עוני יחסי - קנאה אבסולוטית - הסולידית

הזהות המעמדית שלי מורכבת.

במונחי הכנסות, משך רוב חיי השתייכתי למעמד הבינוני, ועד היום סגנון החיים שלי, כלפי חוץ, הוא של אשת המעמד הבינוני.

במונחי הוצאות נטו, לעומת זאת, רמת החיים שלי קרובה הרבה יותר לזו של המעמד הנמוך: הלמ"ס, ביטוח לאומי, ומכוני "מחקר" כמו "מרכז אדווה", מניחים שמכיוון שאני מבזבזת (משמעותית) פחות מרוב האנשים, חזקה עלי שאין לי כסף — ולכן אני עניה.

להבדיל, השווי הנקי שלי, וחשוב מכך — איכות החיים שלי (העובדה שאני לא צריכה לעבוד בשביל כסף), ממקמים אותי קרוב יותר למעמד העליון.

כל זה נותן לי פרספקטיבה מעט שונה על הנסיונות העיתיים לחרחר כאן מלחמת מעמדות מודרנית.

בשבוע שעבר היינו עדים לניסיון כזה. דו"ח "העוני" של ה-OECD, שקבע שנתוני העוני היחסי בישראל הם הגבוהים ב-OECD, עורר את זעמם הקדוש של החברתיים למיניהם. יחימוביץ' טענה שזו חרפה ואות קלון.  עמיר פרץ קרא לועדת חקירה ממלכתית על "כישלון המדיניות הקפיטליסטית".

טענת העוני היא אחד הכלים האפקטיביים ביותר בארסנל של שוחרי מלחמת המעמדות. בדומה למונחים רבים אחרים בשיח הציבורי (השוו: "חברתי", "שוד", "מוחלש", "הוגן"…), גם המושג "עוני" רוקן  למעשה מתוכנו ושולב באוצר המילים הסוציאליסטי משיקולים של מתן לגיטימיות לעמדותיו.

אחרי הכל,  מי לא רוצה להיאבק בעוני?

אלא שבחינה זהירה של הדברים מגלה שמיגור העוני הוא הדבר האחרון שעומד לנגד עיניהם של ה"סוציאל-דמוקרטים."

שני סוגים של עוני

ראשית, יש להבחין בין שני סוגים של עוני. עוני מוחלט ועוני יחסי.

עוני מוחלט הוא מצב שבו אין לאדם את האמצעים כדי לממן צרכים בסיסיים כמו מזון, ביגוד ומקלט. זהו רף קבוע, המצוי במגמה עקבית של צמצום – לא רק במערב, אלא בעולם כולו. האפקט החיובי של סחר וליברליזציה ניכר גם באזורים הנידחים ביותר בתבל. די לצפות בקטע קצר מדבריו המאלפים של פרופ' האנס רוזלינג כדי להבין את עוצמת השיפור ברמת החיים ב-50 השנים האחרונות בעולם השלישי – לפחות אם נמדוד אותה במונחים של שיעור תמותת ילדים עד גיל 5.

כמובן שכשרמת החיים של החברה בכללותה עולה, על כל שדרותיה החברתיות, הסוציאליסטים בבעיה. הם הרי משוועים למנה גדושה של חדשות רעות כדי לוודא שבסיס התמיכה האלקטורלי שלהם יישאר מתוסכל כהרגלו.

הצורך הזה בולט במיוחד כששיעורם באוכלוסיה של העניים המרודים באמת – אלה שאינם נגישים למזון, מים זורמים ומקלט – אינו גבוה מספיק כדי להקנות לגיטימיות למשנתם הרדיקאלית.

ובכן, אל חשש. בדיוק בשביל זה יש עוני יחסי.

"עוני יחסי" מודד את עוניו של הפרט ביחס לעושרה של החברה בכללותה. בדרך כלל, הוא נקבע כרף שרירותי מסוים של הכנסות או הוצאות, שכל מי שנמצא מתחתיו נחשב אוטומטית לעני. במילים אחרות, עוני יחסי הוא מדד לאי שיוויון.

היופי בעניין – לפחות בעיני הסוציאליסטים –  הוא שמרגע שעוני נמדד במונחים יחסיים, אפשר להבטיח שלעולם יהיו עניים.  

בעוד שהעוני האבסולוטי / אובייקטיבי בעולם הוא מטרה קבועה, שעשויה באופן תאורטי להיכחד כליל, הרי שהעוני היחסי / סובייקטיבי  ישרור כל זמן שמתקיים אי שיוויון חברתי. ובדמוקרטיה ליברלית הדוגלת בשוק חופשי, אי שיוויון יתקיים בהגדרה, מהטעם הפשוט שבני אנוש אינם שווים בכישוריהם ובאיכותם, ולפיכך יתוגמלו באופן שונה עבור עמלם.

המשמעות היא שעוני יחסי הוא מטרה נעה. ככל שהעושר המצרפי עולה בחברה, יווצרו תסכולים בקרב קבוצות שירגישו שהן לא צורכות / מקבלות מספיק מהעושר הזה. כך, בעוד עשרים שנה, כשעניי ישראל יהנו מרמת החיים ורמת ההכנסה של המעמד הבינוני היום, אפשר להיות בטוחים שהם עדיין יסווגו כ"עניים".

מיסוד הקנאה

על המרכזיות של העוני הסובייקטיבי / יחסי בתפיסה המרכסיסטית אפשר ללמוד עוד מכתביו של קרל מרכס עצמו:

"בית מגורים עשוי להיות גדול או קטן. כל זמן שהבתים השכנים קטנים אף הם, הרי שדי בבית זה כדי לספק את כל הדרישות החברתיות לצורכי מגורים. אבל נניח שלצד הבית הקטן מוקם ארמון, והבית הקטן מתכווץ לבקתה. דייר הבית הקטן יאבד כל מעמד חברתי ככל שהארמון השכן גדול יותר, כך דייר הבית הקטן יחוש יותר אי נוחות, יותר חוסר שביעות-רצון, ויותר מחנק בין ארבעת קירותיו." 

במילים אחרות, ה"עוני היחסי" מאפשר להגדיר אדם כ"עני" ובלבד שהוא מרגיש עני יותר מסביבתו.

כך, גם משפחה עם רכב פרטי, טלוויזית פלזמה ומחשב יכולה להיחשב בנקל "ענייה", כל זמן שיש אנשים עם יותר רכבים פרטיים, יותר טלוויזיות פלזמה ויותר מחשבים. הבעיה היא לא ש"אין להם". הבעיה היא שאין להם חדש, גדול, נוצץ או טעים כמו לאחרים.

השונות היחסית, לא העוני, היא שמרגיזה, מתסיסה ומכעיסה כל כך את לוחמי האי-שיוויון.  פשוט לא "הוגן" שיש אנשים שיש להם יותר מאחרים.

הגרעין הזדוני של המהלך הזה הוא התוקף הממוסד שניתן ליצר הקנאה. מה שהופך את הקנאה למזיקה כל כך הוא העובדה, שלא ניתן להשביע אותה עד שכולם יסבלו באופן זהה.

מי שהחליף את שכלו הישר בקנאה קמאית יעדיף מצב עניינים שבו כולם יהיו עניים במידה שווה, על פני מצב עניינים שבו רוב האנשים יהיו עשירים באופן יחסי, ומיעוטם יהיו עשירים מופלגים.

מעולם לא הצלחתי להבין, כל שכן לקבל, את הטענה שעלי להתמרמר רק מפני שיש מישהו עשיר ממני. ההנחה הזו מתבסת על התפיסה המוטעית שאנחנו משחקים במשחק סכום אפס, כלומר, שהתעשרותו של האחד בהגדרה פירושה התרוששותו של האחר.

אני יודעת, למשל, שבהשוואה להון שצבר מרק צוקרברג אני ענייה מרודה — אבל זה לא מזיז לי. ההצלחה שלו איננה בא על חשבוני, וודאי שאינה מנצלת אותי. לא כל עסקה היא דיכוי. לא כל ביטוי של חירות הוא הפרה של אידיאל אוטופי. לאחרים, עצם הידיעה שאדם אחר צבר עושר כה מופלג גורמת להשתולל.

דמוקרטיה ליברלית שמקדשת (לפחות כלפי חוץ) את השוק החופשי, היא כר פורה נהדר להצתת מלחמת מעמדות ברוח הדברים לעיל. הסיבה לכך, כאמור, היא שבשוק חופשי לעולם ישרור אי-שיוויון. פוליטיקאים שנונים וחסרי מצפון רותמים את הקנאה המבעבעת בציבור כדי להצדיק פגיעה בזכויות קנייניות של המיעוט. זוהי תמצית הפרוגרמה של  לוחמי האי-שיוויון.

לא סתם הם מתהדרים בהלחם "סוציאל-דמוקרטיה" – הם אשפים בניצול התורפה של הדמוקרטיה.

מטבע הדברים, הם לא יצליחו לזכות בלגיטימיות אם יאמרו את האמת. לכן, הם מסתפקים בחצאי אמיתות.

כך, לדוגמה, הם טורחים להדגיש שהקפיטליזם / השוק החופשי הגדיל את האי-שיוויון בחברה, אבל מתעלמים מהעובדה שהגדלת האי-שיוויון היא פועל יוצא של הגדלת העושר בחברה כולה, ושהקפיטליזם שנוא נפשם הוא שחיסל אפקטיבית את העוני האבסולוטי בעולם המערבי ובישראל בפרט.

הם מדגישים את העובדה שהרווחה החומרית מתפלגת בצורה לא שיוויונית, אבל מצניעים את העובדה שגם לעניים המרודים ביותר בישראל יש היום יותר מאי-פעם.

הם מדגישים את הצורך במיסוי אגרסיבי של יחידים וחברות כדי להפוך את החברה לשיוויונית יותר; אבל מצניעים את העובדה שכשהתפוקה פוחתת בשל מיסוי יתר, החברה כולה צריכה לפצות על המיסים שהפסיקו לשלם. כך החברה נעשית אמנם שיוויונית יותר, אך באותה מידה – ענייה יותר.

הם מדגישים את מחויבותם לשיוויון ולצדק חברתי, מסבירים שלאנשים שיש פחות  הם בהגדרה "עניים", וממצבים את עצמם כ"מגיני החלשים";  אבל בד בבד מצניעים את רצונם להשתמש במלוא כוח הכפייה של המדינה כדי להבטיח שלכולם יהיה פחות מאותה רווחה חומרית, ואת נכונותם לרושש את החברה כולה, ובלבד שקנאתם תפסיק לכרסם בהם.

חלוקה הוגנת של הצריכה?

כשאנשים דורשים "לחלק את העושר" באופן צודק, כוונתם האמיתית – כך אני חושדת — היא ל"חלוקה צודקת של הצריכה".

במילים אחרות, מה שמטריד באמת את לוחמי האי-שיוויון היא לא זהות הבעלים של העושר, אלא זהות המשתמשים בעושר.

רוב האנשים לא מתרגזים במיוחד לאור העובדה שפלוני הוא בעל השליטה בחברה שמעסיקה אותם. מה שבאמת מוציא אותם מדעתם הוא העובדה שפלוני נוסע ב-BMW בזמן שהם נוסעים במאזדה 2.

הבעיה כאן היא שהיכולת לבצע "חלוקה הוגנת" של הצריכה קטנה  בהרבה מהיכולת לבצע חלוקה הוגנת של ההון.  הרי כמה אדם אחד יכול כבר לאכול, לשתות, לחגוג, ולבזבז כסף על צריכה אישית?

לדוגמה, אדם עשיר יכול לבנות בית המשתרע על שטח של 2,500 מ"ר. הבית הזה גדול רק פי 25 משטח הדירה הממוצעת; אבל אדם שמסוגל לבנות טירה כזו כנראה עשיר מהממוצע פי הרבה יותר מ-25!

הבדלים בדפוסי צריכה, אפילו זניחים, יכולים לשגע אנשים. הסיבה לכך היא שהחברה המודרנית נוטה לייחס חשיבות אדירה לצריכה. זה נכון הן לגבי קנאה בעשירים, והן לגבי זלזול בעניים (ובמצבי הייחודי, אני סופגת את ריקושטים משני הכיוונים).

דרך אחת להפחית את הקנאה היוקדת הזו היא להגביל את היכולת לאותת על עושר מופלג. משהו כמו הנהגת תלבושת אחידה למבוגרים. הוראה כזו עשויה לחול גם על מכוניות, דירות, טלוויזיות וחופשות. אם ייכפו על העשירים לחיות בצניעות, ספק אם ההמון המוסת יהיה מוטרד מדו"חות על אי-שיוויון או ממקדם הג'יני של מדד ישראל.

למותר לציין שזה לא יקרה, משום שבעוד שרוב האנשים כועסים מאוד כשאחרים מסוגלים לבזבז יותר מהם, הם עצמם מאוד אוהבים לבזבז (ולהעשיר במו ידיהם את העשירים), ולא יאפשרו לאחרים להגביל את דפוסי הצריכה שלהם.

עוני יחסי הוא בראש ובראשונה תודעה סובייקטיבית. זוהי קנאה שמיתרגמת לזעם מהול ברחמים עצמיים.  הפתרון האמיתי לעוני יחסי הוא לשנות את ההשקפה הממאירה הזו מהיסוד.