרכניזם הממוסד לא מעודד, בלשון המעטה.

אדם עם מכפיל יעילות / כושר מחיה גבוה מאוד זקוק למעט מאוד כסף כדי לחיות ברמת חיים גבוהה. גם אם טכנית הוא חי קרוב מאוד לקו העוני, הוא מסוגל להשתמש במשאבים העומדים לרשותו – כישורי החיים שלו — כדי לפתור בעיות. לעומת זאת, אדם עם מכפיל יעילות נמוך או שלילי יתקשה מאוד להתקיים על אותו הסכום. אדם כזה, אני מתארת לעצמי, יזדקק להון תועפות כדי לשרוד.

את טענה הזו אפשר לייצג באופן מתמטי, באמצעות המשוואה הבאה:

רמת חיים = עלות המחיה * כושר המחיה

כאשר "רמת חיים" מתייחסת לרמת הרווחה הכלכלית במונחים של איכות וכמות הסחורות והשירותים, ואילו "עלות המחייה" היא סכום הכסף הדרוש כדי לקיים רמת חיים נתונה.

עבור הרוב המכריע של אוכלוסיית מעמד הביניים, כושר המחיה (מכפיל היעילות) – עומד על 1.

הצרכנו-קרייריסט הטיפוסי מתמחה בתחום צר כלשהו, הופך את התחום הצר הזה למקור הכנסתו הבלעדי, ומשתמש בכסף מאותו מקור הכנסה כדי לרכוש בשוק פתרונות לבעיות שנוצרות עקב זניחתן ההדרגתית של כל יתר כישורי המחיה.

התוצאה היא שמנקודת מבטו של המעמד הבינוני הצורך והעובד (והצורך), רמת החיים = עלות המחיה.

אם הוא מוציא מכיסו 5,000 ש"ח כל חודש כדי לממן את רמת חייו, ערך התמורה (רמת הרווחה הכלכלית) שהוא יקבל יהיה בדיוק 5,000 ש"ח. מובן שמכיוון שכל שקל "נשרף" על רמת חיים,  שיעור החיסכון שואף לאפס.

(*) מכפיל היעילות עלול אף להיות שלילי (כלומר, קטן מ-1). לדוגמה: אדם שמבזבז את כספו על הגרלות לוטו, ג'אנק פוד, וריבית על אשראי צרכני, מייקר את עלות המחיה שלא לצורך, וכך פוגע במישרין ברווחה הכלכלית שלו. לדוגמה: אדם שעלות המחייה שלו היא 5,000 ש"ח,עם מכפיל יעילות של, נניח, 0.7, יהנה מרמת חיים של 5,000 ש"ח*0.7= 3,500 ש"ח בלבד. כלומר, הוא מקבל תמורה נמוכה מכל שקל שהוא מוציא. במצב כזה, עצמאות כלכלית אינה אפשרית.

אחת התוצאות העגומות של המצב הזה היא שבירות: תלותם של הצרכניסטים בכסף משמעותה שרמת חייהם תלויה לחלוטין בנסיבות חיצוניות, שלרוב אינן בשליטתם. כשההכנסה שלהם נפגעת, או כשיוקר המחיה משתולל, רמת החיים שלהם יורדת בהתאמה. לשון אחר: בהיעדר כושר מחיה, קיים ייחס הפוך בין רמת החיים של הצרכניסט חסר המיומנויות לבין יוקר המחיה.

היבט מצער נוסף של התופעה הזו הוא שהצרכניסט הטיפוסי יוצא מנקודת הנחה שכ-ו-ל-ם חיים לפי אותה משוואה. ללא כושר מחיה, הפתרון היחיד שהצרכניסט רואה כדי להעלאת רמת חייו הוא לפעול  יחד עם צרכניסטים נוספים לשינוי מערכתי להוזלת יוקר המחיה. את המחאות החברתיות השונות – מ-2011 ועד מחאות הגז – צריך להבין לאור הטענה הזו.

באופן דומה, כשאותו צרכניסט לא מיומן נתקל בבלוג הזה, ומגלה שאני מוציאה בערך 3,800 שקל בחודש, הוא מסיק מייד שמכיוון שעלות המחייה שלי נמוכה כל כך, הרי שרמת החיים שלי עלובה באותה מידה. מבחינתו, כל הבלוג הזה אינו אלא תגובה קיצונית ביותר ל"יוקר המחיה" – קורבן שהוא עצמו כמובן לא מוכן להקריב.

אני יכולה לנסות להסביר לו שאני חיה כמו מלכה (או אצילה פיאודלית), אבל רבים הסיכויים שהוא פשוט לא יבין. מבחינתו, בחרתי להתפשר על רמת חיי: הרמתי ידיים, הודתי בתבוסה, נכנעתי לטייקונים / לממשלה המרושעת.

מה שהוא מחמיץ זה שלמשוואה הזו יש עוד נעלמים. את כושר המחיה אפשר לשפר. 

 נניח, כדוגמה תאורטית, שאני מוצאת דרך לקנות כל דבר בהנחה של 20%  — למשל, דרך שימוש שיטתי בקופוני הנחה. זאת אומרת שאני משיגה את אותה רמת חיים ב-80% מעלות המחייה. כך, ניתן לומר שמכפיל היעילות שלי כעת הוא 1/0.8=1.25.

אם נניח שעלות המחיה (=מחיר סך כל השירותים והמוצרים שאני צורכת) היא 5,000 ש"ח בחודש, אזי

5,000 ש"ח * 1.25 = 6,250 ש"ח

במילים אחרות, אדם בעל מכפיל יעילות של 1.25 אמנם מוציא מכיסו 5,000 ש"ח כל חודש, אולם ערך התמורה שהוא מקבל מאותו סכום – רמת הרווחה הכלכלית שבה הוא חי  – גבוהה יותר. את ההפרש, 1,250 ש"ח במקרה זה, אותו אדם יכול לחסוך ולהשקיע בדרך לעצמאות כלכלית.

"טיפים וטריקים לחיסכון בכסף" מהסוג שנפוץ במדורי הצרכנות בעיתוני המיינסטרים –  כמו להשתמש בקופונים, לכבות אורות דולקים ומכשירי חשמל שאינם בשימוש, להיצמד לרשימת קניות – כל אלה יכולים להגדיל את את מכפיל היעילות בכמה עשיריות.

בבלוג הזה, לעומת זאת, הגישה היא מערכתית. הרעיון הוא לא להשתמש בטקטיקות שונות כדי לבזבז פחות, אלא לאמץ אסטרטגיה כוללת, שבמרכזה סגנון חיים יעיל, שמקטין את התלות בהוצאות כספיות.

התוצאה היא שמכפיל היעילות שלי עומד היום בהערכה גסה על 3. אני אמנם מוציאה בממוצע בערך 3,800 ש"ח בחודש, אך רמת החיים שהסכום הזה "קונה" לי שווה פי 3, כלומר, 11,400 ש"ח בחודש.

זאת אומרת שאני פותרת באמצעות כסף רק שליש מהבעיות שהחיים מזמנים לי. שני השלישים האחרים נפתרים בדרכים אחרות, שאינן מחייבות הוצאה כספית.  לשם השוואה, הייתי אומרת שהצרכניסט הממוצע פותר 95% מבעיותיו בכסף, ורק 5% בדרך של הישענות עצמית.

כך אני יכולה להנות מרמת חיים דומה לזו של אנשי המעמד הבינוני, בעלות נמוכה בהרבה ממה שהם משלמים. אני יכולה להנות מרמת חיים גבוהה בהרבה מזו של אנשי המעמד הנמוך, בעלות דומה לזו שהם משלמים.

אני עדיין מחפשת אחר הדרך להעביר את המסר הזה למעמדות האחרים מבלי לעורר את זעמם. אחת הבעיות היא שקשה להמחיש כושר מחיה כלפי חוץ. קל לומר שאדם מהיר או חזק ממני פי 3. הרבה יותר קשה להודות  שאדם מקבל החלטות שהן פי 3 יעילות משלי.

השאלה הנשאלת כעת היא מה מכפיל היעילות שלכם?