מי יציל את דור ה-Y? - הסולידית

צליל אברהם מפרסמת סדרת טורים במאקו על תלאותיו הכלכליות והקיומיות של גזע החייזרים המתקרא "דור ה-Y" (*), כלומר, בני אנוש שנולדו בין השנים 2000-1980. 

בגדול, אלה טורים אפולוגטיים שמנסים לתת צידוק להתנהגותם של הצעירים האומללים בישראל — המתאפיינת בקוצר ראייה, בחוסר יכולת לדחות סיפוקים ובצרכניזם משוגע — ולהסבירה כתולדה של "השיטה" או "המערכת" שלתוכה צמחו.

כך, למשל, בטור הקודם היא תלתה את הקביעה שבני דור המילניום הם "עובדים גרועים ומפונקים" בכך ששוק העבודה הקפיטליסטי, המופרט לעייפה, נטול הוועדים החזקים, הקביעות והפנסיה התקציבית,  שולל מהצעירים את הביטחון הכלכלי שהם כה משוועים לו וגודע את "החוזה הפסיכולוגי" שבין העובד למקום העבודה. לכן הם לא חשים מחויבים כלפי מעסיקם, ונותנים תפוקה (גרועה) בהתאם.

הטור האחרון מתמקד בדפוסי הצריכה הפרועים של הדור הצעיר. אברהם מסבירה שהתופעה במסגרתה אנשים צעירים מפרקים משכורות שלמות על מסעדות ומשלוחים נובעת מ"תרבות הצריכה" (ערוץ האוכל מאוד פופולארי, מסתבר) ו"שינויים מגדריים" (לנשים כבר אין זמן או כוח לבשל!).

מעניין, לתומי חשבתי שרוב האנשים אוכלים בחוץ משום שהם *לא יודעים* לבשל.

בהמשך היא מכירה בחשיבות של החיסכון, ואף סבורה שיש לקנא ב"טיפוסים המסודרים שחיים עם טבלאות אקסל". זה לא מונע ממנה לתרץ את חוסר הנכונות לחסוך בנימוקים של חוסר תוחלת: לדבריה, אנחנו חיים בעולם לא צפוי – או ליתר דיוק, כזה שהפסיק להיות צפוי. כבר אין קשר בין מעשים לתוצאות. אפשר לעשות הכל נכון — ועדיין להידפק כלכלית. עובדה, השכר נמוך כל כך והריבית אפסית כל כך והנדלן יקר כל כך והדור המבוגר דפק אותנו וגם המערכת וקר לנו ומר ועצוב.

(*) כשלעצמי, תאוריות דוריות תמיד נראו לי חלשות מבחינה אינטלקטואלית. כל ניסיון להכליל או לייחס תכונות מסוימות לאדם בהסתמך על גילו נראות לי קלושות במקרה הטוב או גובלות בגילנות פסולה במקרה הרע. יש הרבה מאוד קוראים צעירים של הסולידית שרחוקים שנות אור מהתיאור הפטאליסטי של אברהם. לצורך העניין אניח שהיא "מדבררת" קבוצה מאוד מסוימת באוכלוסיה הצעירים.

סוכנות מול חוסר אונים

תמוה בעיני שהכותבת בחרה לצטט את הפתרון שאני מציגה ב"סולידית" דווקא על רקע הטענה של היעדר קשר בין תוצאות ומעשים – שהרי, הבלוג הזה מבוסס כל כולו על הפנמת הקשר הסיבתי הזה.

באופן ספציפי, עצמאות כלכלית היא פועל יוצא של סוכנות – אמונתו של הפרט במסוגלותו להשפיע על גורלו, ומימוש המסוגלות הזו דרך אחריות אישית והישענות עצמית.

סוכנות, בתורה, מבוססת על הכרה בשני מרכיבים:

• התוצאות הן אקראיות. כלומר, לעולם יהיו כאלה שיצליחו, ויהיו כאלה שיצליחו פחות.
• השקעת מאמץ משפרת את הסיכויים לתוצאה חיובית (=הצלחה).

סוכנות היא תנאי הכרחי להשגת "ביטחון כלכלי", או כפי שהוא מנוסח כאן במשוואה:

עצמאות כלכלית = (שווי תיק ההשקעות > 400 חודשי מחיה)

בהיעדר סוכנות, לא ניתן לאזן את המשוואה, בין  אם בוחרים בדרך של הגדלת הכנסות (ועבודה ממושכת יותר), ובין אם בדרך של הפחתת הוצאות (ואימוץ סגנון חיים יעיל יותר).

כאשר הקשר בין מאמץ לתוצאה (משופרת) מתעמעם, כפי שכותבת אברהם, הסוכנות מפנה את מקומה לחוסר אונים נרכש. במצב כזה, אדם מתרגל לפתור כל בעיה – חיונית ולא חיונית – באמצעות תשלום כסף, כפיצוי על היעדר יכולות אחרות. זהו כר פורה להיווצרות ההרגל המגונה שגורם לאנשים לבזבז 100% (ומעלה) מהמשכורת החודשית. במצב כזה, עצמאות כלכלית / ביטחון כלכלי הופכים לחלום בלתי מציאותי.

אדם נטול סוכנות לעולם יטה להאשים את המבנה – "המערכת", "השיטה", "הדור הקודם", "הממשלה", "הקפיטליזם" – בכל תלאותיו. כשיציעו לו פתרון מעשי, מהסוג שמתואר בבלוג, למשל, הוא יעדיף  להתייחס אליו בביטול ולהיתפס לתיאורים פלסטיים של סגפנות קורבנית, שלילה עצמית ו"עוני מבחירה", כדי להסביר מדוע הוא לא יוכל לאמץ אותו.

גרוע מכך, היא יראה בכך "הכחשה של יוקר המחיה" או הודאה בתבוסה בפני השיטה המעוולת.

הבעיה כאן, כרגיל, היא שאנשים חסרי אונים מעדיפים להתבוסס בעולם הבעיה — לא לפתור אותה. הם מחפשים אמפתיה, הזדהות, הבעת כאב עם סבלם, ובעיקר — הצדקה ואישור חיצוני להתנהגותם חסרת האחריות.קראו את התגובות לטוריה של אברהם כדי להבין את כוונתי.

כמובן שאדם שתפיסתו מושתתת על ההנחה שבני אדם שולטים בגורלם (כותבת שורות אלה, לדוגמה) לעולם יתקשה להזדהות עם אדם שסבור לבחירותיו אין משמעות ושהעולם כולו נגדו. התוצאה, במקרה הטוב, היא קצר בתקשורת.

לכן אברהם מעדיפה לנקוט בגישת reductio ad absurdum ביחס לבלוג שלי, וחבל. אחרי הכל, עבור מי שמעדיף לחיות "חיים נורמליים", קרי: ממונפים, ממושכנים, עמוסי בילויים וחופשות בחו"ל (דחוסות בפרק זמן של שבועיים בשנה, כמובן), הדרך היחידה להגיע לעצמאות כלכלית בפרספקטיבה הזו היא לזכות בלוטו או לשנמך את איכות החיים עד מתחת לסף הכאב.

אלא שאני לא רואה בסגנון החיים שלי "שינמוך" או קורבן מתמשך. קורבן פירושו ויתור על דבר חיוני. לא ויתרתי על שום דבר כזה.

אין לי רכב, משום שסגנון החיים שלי מאפשר לי להסתדר היטב בלעדיו. אין לי דירה בבעלותי, משום שאני לא רואה שום הגיון כלכלי או אחר להשכיב סכום בן 7 ספרות על ארבעה קירות ורישום מהודר בפנקס מקרקעין עות'מאני (במיוחד אם הדבר כרוך בשיעבוד כלכלי ממושך לבנק). סף הקבלה החברתית שלי נמוך מספיק כדי שלא אצטרך להרשים אנשים בסמלי סטאטוס מיותרים, ארוחות במסעדות ובגדי מעצבים.

בתמורה לויתור על "נוחות" לא חיונית כזו, חסכתי מספיק כסף – כסף שעובד קשה במקומי ומספק לי את הביטחון הכלכלי שדור ה-Y, כך מסתבר, כה משווע לו. חשוב מכך, פיניתי לעצמי משאב חיוני באמת לאיכות חיים גבוהה – שפע של זמן פנוי, יכולת לקבוע לעצמי את סדר היום, וחופש מביטויים מעוררי חלחלה כמו "איזון בית/עבודה".

פחד מסיכון

בשלב מסוים התירוצים נגמרים. קחו לדוגמה את הניסיון להסביר מדוע צעירים מעדיפים לבזבז ולא לחסוך.

"העובדה שאנחנו חיים בעולם בלי ריבית דופקת את הצעירים פעמיים: פעם אחת כי המבוגרים מהם, אלה שיש להם חסכונות גדולים, שמו את הכסף שלהם במקום היחיד שבו יש ריבית: בנדל"ן, וככה העלו את מחירי הדיור. ובפעם השנייה, כי אותה ריבית אפסית גורמת לזה שהסכומים הקטנים שחלקם כן יכולים לחסוך לא יהפכו לכאלה שיאפשרו להם לקנות דירות משלהם. הכסף שלהם לא עושה כסף" (הדגשה שלי -הסולידית)

כן, אתם יודעים כבר לא בסדר עם הטיעון הזה.

אברהם טוענת שהסיבה שהצעירים לא משקיעים בשוק ההון היא, בפשטות, "השנאה לבנקים". מאז משבר 2008 ו"הזאב מוול סטריט", היא מסבירה, התעשייה הפיננסית מיצבה את עצמה כאויבת העם – והצעירים בפרט. לכן, היא טוענת, הצעירים מעדיפים לבזבז ולא "לתת לבנקים את הכסף".

זה קצת כמו לקבוע שאנשים מסרבים לקנות ירקות ופירות משום שהם שונאים את רשתות השיווק והסופרמרקטים. הטיעון הזה, בלשון המעטה, לא מחזיק מים.

יש לי הסבר חלופי לתופעה הזו.

אדם חסר אונים יודע שאין לו את הכלים לתפקד באופן עצמאי ב"עולם המבוגרים". הוא לא האשם היחידי בכך. הוא התרגל לחיות תחת חסות של סמכות מגוננת – הורים, מורים, מפקדים — שנטעו בו את האמונה שהוא זקוק, תמיד, לישות חיצונית שתדריך, תכוון, תחליט, תבחר, תיקח אחריות במקומו ותחלץ אותו כשהוא מפשל.

הדיסוננס שבין הצורך הזה בהגנה לבין עולם העבודה המודרני יוצר מצב משברי. אברהם כבר הזכירה את הריאקציה של הצעירים לשוק העבודה המנוכר, שמעביר את הסיכון מרמת התאגיד לרמת העובד.

בפשטות, אותו פלח מדור ה-Y שאותו מדבררת אברהם סובל מסלידה עמוקה מסיכון. הוא מסרב להתמודד עם הצורך לקחת את האחריות על כתפיו. זו הסיבה שהוא מתרחק משוק ההון. זו הסיבה שהוא תומך בפוליטיקאים סמכותניים כמו ברני סנדרס ושלי יחימוביץ' שמבטיחים לקחת את האחריות (והסיכון) מהאזרחים לממשלה.

פתרונות, לא בעיות

אני מכירה בחלק גדול מהבעיות המערכתיות שאברהם מעלה בפוסטים שלה. אני לא מקלה בהן ראש. אני האחרונה שתלמד סניגוריה על תרבות הקריירה ומעלליה, למשל.

העניין הוא שכל זמן שאת בוחרת להתפלש בעולם הבעיה, ולהתעלם מפתרונות קונקרטיים,  ספק אם את והמחזיקים בדעתך יראו שינוי כלשהו.  קחו למשל את הציטוט מכמיר הלב הזה, מפי בחור בן 25 המצוטט בכתבה:

"אנחנו לא מוכנים לקבל את זה שנגזר עלינו לחיות חיי הישרדות עלובים וריקים מהנאות. אנחנו נכנסים ביחד לחובות, להלוואות, למחסור. אולי ביחד גם נמצא פתרון יום אחד"

מה צופן העתיד לאותו בחור?

העולם פחות יציב מבחינה כלכלית. כבר אין מסלולי קריירה ארוכי טווח. שוק העבודה לא מציע "ביטחון כלכלי" כבעבר. הנדל"ן יקר והריבית נמוכה.

כמו שזה נראה כרגע, הדברים לא צפויים להשתפר. לא כשהתמ"ג העולמו תופח הודות לאוטומציה, קומפיוטיזציה ורובוטיזציה שמייתרות חלקים הולכים וגדלים מכוח העבודה. הרווחים, כרגיל, יגיעו לכיסיהם של בעלי הנכסים – הקפיטליסטים, המשקיעים, אלה שנסמכים על הכנסה הונית ולא (רק) על הכנסה מעבודה.

המסקנה היא שבכי, נהי והתמרמרות על המציאות הלא-צודקת לא ישנו דבר. אפשר ליילל עד מחר ולתלות את המצוקה בכל דיכוטומיה כוזבת שנרצה – עשירים נגד עניים, גברים נגד נשים, מבוגרים נגד צעירים.

במקום לתאר את הבעיה, הפנימו אותה וסגלו לה פתרון.

במקום לבזבז כל שקל ולמצוא תירוצים להצדקת הטירוף הצרכניסטי הזה, בזבזו פחות, חשבו לטווח ארוך, חסכו והשקיעו לעתיד.

אתם צעירים, יפים ועשירים בזמן – רתמו אותו לטובתכם.

ראו גם: המקפצה שלך לאזרחות.